3 כללי

• פתוח לציבור

למה ג’ים רעב כל כך? / עידן ברנדלר

רשימת ביקורת על ספרם של לורל סטיינדר וצ'אק גרונינק, "ג'ים הרעב"

לג’ים יש הכול. יש לו את התמונות הנכונות במסדרון ליד דלת חדרו, בהן הוא מחייך – פעם לבד, פעם עטוף בזרועות של אימו. יש לו חדר משלו בעליית גג חמימה (איזה ילד לא היה רוצה חדר בעליית גג?!), והוא מתעורר לריח של חמאה ולקריאת “הכנתי פנקייקים לארוחת בוקר”. אבל לג’ים זה לא מספיק. באותו בוקר הוא מתעורר ומגלה שהפך לאריה, והבטן שלו מקרקרת למשהו אחר.

נתחיל, בזה שספרה של לורל סניידר, “ג’ים הרעב”, הוא קודם כל פיקצ’רבוק, ולכן יש לבחון אותו בתור יצירה כולית, מכריכה לכריכה. אחד מהמוטיבים המופיעים בכריכה והנו נושא מרכזי ביצירה הוא מערכת היחסים בין הפנים לחוץ. את החלוקה הזו ניתן לראות בחילוק הקיצוני בין הכריכה הקדמית, בעלת הצבעים החמים המתארת את המקום הכי פנימי, בבית, בחדר, תחת השמיכה, לכריכה האחורית הרוויה בצבעים קרים ומתארת את החוץ האפל.

אך קיים גם ערבוב, שהרי מתחת לשמיכה, במקום הכי פנימי, יש אריה! וניתן לומר שבזה בעצם עוסק הספר, בערבוב בין הפראי שבחוץ לפנים. כשמתקדמים לשער הקטן ניתן להבחין ברמז בצורת ידית הדלת החיצונית בחדרו של ג’ים, הממוקמת בצד ימין במקום בצד שמאל כמקובל (לכו תבדקו). רמז זה יכול לסמל כניסה לעולם המבקש לערער על המוכר.

אז ג’ים קם לבוקר מושלם, לריח מושלם, בבית מושלם. מושלם כל כך שאפילו חדרו מבריק ומסודר, בשונה מחדר ילדים סטנדרטי, וכמובן המטבח, שאפילו שמכינים בו פנקייקים נותר נקי להפליא, ואולי להחריד. כשג’ים ייצא בהמשך לרחוב, הניקיון והסדר ישלטו כך שאפילו צואת הכלב תיארז בתוך שקית! נראה שהשלמות הזאת חונקת את גי’ם. ניתן לראות זאת באיור בעמוד הראשון בו ג’ים – בתור אריה, לחוץ בתוך המיטה הצפופה, והאיור כולו תחום בתוך קו מתאר שמגביל אותו ומעצים את תחושת החנק. לאחר מכן תחושת שחרור מתחילה לבצבץ בג’ים, אפשר לראות זאת בטקסט: “לא ממש מתחשק לי פנקייק היום”, ויחד עם התיאור “הוא הרגיש חייתי” הקורא מרגיש שמשהו יוצא דופן עומד לקרות.

מוטיב נוסף שעוד יחזור על עצמו במהלך הספר ומופיע לראשונה בפתיחה, היא הבטן המדברת של ג’ים. הבטן היא איבר שמסמל פעמים רבות יצריות, תשוקה ורגש, ובסיפור זה היא מתחילה לקרקר – ואולי בעצם לדבר, ולא ברור לגמרי מי אומר את המשפט  “אמא נשמעה טעימה” – ג’ים או הבטן?

ג’ים מרגיש חנוק, ומשהו פראי יוצא ממנו ללא ויסות, הוא טורף את כל מי שעומד בדרכו ומסמל מבחינתו את העולם המסודר, המאורגן, המושלם. במהלך מסע הציד המשוחרר והפראי, מופיעים גם המון רגשות אשמה ונקיפות מצפון. תחושות מעין אלו נפוצות בעולם הילדים (וגם המבוגרים), ולא פעם הם משמשים לחינוך. למשל, “זה לא יפה מה שעשית”, “ילד גדול לא מתנהג ככה”. ג’ים מלא באשמה, והוא מייסר את עצמו עד כדי כך שהוא שונא את הבטן שלו – את התחושות שלו, אבל מצד שני הוא מרגיש שהוא חייב לשחרר אותן.

לבסוף הוא מגיע ליער. בכפולה נוגעת ללב ללא מילים מתואר מצבו הנפשי של ג’ים הקרוע בין העולמות: במישור האחורי של האיור נראה את העיר, הבית, שיצרו את תחושת החנק אך גם מכילים בתוכם חום ואהבה, ובמישור הקידמי מופיעים היער – הפראי, המספק את השחרור אך מלא כאוס, וג’ים אבוד ביניהם. הבחירה של צ’אק גרוניק בצבעים חמים בניגוד לקומפוזיציה הטראגית עוזרת לתווך אותה, ולכן היא מהותית.

ג’ים נמצא על קצה צוק כשלפתע מגיע דב מכוער שמתכוון לאכול אותו, כי הוא “די חייב”, הרי הוא דוב. תחושת ייאוש קשה המשלימה עם הגורל עולה אצל הקורא. מסתבר שהבטן, שהכניסה את ג’ים לכל הצרה הזו, מסרבת להשלים עם הגורל האכזר שלכאורה מגיע לג’ים על פי מעשיו. כי הבטן היא לא איבר לוגי ולכן היא לא משתכנעת מההיגיון היבש של הדוב – היא יודעת שהרצון לבעוט נובע מתוך כאב אמיתי, גם אם לא ניתן להסבירו. ג’ים “זינק וילל, התנפל וייבב” על הדב – שילוב הרגשות היוצאים מג’ים, בין תקיפה לבכי, מציג את היכולת לחוות רגשות סותרים לכאורה בבת אחת. והתוצאה: “ותקשיבו, הוא הרגיש טוב!” המילה “טוב” מודגשת בדיוק כמו במשפט “אמא נשמעה טעימה“. כלומר, במצב הרגשי של הכאוס יש גם טוב.

משם והלאה יוצא ג’ים למסע הקאות של אלו שטרף, אך הדמויות חוזרות באופן קצת מבולגן לעולם. אפשר לומר שזה ההכרח של המציאות, אולם ניתן לראות בכך גם רמז שלא מדובר בחזרה אל נקודת ההתחלה, שכן הבלגן שג’ים משאיר אחריו מסמל התגמשות במסגרת הנוקשה. אחרון נפלט הדוב בחדרו של ג’ים, היחיד שחוזר למקום אחר לעומת המקום בו נטרף. אך לא להרבה זמן, כי למרות שג’ים חזר להיות ילד קטן, הוא טורף את הדב בן רגע.

כיוון שכל הדמויות חזרו למקומן, אפשר לראות בהגעתו של הדוב לחדר סימן לכך שזהו מקומו, ולכן ג’ים הילד בלע אותו ללא בעיה כי מקומו שם בבטן. זוהי נקודת השיא של עיקרון הבסיס, ויש בה השלמה מצד ג’ים עם המימד הפראי שבו, בחוץ ובפנים.

המהלך העלילתי והרגשי המפתיע שמתקיים בסיפור מעביר את הנושא המרכזי בו: נתינת מקום לכל קשת הרגשות; כן, גם ההזויים ביותר, וגם אם על פניו הם מעורבבים וסותרים, ואין להם הצדקה, והחיים נראים מושלמים, ולא יודעים להסביר למה כועסים או עצובים או פראיים, זה בסדר, זה מותר, גם ככה סתם להיות רעב כל כך.

“ג’ים הרעב” מאת לורל סטיינדר, איורים: צ’אק גרונינק. תרגום: דנה טל, הוצאת “תכלת”, 2021

עידן ברנדלר – כותב. סטודנט במכללת “ספיר”.