יצירה מקורית

• סיפורים

ילדות ומדיה דיגיטלית / מנחות: רונית חכם ונועה שקרג'י

שלוש יצירות מקוריות מתוך קורס בנושא השפעת המהפכה הדיגיטלית על אמנות הסיפור

דבר מנחות הקורס, רונית חכם ונועה שקרג’י:

בשנתיים האחרוונת אנו מלמדות יחד ב”בית הספר לאמנויות המילה” קורס ושמו ספרות ילדים בעידן הדיגיטלי. הקורס מהווה מעין מעבדה המשלבת בין מאפיינים ופרקטיקות של כתיבה ויצירה המתאפשרות ברשתות חברתיות ובפלטפורמות דיגיטליות, ובין העקרונות המסורתיים של ספרות הילדים, כדרך ליצירת ספרות ילדים ונוער אקספרמנטלית, אימרסיבית, אינטראקטיבית.

החל בציורי המערות המתוארכים ללפני ארבעים אלף שנה ועד היום, הסטוריטלינג, היינו, אופן מסירת הסיפור, מצוי בשינוי ובהתפתחות מתמידים. כך למשל, כשמהפכת הדפוס התרחשה, המסירה האוראלית אבדה את מרכזיותה לטובת זו המודפסת. הדפוס גם יצר אפשרות חדשה לספר לילדים סיפורים בנבדל מהמבוגרים. המהפכה הדיגיטלית המתחוללת סביבנו היא התפתחות דרמטית נוספת.

אמנם, קשה לתפוס את ההשלכות של המהפכה הדיגיטלית כאשר היא מתחוללת, אבל נראה כי כבר עתה ניתן לקבוע שגם השינוי מהדפוס אל הדיגיטלי מבשר צורות חדשות של סטוריטלינג. המסירה המודפסת מאבדת את מרכזיותה לטובת המדיה הדיגיטלית וזו יוצרת מציאות שבה מתבטל, במובנים מסוימים, התיחום הנבדל של ספרות הילדים.

חשוב להבהיר: הכוונה איננה לבטל, חלילה, את ספרות הילדים כאתר שבו יש לגטימציה לילדיות, לדמיון, לאיגיון, למשחקיות, לאי-ראציונאליות, לבדיקת גבולות ומוסכמות, אלא להרחיב את התכנים, האמצעים, הצורות, את הפורמטים של ספרות הילדים, על מנת להתאים אותה לעולם המשתנה שיש בו עוד דרכים מלהיבות לספר סיפורים. לדעתנו, ספרות הילדים הדיגיטלית תממש את הפוטנציאל העכשווי שלה רק במידה ותשכיל להפוך מהגשה של ספרות הילדים המסורתית בפלטפורמה שאיננה דפוס, לספרות שנבנית מתוך האפשרויות שהמדיה החדשה מציעה.

מכאן, נבקש לשאול כיצד מתאימים את ספרות הילדים לעולם המשתנה? איך מרחיבים את גבולותיה הצרים וכיצד פוגשים הילדים בפלטפורמות החדשות בהן הם מבלים את זמנם? את התשובות לשאלות הללו אפשר לחפש הן מבחינת התכנים, הן מבחינת הצורות ואופני המסירה שלה והן מבחינת תפיסת המושג – ילדות.

אנו שמחות להציג בפני קוראי “הפנקס” שלוש עבודות יפות שנעשו בקורס. סיפורים, סטוריז, מפות סאונד ורשימות השמעה המתווספות לסיפור – הן רק חלק מאפשרויות היצירה והצריכה החדשות.

קריאה מהנה!

חלק א’: פטל / מאת ליהיא רבינוביץ’

“פטל” משלבת בין הסיפור הכתוב ובין צליל. העבודה מציעה לפחות שתי דרכים לקריאת הסיפור: האחת, הטקסט הכתוב, והשניה היא רשימת ההשמעה. העבודות משלימות זו את זו אך גם מתקיימות בנפרד, כאשר הסיפור הכתוב מאפשר לקורא לדמיין לעצמו את עולמה הפנימי של פטל, הדמות הראשית, ואילו רשימת ההשמעה מאפשרת לקורא את האפשרות להציץ לעולמה של כותבת הסיפור ולחוות את הסיפור דרך מסלול שאליו כיוונה את הקורא, ובכך לחוות את הסיפור דרך המימד הוויזואלי והדיגיטלי, ולהשתמש בנוסף גם בחוש השמיעה.

כותבת הטקסט בחרה להשתמש במדיית השמע כמדיה נוספת משום שבעיניה הפסקול מעניק מימד נוסף לסיפור, מעצים ומחדד את התחושות, המראות והקולות המובאים בסיפור, כמו למשל בסרטי קולנוע. רשימת ההשמעה יכולה לעבוד בשתי דרכים: האחת היא לקרוא את הסיפור ולהקשיב לרשימת ההשמעה בסדר כרונולוגי, כפסקול המלווה את הסיפור. הדרך השניה היא לקרוא את הסיפור, ולאחר מכן להקשיב לרשימת ההשמעה, ובכך לנסות לחבר את אופן השמעת השירים ואת התחושות שעולות משמיעתם לקטעי הסיפור. התמונה בכותרת רשימת ההשמעה צולמה על ידי כותבת הסיפור בהיותה בת שש-עשרה בדרכה למסע בחיפה, והיא חשה שהתמונה מייצגת את המסתורין וההתרגשות שבנסיעת אוטובוס למקום מרוחק וחדש עבור נערה.

להאזנה לפלייליסט ב”ספוטיפיי“

כשנדב ב’ שאל אותי אם אני רוצה לנסוע אתו לחיפה כי הוא מצא שם מישהו שימכור לו את הגיבסון שהוא מדבר עליה כבר שבועות, הסכמתי תוך שניה. “ברור שבא לי!” אמרתי, “אף פעם לא הייתי שם”. מרוב התלהבות שכחתי שעדיין לא שאלתי את ההורים אם אני יכולה, וכשנפל לי האסימון שעות אחר כך שהם בחיים לא יסכימו לי לנסוע עם נדב כל כך רחוק באוטובוס, רק אני והוא, נראיתי כמו בלון שמישהו פוצץ בסיכת ביטחון. בדרך הביתה על האופניים חשבתי על לפחות עשרים דרכים שונות שבהן אני יכולה לשאול את אמא אם מותר לי לנסוע עם נדב ב’. כמעט נפלתי פעמיים כי המחשבות שלי נסעו גם הן עד לחיפה, ופעם אחת כמעט דרסתי את ז’ניה מהמכולת יחד עם הכיסא גלגלים שלה.

כשהגעתי הביתה החניתי את האופניים בחלק האחורי, בין הכלובים של התרנגולות ועץ הלימון. דלת העץ הייתה פתוחה כרגיל. הסלון היה ריק וחשוך, ספל התה האהוב על אמא, ספל קרמיקה שהכינה לסבתא שלי עוד לפני שהיא ידעה ממש איך לפסל ולכן הצורה שלו קצת עקומה, עמד על השולחן, ועלים רטובים של נענע וגרניום לימוני נחו בקרקעית שלו. הנחתי שאמא בסטודיו, עובדת על אחד מהפסלים שלה. אחרי שרוקנתי את הספל שלה ושטפתי טוב טוב בכיור, קצת כדי להתחנף, רצתי במדרגות לסטודיו בקומה התחתונה והילקוט שהיה עדיין על הגב שלי התנדנד מצד לצד.

“אמא!” התפרצתי לחדר, קצת מתנשפת. היא ישבה על שרפרף פלסטיק קטן לצד שולחן נמוך שעליו היו מונחות אובניים, המכשיר שבעזרתו מכינים כלי חרס ולקח לי הרבה זמן לזכור איך קוראים לו. הדיסק של ג’וני מיטשל שהיא הכי אוהבת, הכחול, התנגן בשקט ברקע. “מה נשמע? רק עכשיו חזרת?” היא לא הסתכלה לכיווני, והמשיכה להזיז את הידיים שלה בתנועות מעגליות על החימר, כאילו היא מלטפת אותו. “כן, פגשתי את נדב ליד הבית ספר שלו,” אמרתי. “איזה נדב? נדב ב’? מהחוג?” היא שאלה, ושלחה יד להחזיר את המשקפיים שכבר היו על קצה האף למקום בלי ללכלך את הפנים.

רציתי להתחכם ולהגיד לה, לא, נדב ג’, אבל החלטתי שכדאי לי להתאפק אם אני רוצה להשיג ממנה אישור. “כן, האמת שהוא הציע לי לנסוע איתו לחיפה מחר…” השתדלתי להישמע הססנית, ולא כאילו כבר אמרתי כן בלי לשאול אותה. “מה פתאום לחיפה? מה יש לכם לחפש שם לבד? ואיך תגיעו? זה לא נראה לי,” היא אמרה עדיין בלי להזיז את המבט מהחימר, שהתחיל לקבל לאט לאט צורה של קערה. “הוא קונה ממישהו גיטרה חשמלית ואחר כך נסתובב.”

“מה זה נסתובב? עם מי תסתובבו? זה מאוד רחוק,” והוסיפה שוב, “זה לא נראה לי.” “זה כולה נסיעה של שעתיים!” שמעתי את עצמי מחקה את נדב, ובעצמי לא מאמינה ל’כולה’ הזה. אף פעם לא נסעתי כל כך רחוק בלי המשפחה, ושעתיים נשמעו לי פתאום כמו המון זמן לשבת על הטוסיק. “רק לפני שבוע נסעתם יחד לתל אביב,” אמא אמרה, ורגשות האשם על נחשי הגומי שבלסנו כל הדרך לשם קרקרו בי, כאילו היו נחשים אמיתיים שמתפתלים לי בתוך הבטן. לפעמים אני רוצה שההורים שלי יהיו יותר כמו ההורים של נדב, שלא ממש אכפת להם איפה הוא ומה הוא עושה, ומרשים לו לנסוע לחיפה לבד באוטובוס בלי לשאול מיליון שאלות. “טוב, נדבר על זה כשאבא שלך יחזור.”

אין לי כוח לשניים נגד אחת. אולי הייתי צריכה להתחיל בלשכנע את אבא לבד, אבל כשאבא ואמא יחד מולי אין לי סיכוי לנצח. פתאום הבית היה נראה לי עצוב כזה, ריק וחשוך, אז הדלקתי את כל האורות, גם כדי לעשות דווקא כי אמא שלי לא אוהבת שמדליקים אור סתם אם אף אחד לא יושב בסלון, בגלל זה יש לנו הרבה נרות. עליתי לחדר ונחתתי על המיטה, הפעם בלי להדליק את האור. כשאבא חזר הביתה שמעתי אותם מתלחששים למטה, ואז צעדים כבדים של מגפי עבודה עולים במדרגות ונעצרים ליד הדלת של החדר שלי. הדלת נפתחה לאט, ואבא שלי לחש, “את ישנה?” “לא,” עניתי גם בלחש, והוא שאל שוב, “אז למה את בחושך?” “סתם.” “אמא אמרה לי שאת רוצה לנסוע עם נדב ב’ לחיפה מחר,” הוא המשיך ללחוש למרות שאמרתי לו שאני ערה.

“היא גם אמרה לך שזה לא נראה לה?” שברתי את שיחת הלחישות. “פטל, את כבר ילדה גדולה. אם את חושבת שאת יכולה לנסוע עם נדב ב’ לחיפה מחר אני סומך עליך וגם אמא.” הופתעתי, מה פתאום הם מסכימים לי? בשביל מה התווכחתי עם אמא? אולי הוא הצליח לשכנע אותה? החלטתי לא לשאול שאלות מיותרות לפני שהם יתחרטו למרות שכל העסק נשמע לי מוזר. “באמת? תודה תודה תודה!” קפצתי מהמיטה ונתתי לו חיבוק גדול. “איכס, אתה מסריח מזיעה,” הוספתי בצחוק.

לא הצלחתי להירדם כל הלילה מרוב התרגשות, חיבקתי את הכרית וחלמתי בהקיץ. השמיים התחילו להתבהר, שוקו התרנגול קרא קוקוריקו, ואני הבנתי שהשעה כבר שש בבוקר. כשמאוד עייפים השולחנות בכיתה מרגישים נוחים כמעט כמו המיטה, וקלמר רקום יכול להיות כרית לא רעה. נעמה שיושבת לידי תקעה לי מרפק בכתף בכל פעם שהמורה הסתכלה לכיוון השולחן שלנו, ואני התיישרתי ופקחתי עיניים, אבל מהר מאוד חזרתי לנמנם כי לא רציתי להיות עייפה מדי ולפספס את כל הנסיעה באוטובוס. באחת, כשנגמרו הלימודים, רצתי החוצה משער בית הספר הכי מהר שאני יכולה, בלי להספיק לומר ביי לאף אחד. הלכתי מהר במשך עשר דקות עד לתחנה שבכניסה למושב וראיתי שנדב ב’ כבר מחכה לי שם, קושר את האופניים שלו לגדר ומנופף לי מרחוק.

כשהתקרבתי ראיתי אותו מפהק בלי לשים יד על הפה, מה שגרם גם לי להידבק בפיהוק. אחרי שכל אחד מאיתנו פיהק לפחות שלוש פעמים ברצף אמרתי לו, “מה, גם אתה לא ישנת כל הלילה?” והוא ענה לי, עדיין תוך כדי פיהוק, “אני גמור.” האוטובוס שלנו הגיע תוך שתי דקות, וברגע שהתיישבנו אחד ליד השניה נדב עצם עיניים, שם את האוזניות השחורות הגדולות שלו על האוזניים ואמר לי לילה טוב. קצת התבאסתי שנדב מעדיף לישון במקום לדבר איתי אבל שמחתי שתמיד יש לי אזניות קטנות זרוקות בקרקעית התיק. השענתי את הראש על החלון, שרטט בכל פעם האוטובוס עצר וגרם לראש שלי לקפץ על החלון קפיצות קטנות והרגשתי כמו בסרט, רק היה חסר שירד גשם. כשהקריין האוטומטי הכריז, “התחנה הבאה – מחלף עתלית”, האוטובוס פנה בפתאומיות וגרם לנדב ליפול עלי ולהתעורר בבהלה.

ירדנו בתחנה האחרונה, חוף הכרמל. נדב חיפש בוואטסאפ את הכתובת ששלחו לו ועלינו על אוטובוס נוסף לעיר התחתית, איזור בחיפה שיש לו שם סופר מגניב. בעיר התחתית נדב ב’ ניווט את הדרך ואני השתרכתי מאחוריו. הפרצוף שלו היה תקוע במפה שעל מסך הטלפון שלו ואני התבוננתי בסקרנות בכל מה שהיה אפשר להתבונן בו. אחרי הרבה ירידות ועליות הצלחתי להוציא את נדב מהטלפון בעזרת זמזום שיר הטיולים “אחרי העלייה עוד תבוא הירידה”, שהגיע לטונים של זמרת אופרה ברגע שנדב הצטרף. הצליל המוכר בישר “הגעתם ליעד”, וכשהרמנו את המבט גילינו שהגענו לרכבת תחתית שנקראת הכרמלית. המצאנו לה את הכינוי כרמלה ושרנו לה שירי אהבה כל הדרך לשם, “הו, כרמלה..” הרכבת התחתית לא הייתה דומה לשום רכבת שראיתי, התחנה הייתה בצבעי אדום-צהוב, ובכל פעם שהיא עלתה למעלה אני נדב ואני צרחנו והרמנו ידיים כאילו אנחנו על רכבת הרים עד שאישה ערביה מבוגרת עשתה לנו ששש… והתפוצצנו מצחוק בשקט.

כמה דקות אחר כך כבר היינו בכתובת, מסדה 39, וראש שחרחר יצא מהחלון וצעק לנו, “תעלו! הדלת פתוחה, קומה אחרונה מצד ימין!” נדב כמעט רץ את כל המדרגות ואני הייתי צריכה להזכיר לו שאני שם מאחוריו ושיחכה לי כי אני כבר ממזמן לא בחוג קפוארה והכושר שלי, בואו נגיד, לא בשיא. כשהגענו סוף-סוף לקומה האחרונה, אני אדומה ומיוזעת עם מלא שוונצים בשיער ונדב נראה כאילו הוא הרגע יצא מקטלוג, הבחור כבר חיכה לנו ליד הדלת הפתוחה ושאל, “מה קורה חבר’ה? רוצים משהו לשתות?” היה לו עגיל בגבה וחולצה לבנה שנראתה כאילו לא כיבסו אותה הרבה זמן. הוא לא היה נראה יותר מדי מבוגר מאיתנו אבל הדירה הייתה קצת הפוכה ועמד בה ריח מוזר, כוסות קפה ומאפרות עם בדלי סיגריות בכל מקום, כולל על הטלויזיה, וחשבתי שאין סיכוי שהוא גר עם המשפחה שלו.

“לא תודה, אנחנו קצת ממהרים,” נדב אמר לו ואני התחבאתי מאחוריו. “סבבה, הכל טוב,” הוא אמר, “אם בכל זאת בא לכם משהו לשתות אל תתביישו, לא נעים, באתם מרחוק וזה…” הוא אמר ונעלם באחד החדרים. נדב ב’ ואני עמדנו חצי רגל בתוך הדירה חצי רגל בחוץ, אחד מול השניה והחלפנו מבטים. כשהוא סוף-סוף חזר, הבחור שלא ידעתי את שמו שלף גיטרה חשמלית מבריקה ואדומה והניח אותה על הספה שהייתה אדומה גם כן. “מה אתם עומדים ככה, בואו כנסו.” הוא זרק לעברנו ונעלם שוב. נדב ב’ בחן את הגיטרה בעדינות, כאילו היא יצירת אמנות במוזיאון, ועשה את הפרצוף מנתח מוח שלו, כשהוא חושב חזק ונהיה לו קמט במצח. הבחור חזר לסלון עם כוס קפה שחור ואמר, “אז מה אומר, אחי? היא נראית לך?” וזה הזכיר לי את ה”זה לא נראה לי” של אמא.

“כן, נראית אחלה, אני אשמח לקנות אותה,” נדב ענה לו בעיניים נוצצות. פתאום הבנתי שאני מתאפקת כבר הרבה זמן והבטן שלי התחילה לכאוב. “אממ.. אפשר להשתמש בשירותים?” שאלתי את הבחור של הגיטרה, וכשהוא כיוון אותי ניסיתי ללכת לאט ולא להיראות כאילו עלולה לקרות לי תאונה שלא קרתה מאז ימי גן חרצית. אחרי שהורדתי את המים ושטפתי ידיים חצי דקה אקסטרה, נדב כבר היה עם נרתיק הגיטרה על הגב והם לחצו ידיים. נפרדנו ממנו לשלום והמשכנו ללכת על רחוב מסדה.

עברנו כמה בתי קפה עד שהגענו לבית קפה שישבו בו אנשים עם לוק זרוק, בדיוק כמו הבחור של הגיטרה, שענן עשן עמד מעליהם. ‘אני קצת רעב’ נדב אמר. השעה כבר הייתה כמעט ארבע, וחוץ מפיתה עם אבוקדו וביצה קשה וחצי בננה בשעה עשר בבוקר לא אכלתי כלום. ישבנו בשולחן קטן ועגול ליד השולחן הגדול שפנה לרחוב, אני, נדב והגיטרה שישבה על כיסא שלישי רק בשבילה.

תוך חצי דקה מלצרית מנומשת עם אפרו ענק וחולצת בטן ניגשה אלינו עם חיוך גדול. “אהלן, אני כבר מגיעה לקחת מכם הזמנה,” היא אמרה והניחה שני תפריטי נייר במרכז השולחן. הרגשתי תינוקת, עם כל האנשים הגדולים והמגניבים מסביב, וקיוויתי שהם יחשבו שהגיטרה היא שלי ולא של נדב. הורדתי את הגומיה ופיזרתי את השיער, אבל זה היה נראה שלנדב לא ממש אכפת שאנחנו הילדים היחידים בבית קפה, אולי כי הוא גדול ממני בשנה וגבוה ממני כמעט בראש. כשהמלצרית חזרה הזמנו שתי כוסות לימונדה ורודה ושתי מנות של פסטה ברוטב הבית שהמלצרית לא הסכימה לגלות לנו מה הוא, ורק אמרה, “אם לא יהיה לכם טעים תחזירו.” החיוך שלה שכנע אותנו.

כשהאוכל הגיע כבר היינו כל כך רעבים שלא היה אכפת לי איך אני נראית או מה יש ברוטב, שהיה טעים וגרם גם לי וגם לנדב להעביר אצבע על הצלחת בלי לחשוב אם זה מנומס או לא. נדב ב’ ביקש מהמלצרית המחויכת חשבון כי אני התביישתי לבקש, וכשהיא חזרה עם החשבון פתחתי את הארנק והרגשתי גדולה, משלמת על עצמי במסעדה, מי יודע שאבא דחף לי שטר של מאה ליד לפני שיצאתי לבית ספר?

עכשיו הבטן של שנינו הייתה שקטה, ונדב הציע שפשוט נעלה על אוטובוס ונרד איפה שבא לנו, בלי לדעת איפה אנחנו יורדים. זה היה נשמע לי קצת מפחיד וקצת כיף, מה אם נגיע לאיזור מסוכן או שנלך לאיבוד, אבל רציתי להמשיך להרגיש גדולה. עלינו על אוטובוס כלשהו, נדב אפילו לא הסתכל לכיוון מספר הקו ואני לא הספקתי לראות. למזלי הנוף היה עדיין עירוני אבל נעים, שום איום לא נראה באופק, אפילו הנהג היה סבלני. החלטנו לרדת ברחוב מרכזי מלא במסעדות ואנשים. חבורה של נערות מצחקקות עם תלבושת אחידה עקפה אותנו, איש מבוגר וקירח עבר עם כלב קטן וחמוד, ואמא אחת צעקה על הילד שלה משהו ברוסית. מדי פעם העברנו את הגיטרה בינינו מגב לגב כמו תינוק.

הרגליים שלי כאילו עצרו מעצמן מול חנות קטנה וצבעונית עם שלט ישן – “הבאסטה של לאה”. החנות הייתה ריקה מלבד אישה אחת, מבוגרת, שהוציאה בגדים מתא ההלבשה והחזירה אותם לקולבים. היא לבשה גלביה ארוכה וירוקה עם חרוזים בשלל צבעים, השיער האדמדם שלה היה קלוע בצמה ארוכה ארוכה, ולאוזניה היא ענדה עגילים מנוצות טווס. הייתה לה צללית ירוקה על העפעפיים שהתאימה לגלביה ולעיניה הירוקות. החנות אמנם הייתה בגודל של חדר, אבל היה בה כל דבר שאפשר היה לדמיין. תכשיטים מיוחדים מקושטים באבני חן, כובעים מכל מיני סוגים, ציורים ממוסגרים, פסלוני עץ, מצלמות ישנות, ספרים לילדים וגם למבוגרים, והמון המון בגדים.

כשנכנסנו לחנות דרך וילון חרוזים שהשמיע רשרוש נעים, קודם אני ואחר כך נדב, האישה, שהנחתי שהיא לאה, הסתובבה מיד. “שלום!” היא קראה כאילו היא כבר מכירה אותנו, “מה אני מביאה לכם לשתות? תה? קפה?” אני ונדב צחקנו בינינו, שכל היום אנשים הציעו לנו לשתות. היא הייתה כל כך נחמדה שלא היה לנו נעים לסרב, וגם לא היה אף אחד חוץ מאיתנו בחנות. היא נכנסה למטבחון קטן והרתיחה מים בקומקום. כל אחד מאיתנו התפזר למקום אחר בחנות. נדב מצא פינה עם דיסקים, ואני דפדפתי עם האצבע בין שמלות צבעוניות שעמדו במרכז החנות. לאה הדליקה קטורת עם ריח כמו שהיה לנו בבית, ואז חזרה עם שני ספלי זכוכית שעשתה להם פו לפי תורות וצלוחית עוגיות. היא הניחה את הכוסות על הדלפק, וכשראתה שהשהיתי את המבט ליותר מכמה שניות על שמלה מנוקדת היא ניגשה אלי ואמרה לי בשקט, “זאתי, מה זה מיוחדת. הבאתי אותה מפריז לפני הרבה זמן אבל על כל הנשים שקונות אצלי המידה הייתה קטנה מדי, מזל שאת קטנטונת.”

האדם היחיד שהסכמתי לו לקרוא לי קטנטונת הייתה סבתא שלי, אמא של אמא. היא נפטרה לפני שנתיים, חודש לפני הבת מצווה שלי, שהייתה לא שמחה במיוחד כי סבתא לא הייתה שם בשביל לחגוג איתי. משום מה, לשמוע את המילה קטנטונת מהפה של לאה היה לא מעצבן, אלא דווקא נעים. סימנתי לנדב שאני נכנסת למדוד ושישמור לי את התיק. תא היה המדידה היה לא בדיוק תא מדידה, אלא יותר כמו פינה מאולתרת עם וילון קטיפה עבה. השמלה הייתה נוחה והבד שלה היה נעים, והיא ישבה עלי בדיוק. יצאתי החוצה כדי להראות לנדב ולשאול מה הוא חושב והוא אמר לי, “וואו, את נראית בת עשרים. בקטע טוב.” ולאה חייכה אלי חיוך של “אמרתי לך”.

הסתכלתי על הפנים שלי במראה וחשבתי שאם אני אתאפר קצת אולי אני באמת אוכל להיראות בת עשרים. אין מצב בעולם שאני מוותרת על השמלה הזו. נדב מצא דיסק של להקה שהוא אוהב ועוד דיסק של להקה שהוא לא מכיר אבל נראתה לו מעניינת, וכשבאנו לשלם, אחרי ששתינו את התה שהיה קצת מתוק מדי, לאה הוציאה מחשבון ישן ואמרה לנו, “אני עושה לכם הנחה.” היא קיפלה את השמלה שלי והכניסה לשקית בד ממוחזרת, והגישה לשנינו כרטיס ביקור עם טלפון וכתובת של החנות. נשבענו לקפוץ לומר שלום בפעם הבאה שנהיה באיזור, מתי שזה לא יהיה, לא לפני שכל אחד מאיתנו קיבל חיבוק גדול. כשיצאנו מהחנות כבר היה חשוך, ונדב אמר לי, “הלוואי שגם סבתא שלי הייתה כזאת מגניבה, איזה כיף לנכדים שלה.”

כשעלינו על האוטובוס בחזרה למושב נזכרתי שיש לי פלאפון, וגיליתי שש שיחות שלא נענו מאמא. שלחתי לה אסאמאס קצר שהכל בסדר וסליחה שלא עניתי, שאני בלי הרבה סוללה ושבעוד שעתיים בדיוק אני אמורה להיות בכניסה למושב, ושלא תדאג, והיה לנו ממש כיף. אחרי שנדב הוריד את הגיטרה מהגב והניח אותה בין הרגליים של שנינו, הוא השעין ראש על הכיסא ונמנם כצפוי. אני המשכתי לבהות מהחלון בדיוק מאיפה שהפסקתי, רק שעכשיו ראיתי את הנוף בהילוך חוזר ובחושך. בזמן שהראש שלי קיפץ על החלון חשבתי על סבתא, ועל לאה מהחנות, ועל השמלה החדשה שלי, וקצת קינאתי בה. גם לי בא שמישהו יגיד עלי, “זאתי, מה זה מיוחדת”.

ליהיא רבינוביץ’ – (הוד השרון, 1999) כותבת שירה וסיפורים קצרים, לומדת בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

***

חלק ב’: הסטורי של רביד / מאת עפרי בייבה

משלבת בין הטקסט הכתוב ובין פלטפורמת הסטורי האינסטגרמי. רביד נולדה מתוך תרגיל בו התבקשתי לפתוח עמוד אינסטגרם לדמות חדשה ועל ידי תפעול יומיומי של העמוד לבנות לה קווי אופי, תחומי עניין וסיפור חיים כללי. כך הלכו והצטברו להם סיפורים על רביד ואת הראשון מבניהם בחרתי לספר דרך הסטורי. הסיפור יכול להיקרא כטקסט או ויז’ואל, ואם מציבים אותם זה ליד זה, הם משלימים זה את זה ומשקפים תמונה ברורה יותר של רגשותיה של הדמות ושל המרחש סביבה.

בפעם השביעית שאמא של רביד התקשרה אליה, היא ענתה לשיחה.
“מה את רוצה?” רביד שאלה.
“אני מבקשת שתבואי אליי לסוף שבוע, אני מתגעגעת אלייך.”
“אני נשארת בירושלים, את מוזמנת לבוא לכאן.”
“כבר מעל שלושה חודשים את רק אצל אבא. בואי אליי רק לסוף שבוע. מה, לא אהבת את המתנה ששלחתי לך?” היא שאלה את רביד.
“אהבתי, מה זה קשור?” רביד השיבה.
“בואי ללילה אחד, אני יודעת שגם רוני ממש מחכה כבר לראות אותך.”

רביד התעצבנה, היא הרגישה שלספר לה שאחותה מתגעגעת אליה זה לשחק מלוכלך. אבל זה שכנע אותה. לא היה אדם שהיא אהבה יותר מאת רוני. היא הייתה מקעקעת בסטודיו מפורסם בתל אביב ורביד חשבה שהיא הציירת הכי מוכשרת שיש.
“בסדר, אני אבוא. אני רוצה לראות את רוני.”
“יופי!” ענתה לה אמה בהתרגשות.
בבוקר יום שישי אביה של רביד הקפיץ אותה לתחנה המרכזית.
“לקחת את כל מה שאת צריכה מתוקה שלי?”
“כן, תודה על הטרמפ.”
“אני שמח שאת נוסעת, תמסרי לאמא דרישת שלום ולרוני שאני אוהב אותה ומתגעגע.”
“מה דחוף לך למסור ד”ש לאמא?” היא שאלה.
“רבידי,” הוא עצר לרגע לחשוב. “לפעמים צריך להתאמץ, פשוט תמסרי לה ותשלחי לי הודעה כשאת מגיעה? שאדע שהכל בסדר,” הוא הזכיר לה כמו בכל פעם שהיו נפרדים.
“בטח, אבא,” השיבה, נתנה לו נשיקה על הלחי וירדה מהאוטו.

אוסף שירי גידי גוב התנגן לה באוזניות כל הדרך מירושלים לתל אביב על קו 480. היא ניצלה את זה שלא ישב לידה אף אחד והשעינה את הראש על התיק שלה שהיה צמוד לחלון האוטובוס. היא יישרה את רגליה לאורך המושב שלידה.
“אין לי כוח לסופ”ש הזה, נשבעת,” היא כתבה לנמרוד.
“וואי בטוח. בסדר זה יעבור מהר, תעשי כאילו כיף לך. והעיקר תראי את רוני, לא?” היא חייכה כשהוא שלח את זה. אין מי שמבין אותה כמוהו.
“כן, רק בשביל זה אני נוסעת.”
“טוב, תעדכני איך הולך. אני פה כדי שתפרקי עצבים.”
“חולה עליך,” היא כתבה לו והוסיפה אימוג’י של סמיילי מאוהב.
“מאוהב בך,” הוא השיב לה עם חמישה לבבות אדומים.
ככה הם היו תמיד, מי שהיה צופה בהם מהצד היה בטוח שהם זוג.

כשהאוטובוס נכנס למסוף 2000 היא זיהתה מהר את המכונית של אמא שלה. זה לא היה כל כך קשה, “מכונית בצבע של בית חולים” היא קראה לה כשהקניטה את אמה רופאת השיניים.
היא לקחה נשימה עמוקה כשירדה מהאוטובוס וגלגלה עיניים עוד לפני שפגשה אותה.
כשהתקרבה למכונית היא שמה לב שמאחורי ההגה יושבת בכלל רוני. היא רצה מהר, פתחה את הדלת, התיישבה והשליכה את עצמה אל זרועותיה של אחותה הגדולה. הן ישבו בחיבוק דקות ארוכות בלי לומר מילה.
“אמאלה, כמה אני שמחה שאת אספת אותי ולא אמא,” רביד אמרה כשניתקה מהחיבוק.
“מה את אומרת, כאילו לא בגלל זה באתי,” רוני ענתה והחלה לנסוע.
רוני סיפרה על המקעקע החדש בסטודיו בו היא עובדת ואיזה ציורים מיוחדים יצא לה לקעקע לאחרונה. רביד סיפרה קצת על נמרוד ועל אבא וכמובן על הצמחים החדשים שקנתה.
“הקפתי חצי מהגינה בציפורי גן עדן ובתוך הבית סידרתי מחדש את הסלון ככה שכמעט בכל פינה יש עציץ עם מונסטרה ומליון סוקולנטים. אבא כל הזמן אומר שאם יכולתי הייתי מעיפה אותו מהבית ושותלת קקטוס במקומו.” רוני צחקה ואמרה שהיא מתה לבוא לראות את הבית ואת אבא.

רביד העריכה כל רגע בו רוני לא שואלת אותה אם כבר יש לה חבר. היא שנאה ששואלים אותה את זה. לרביד לא כל כך היה אכפת מנשיקות או מאהבה, בעיקר כי היא באמת אף פעם לא התאהבה באף אחד. יש לה חברות שעושות הכל כדי שיהיה להן חבר או מספרות לעצמן שהן מאוהבות כשזה לא המצב, לה זה פשוט לא היה כל כך משנה. כשרוני חנתה את האוטו רביד מלמלה לעצמה “רק כמה שעות וזה נגמר”. רוני פתחה את דלת הבית הכבדה ונתנה לרביד להיכנס ראשונה.

“יפה שלי אוי מתוקה כמה התגעגעתי אלייך,” אמרה נוגה, אמא של רביד ורוני, כשהיא רצה מהמטבח לכיוון פתח הבית.
“אפשר לתת לך חיבוק?” רביד הסכימה רק כי היא שאלה קודם.
“הכנתי את הפסטה הקבועה, מקווה שתאהבי,” היא אמרה.
רביד העבירה את מבטה על קירות הבית, הוא לא השתנה הרבה כמו שהיא חשבה שישתנה. על הקיר היו תלויות תמונות רבות שלה ושל רוני ועל המקרר היה תלוי ציור של קקטוס שהיא ציירה כשהייתה בגן. היא לא הבינה למה אמא שלה שומרת את הזבל הזה. שלושתן התיישבו לשולחן עליו היו מונחות שתי קערות סלט ושלושה סירים. רוני לקחה את הצלחת של רביד והניחה בה קצת מכל דבר.
“יש ספרייט?” שאלה רביד, מבחינתה אין ארוחה בלי ספרייט.
“לא,” נוגה ענתה, “אני מצטערת, מתוקה, שכחתי.”
“לא נורא, אמא, היא תשתה מים,” רוני אמרה.
“איך הולך בבית הספר? איך קוראים לחבר הזה שלך? מה שלומו?”
“אמא, אנחנו חברים מכיתה ח’ באיזה קטע את לא זוכרת שקוראים לו נמרוד?”
“נמרוד כן, נמרוד! נזכרתי. חמוד שהוא, נו מה איתו?”
“בסדר, יש לו חבר חדש,” אמרה רביד ודחפה לפה שלה ביס ענקי של פסטה ברוטב בטטה.
“מה זאת אומרת חבר חדש? יש ילד חדש בכיתה? אתם חבורה גדולה, לא?”

“אמא, נראה לי שרביד מתכוונת לזה שהוא הומו,” רוני אמרה, עוזרת לרביד. שלושתן שתקו. רביד המשיכה לאכול בקצב מהיר. גם אם כבר שנתיים היא שונאת את אמא שלה, את האוכל שלה היא תמיד תאהב. רוני הסתכלה על אמן, מחכה שתאמר משהו. והאם רק בהתה בחלל האוויר, מנסה למצוא מה להגיד. את שאר הארוחה הן העבירו מבלי לשוחח. כל אחת בוהה בצלחת שלה ומחכה לשבוע כדי שהארוחה תסתיים. רביד חשבה שאולי עדיף ככה. בשקט. העיקר בלי עוד שאלות.

את שאר היום רביד ורוני העבירו ביחד בסלון, הן ראו סרטים שהן אוהבות וחיפשו עמודי קעקועים באינסטגרם. הן תכננו בסתר את ציור הצמח שרביד רוצה שרוני תקעקע לה כשהיא תגיע לגיל שמונה-עשרה. כשהגיע הערב נוגה הציעה שיזמינו פיצה ויאכלו במרפסת. רביד הזמינה את המשולשים שלה עם פטריות ורוני עם זיתים. האם אמרה שתיקח משולש מכל אחת.

כשהפיצה הגיעה הן הסתערו עליה עוד לפני שהשליח יצא מהחנייה ובדיוק כשרביד לקחה את הביס האחרון, האחד שהוא הכי גדול עם כל הקשה מקופל ודחוס לפה אמה שאלה פתאום, “זה אומר שאת לסבית?”
רביד נחנקה. היא רצה לקחת מפית וירקה את כל גוש הבצק השומני ישר לתוכה.
“אמא! לא! מה זה קשור? מאיפה הבאת את זה?” היא צרחה על אמה.
“אוי רבידי, את מגזימה, תמיד הייתם כאלה קרובים אז חשבתי שאם הוא הומ…”
“אם הוא הומו, אני לסבית? תגידי אין לך שכל?” רביד קמה מכיסא הקש ונכנסה לסלון.
“היי, תירגעי. אל תדברי אליי ככה.”

רביד לקחה נשימה עמוקה. היא נזכרה שאביה עבד איתה על להירגע לפני שהיא מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ, ולא היו חסרים לה רגעים כאלה. היא הריצה בדמיון סרטונים של צמחים צומחים בהילוך מהיר, היא הייתה צופה בהם בלופים. משהו בתהליך של הפריחה, כשהגבעול גובהה והעלה נפתח גרם לתחושת שלווה להתפשט בגוף שלה. לפני שהספיקה לומר משהו אמה נכנסה אחריה לסלון.
“אני פשוט לא מבינה איך לבחורה יפה כמוך אין חבר. מה, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך?”
בלי לומר מילה רביד היא הלכה לחדרה של רוני, אספה את חפציה לתוך התיק והתקשרה לאבא שלה.
“בוא לקחת אותי. עכשיו,” היא אמרה לו בשקט מעבר לטלפון, מנסה לבלוע את הדמעות.
“אני בא.”

את הנסיעה חזרה מתל אביב לירושלים רביד ואביה העבירו בשתיקה. כשהגיעה הביתה עברה על כל אחד מהעציצים שלה ובדקה אם אדמתו יבשה. את אלו שנראו לה צמאים היא השקתה. לפני השינה היא שלחה הודעה לנמרוד, “אני בירושלים. אבוא אליך מחר כשאתעורר”. היא נכנסה למיטה ונרדמה תוך שתי דקות, זה תמיד קורה לה אחרי בכי ארוך. כשהתעוררה והסתכלה בטלפון שלה היא ראתה שיש לה שש שיחות שלא נענו מאמא שלה. היא לא התכוונה לענות לשיחה הבאה.

 

עפרי בייבה – קווירית ירושלמית, סטודנטית בבית הספר לאומנויות המילה, מחנכת בתנועת “השומר הצעיר”. אוהבת את המסרים החינוכיים והפוליטים המסתתרים מאחורי המילה הכתובה.

 

***

חלק ג’: השיר האחרון / מאת שירה בן דוד

בקורס לספרות ילדים נכנסתי עמוק לתוך דמות של מגדת העתידות. אותה מגדת עתידות כתבה ספר, קטן וסגול, שמשוטט בעולם מחנות ספרים לאדני חלונות ולבתים נטושים. הוא מגיע למי שצריך אותו, ומנבא את עתידו של הקורא בו לפי השיר אותו הוא פותח. כדי להנגיש את הספר לעידן המודרני, יצרתי אתר המבוסס על אותם שירי- עתידות, אבל בתור קלפים במקום בתור ספר. לחצו על קלף כדי לחשוף את העתיד- והישמרו!

שירה בן דוד – תלמידת מחזור ה’ בבית הספר לאמנויות המילה. כותבת שירים וסיפורים.