בין מציאות לדמיון – כוחו של הכוח המדמה / ד"ר גתית שמעון

5 תגובות:

1. מרית בן ישראל הגיב:

   31 במרץ 2011 בשעה 1:08

   לא מזמן כתב שועי רז בתגובה לאיזו רשימה בבלוג שלי:
   באחרונה אני קורא לבני הקט (שנה וחצי) את הספר ‘הלו הלו אבא’ של חיה הורן. ובכל פעם שאני נתקל בשורות כמו ‘טרקטור עם כנפיים? לאוירון יש כנפים!’ אני חושב בלבי: מי אמר?! מה רע שילד ילמד שלטרקטור יש כנפיים. איזה ספר דכאני. אולי אעבור לקרוא לו מיומנה של לאה גולדברג חסר את הקטעים הדכאוניים. … בפעם הבאה שאחד מילדיי ישאל אותי: “חד אופן עם כנפיים? לאווירון יש כנפיים” אראה להם את פגאסוס, הרמס, או את המלאך שאמר לאברהם ‘אל תשלח ידך אל הנער’, אולי אצא איתם לסיבוב בשכונה לראות את כל המלאכים הנופלים, וגם את המלאכים השבורים שטרם נמצאו להם חלפים.

2. דפנה חיימוביץ' הגיב:

   31 במרץ 2011 בשעה 22:29

   המפגש-חיכוך-עימות בין הדמיון וההיגיון, בין האמן והמדען, בין המשורר והחוקר, יכול להיות משחק גומלין בין שני העולמות, כפי שהגדירה זאת גתית שמעון כ”רעיון הקיום המשולב”, במאמרה המרתק.
   יש ושתי ההתייחסויות האלו קיימות באדם אחד.
   היטיב להביע זאת דוד אגמון שהיה הן משורר והן איש מדעי הטבע, בשירו היפה ‘סוד פרח’:
   תמיד את הפרח אהבתי מאוד,
   תמיד בשבילי הוא שיר, חיוך-סוד,
   גם דן חברי את הפרח יאהב,
   אותו הוא קוטף ותולש כל עליו.

   הוא תולש ודורש מה אין בו מה יש:
   מדוע ולמה לו צבע של אש?
   ומהו אבקן ומהי כותרת,
   גביע היכן ומה זאת פטוטרת?

   ואני את פרחי אהבתי כמו נוף,
   תמיד בשבילי הוא בוקר בלי סוף,
   אני את הפרח אהבתי פורח,
   להביט בו פשוט ולחוש את הריח.
   (מתוך הספר ‘טל ועלעל’, הוצאת יזרעאל, 1995)

3. ל. הגיב:

   1 באפריל 2011 בשעה 21:35

   מאמר מעניין, אבל מדוע בחרת דווקא בסרט “הסיפור שאינו נגמר” ולא בספר, הכל כך יותר מוצלח ומעמיק?

4. ד"ר גתית שמעון הגיב:

   3 באפריל 2011 בשעה 0:05

   בחרתי בסרט משום שבו הניגוד בין פנטזיה למציאות חריף יותר. בספר מקובל לקבל את המציאות הדמיונית, דווקא משום שהיא נותרת חתומה בין הדפים – “הלוא בספר הכול אפשרי”. הסרט מציג את הדברים בצורה מוחשית, כאירועים המתרחשים ביומיום של כולנו. במסגרת כזו, אין לכאורה מקום לדמיון. לכן, מתוך אותו הלך מחשבתי שכלתני, רציתי להציג את החופש לדמיין – בתוך החיים, בתוך המציאות, בתוך היומיום. לשם הוא שייך ושם הוא מותר. ואין בדברי אלה לגרוע חלילה מעוצמתו ומיופיו של הספר עצמו, כיצירה מיוחדת ורבת עוצמה.

5. דינה הגיב:

   5 באפריל 2011 בשעה 11:50

   מאמר מעניין על נושא חשוב בתרבות הילדים. גם לנו, המבוגרים, לא מזיק לפעמים להמריא על כנפי הדמיון. זה, כמובן, אם לא איבדנו את היכולת לעשות זאת בתהליך התבגרותנו.
   שמחתי לקרוא מאמר העוסק גם בקולנוע, ואני פונה למערכת “הפנקס” בבקשה לשלב מאמרים על סרטי ילדים ונוער לעיתים קרובות יותר. הרבה ילדים מכירים סרטים הרבה יותר מספרים…