תפקידים רגשיים וחברתיים להומור בספרי ילדים ונוער – חלק א’ / מיכל פז-קלפ

10 תגובות:

1. מרית בן ישראל הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 8:58

   מאד נהניתי מההרצאה שלך בכנס, ולגמרי השתכנעתי (ככל שיכול להשתכנע מי שלא קרא) בעניין ההומור, העונג החושני והאינטלקטואלי של משחקי המילים (בית שימוש או לא), הארס-פואטיקה (מילה שלא אמרת אני חושבת, אבל לגמרי משתמעת), היצירתיות, המחווה לסוגת גיבורי העל וכן הלאה.
   ועם זאת יש משהו מקומם באופן שבו את מצניעה, שלא לומר מכבסת, את החתרנות והמרד בסמכות (ערכים חשובים מאד לטעמי ונדירים להפליא בספרי ילדים, היחיד שעולה בדעתי כרגע הוא רואל דאל שהכעס שלו מבצבץ מכל שורה יפהפייה שהוא כותב) וקוראת להם בשמות “חיוביים” כמו למידה וחיזוק רגשי. זה מעקם את ההתבוננות המלבבת שלך כדי למצוא חן בעיני “המערכת”, כלומר הורים ומורים שיכולים לאסור או לעודד את קריאת וקניית הספרים.

2. דינה הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 9:10

   קראתי בעניין את הרשימה הרצינית. בכל זאת ולמרות הכול (וגילוי נאות: לאחר קריאה של רק אחד מספרי הסדרה) אני סולדת מהומור של בתי שימוש, שגודש את הסדרה. אני בטוחה שעידון מסוים של הוולגריות לא היה פוגם לא באיכות הספרים ואפילו לא בהנאת הילדים.

3. עטרה אופק הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 11:36

   מצוינת! (הסדרה וגם הכתבה)
   התאהבתי בה לפני שנתיים וחצי ומאז לא התאכזבתי:
   http://marmelada.xnet.co.il/17339/%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9D/

4. מיכל פז-קלפ הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 11:54

   שלום מרית,
   ראשית, אני שמחה לשמוע שנהנית מההרצאה. בנוגע להערה שלך, אני בהחלט לא מסתירה את המרד בסמכות (איך אפשר להסתיר אותו כשמדברים על קפטן תחתונים?). אני מתייחסת למרד בסמכות ולהופעותיו השונות (האירוניה, הצגת המבוגר כמגוחך, ההגזמה) כבר בתחילת המאמר, אבל חשוב לי להדגיש שלא מדובר ב”רצח אופי” למוקדי סמכות כפי שהיה ניתן לחשוב. לא מדובר בחנופה, אלא בניסיון להסביר עד כמה ההומור הזה רלוונטי וחשוב: מבוגרים רבים מסתייגים מאוד מהעברת ביקורת על מבוגרים בספרות ילדים. במאמר הזה אני מנסה להסביר את המנגנונים המפעילים את אותה ביקורת ואת דרכי פעולתה על הקורא. את שייכת לקבוצה די מצומצמת של מבוגרים שמבינים שהילדים צריכים לשחרר לחץ איפשהו, אבל הדבר הזה לא ברור לרוב האוכלוסיה. מטרתי במאמר זה היא להראות שההומור שובר הטאבו (שכולל דיון בצרכים וגם מרד במוסכמות) עונה על צרכים נפשיים בסיסיים של האדם. בדיוק כפי שמבוגרים נהנים מסאטירה חברתית וזקוקים לה, כך גם הילדים. דרך אגב, חתרנות זו לא נדירה כ”כ. היא קיימת בלא מעט ספרים (ניקולא הקטן, דודי שמחה, אתה איש רע מר גאם, ד”ר פרוקטור וכמובן ספרי רואלד דאל הם רק כמה דוגמאות לתופעה זו). בתור תומכת נלהבת של הספרות הזו, חשוב לי להסביר למסתייגים שלא רק שהשד אינו נורא כ”כ, הוא אפילו חיוני לילדיהם.

5. מרית בן ישראל הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 12:27

   הרבה מהסמכות שמופעלת על ילדים – כמו על מבוגרים – היא דכאנית. “לשחרר לחץ” זו פונקציה מאד מסוימת שיכולה לשרת את הממסד ולאפשר את המשך הדיכוי. בקפטן תחתונים כפי שהוא מצטייר “יד שנייה” דרך מילותייך (לא קראתי, כאמור) יש פוטנציאל מהפכני. לא מיידי. הרי אין סיכוי שילדים יצליחו להפנט את המנהלים שלהם למרבה צערם, אבל זה מערער את המכובדות של הסמכות וזורע חשיבה בקורתית שסופה פוליטי. ובמובן הזה הוא פחות חמוד ומתכתב, אולי אפילו במודע, עם “המלך אובו” של אלפרד ז’ארי, המבשר של תיאטרון האבסורד.
   אני חוששת שלא תכניסי את הקישור הזה להרצאותייך (זה נאמר בחיוך, אולי את הסוס הטרויאני בסיפור הזה שעוטף את החתרנות בעטיפת מתנה), ובכל זאת – אני מעתיקה תיאור של קטע מן המערכה הראשונה של המחזה (הגידוף שמתורגם פה ל”חרתת” קרוב למילה חרא בצרפתית):

   אמא ואבא אובו מצפים לקראת אורחים. אבא אובו: “את מכוערת במיוחד הערב, אמא אובו. האם זה לכבוד האורחים?” בתגובה, האם: “חרתת!” (9). אבא אובו חוטף בהיסתר מן האוכל (עוף) שהוכן לכבוד האורחים.

   – נכנסים האורחים: קפטן טינופט וכנופיתו. אמא אובו מגישה להם תפריט מגוןן: מרק פולני, צלעות עכבור, ממרח כלבים, אחוריים של הודים, גלידת קרח…). אבא אובו המום מהתפריט העשיר וצועק: “אני נראה לך כמו קיסר המזרח שאת זורקת לי את הכסף שלי ככה?” (11). הם מגדפים אחד את השני. האורחים ממלמלים שהאוכל לא משהו.. היא מגדפת גם אותם. אובו מחזיק בידו מברשת אסלה ומבקש מהאורחים שיטעמו ממנה – כמה מהם עושים כדבריו ומורעלים מיד. הוא מגרש את כולם מביתו ומבקש לשוחח ביחידות עם קפטן טינופת.

   מועתק מתקציר המחזה כאן http://www.teatrali.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=69:hamelechubo&catid=47:taktsirim&Itemid=59

6. עינה הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 20:01

   הילדה שלי, בת שמונה, ושאר ילדי הכיתה שלה מאד אוהבים את ספרי “קפטן תחתונים”. אחר צהריים שלם הוקדש אצלנו למציאת הכינוי המתאים לכל קרוב-משפחה או חבר לפי מילון הכינויים המזעזעים שבספר. הומור בתי-שימוש הוא בדיוק חוש ההומור שמתאים לכיתה ב’! למה לא?

7. מיכל פז-קלפ הגיב:

   20 באפריל 2013 בשעה 20:04

   אהה, ידידתי, זה רק מראה שעוד לא שמעת אף אחת מההרצאות שלי. אני דווקא משתדלת מאוד לערב בהן חומרים פיקנטיים (תרופה מצוינת נגד מאזינים עייפים במיוחד).

   שעשעת אותי מאוד עם המלך אובו וגם הזכרת לי נשכחות – למדתי אותו אי שם בלימודי התואר הראשון. אכן רפרנס נאה לקפטן. עם זאת, אף שמדובר במחזה סטירי למבוגרים, ולא לילדים, המילא “חרא” לא מופיעה בו, ובמקומה מופיע המונח המעודן “חרתת”. זה הפריע לך, ובצדק! זו דוגמה מאלפת לנורמות השמרניות הפועלות במחוזותנו. לפחות במקרה של הקפטן, ארז אשרוב המופלא מקפיד לשמר את העסיסיות המקורית 🙂

8. תפקידים רגשיים וחברתיים להומור בספרי ילדים ונוער – חלק ב' : הפנקס – כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים הגיב:

   26 באפריל 2013 בשעה 10:21

   […] מהיצירות האהודות ביותר על ילדי ישראל בעשור האחרון: סדרת "קפטן תחתונים" מאת דאב פילקי וסדרת "יומנו של חנון" מאת ג'ף קיני. […]

9. בנות שתיים - מרמלדה הגיב:

   12 במאי 2013 בשעה 20:29

   […] בעזרת הומור יצירתי ופרוע. בעניין זה מומלץ לקרוא את רשימתה היפה של מיכל פז-קלפ ב"הפנקס" על תפקידיו הרגשיים […]

10. עולם שבו הכול אפשר והכול מותר – על ספרי ד”ר סוס : הפנקס – כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים הגיב:

    2 במרץ 2021 בשעה 9:59

    […] הספר “המלחמה האיומה על החמאה” תפס אותי לא מוכנה. כשפגשתי בו לראשונה, הייתי משוכנעת שצפוי לי עוד ביקור בממלכת הדמיון, השטות, הצחוק ושמחת החיים של ד”ר סוס. כמה שאני טעיתי. לתוך העולם המוכר, האהוב והבטוח של היצורים המצחיקים, החריזה המופלאה וההמצאות המפתיעות, התגנב לו סיפור רציני עם אמירה משמעותית. שימוש מופתי ומדויק באמצעי ספרותי עוצמתי כמו הומור. […]