5 כללי

• פתוח לציבור

מה עושות האיילות המעוצבות – ראיון עם המעצבת מיכל מגן

על תהליך העבודה של עיצוב והפקת המהדורה החדשה של "מה עושות האיילות" מאת לאה גולדברג

“מה עושות האיילות” – ספר השירים הקלאסי של לאה גולדברג שאייר אריה נבון, ראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת ומהודרת (ספריית פועלים). למלאכת האיור נבחרו – במהלך יוצא דופן – חמישה מאיירים: מרב סלומון, עמית טריינין, שירז פומן, ענת ורשבסקי ונעם וינר. הפקה מורכבת כזאת מחייבת מעצב/ת בעלי חזון ברור, ולמשימה נרתמה המעצבת מיכל מגן. ביקשנו ממגן שתתאר את תהליך העבודה על הספר, שכן זוהי הזדמנות מוצלחת להיחשף למלאכה של גורם מרכזי בהצלחתו של ספר, שנשאר תמיד מאחורי הקלעים.

ההתחלה

מדי פעם עורכת ספרי הילדים נרי אלומה, הייתה מדברת איתי על הרעיון שלה לחדש את ספר הילדים האהוב, “מה עושות האיילות”. כשהחליטו בהוצאת “ספרית פועלים” ללכת על זה ב-2020 (השנה המציינת חמישים שנה למותה של לאה גולדברג), נפגשנו נרי ואני לפגישת חשיבה ראשונית בקפה הבית (“קפה אנין”, טבעון, מומלץ). כבר בקפה הראשון החלו לעלות שאלות רבות: איך נחדש בלי לפגוע בגרסה הישנה והמוּכּרת? מה יהיה שונה ומה יהיה דומה? האם מאייר אחד? הרבה מאיירים? האם בצבע או בשחור-לבן? מה יהיה הערך המוסף של הספר? וכן הלאה.

הגרסה המקורית האהובה של הספר היא פרי שיתוף פעולה בין לאה גולדברג ואריה נבון. האיורים בשחור-לבן, בקו בוטח וקליל, מופיעים בכריכה ולצד השירים של גולדברג. שם הספר האייקוני – כתוב בכתב ידו האייקוני של אריה נבון, המזוהה כל כך איתו. איך נצליח לשחזר – ולצד זאת גם לחדש – מבלי לבאס את כל אלה שגדלו על הספר? השאלות עלו לדיון גם בהוצאה ושם הוחלט לתת לנו חופש לבוא עם הצעה והדגמה.

המאיירים

רצינו להגיע למספר הנכון של מאיירים: לא הרבה מדי, ולא מעט מדי. אם היינו עובדים עם מאייר אחד הספר היה מצטמצם מדי לטעמי, לקול אחד. ואם היינו עובדים עם יותר מדי מאיירים, הכול היה מתפזר למשהו רנדומלי ולא אחיד. בנוסף, לוח הזמנים קבע שאי אפשר יהיה לעבוד רק עם מאייר אחד או שניים. כמות השירים הגדולה, ארבעים במספר, הצריכה הרבה שעות-איש: או שנה שלמה למאייר אחד, או חודשים מעטים לכמה מאיירים. בסופו של דבר הוחלט על חמישה.

התחלנו במלאכת הרכבת הרשימה של המאיירים. רצינו שהמאיירים יהיו מצד אחד שונים זה מזה, ומצד שני – שהספר לא ירגיש כמו אסופה אקלקטית ומפוזרת מדי. המאיירים שנבחרו בסופו של דבר הם: מרב סלומון, עמית טריינין, נעם וינר, שירז פומן וענת ורשבסקי. לדעתי זו רשימה מצויינת ומשמחת של מאיירים מופלאים, וכל אחד מהם נתן פרשנות חדשה גם לשיר וגם לפלטה הצבעונית. יש עומק מסקרן באיורים, הרגשה של סיפורי רקע ועולמות פנימיים מעניינים, עשירים ושונים.

 

 

 

 

הצבעים

החלטה חשובה נוספת, שנבעה מהצורך ליצור שפה משותפת בין המאיירים, הייתה לעבוד עם שני פנטונים. רצינו ליצור פלטפורמה עשירה, מעניינת, מרגשת, מבלי לפגוע באחדות הספר כאובייקט אחד. כלומר, לאפשר “זרימה מגובשת”(cohesive) של השירים בספר.

בשיתוף עם המאיירים, הוחלט על ורוד 170, וירוק 342. צבע אחד כהה וקר, וצבע אחד בהיר וחם. הצבע הירוק צריך היה להיות חזק מספיק כדי שישמש כצבע לטקסטים בספר, וגם שיהיה מוצלח כצבע השמיים בלילה, כי יש הרבה לילה בספר. הוורוד, שנולד בהשראת עטיפת הספר המקורי, בא כקונטרה לצבע הירוק, ושניהם באים להחמיא אחד לשני ולאזן אחד את השני. העניין היפה הוא שלא מרגישים מחסור בצבע, למרות הפלטה המצומצמת.

 

 

הגריד

אחרי שידענו מי יהיו המאיירים שלנו, התחלתי בבניית הגריד של הספר. כאן היו טמונים הרבה מאוד מכשולים: אסור היה לשנות את סדר השירים, לא את ההזחות (המוזרות לעתים) הקיימות בשירים, כמובן שלא את הרווחים בין השורות, וכן הלאה. ברבים מהשירים יש בתים באורכים שונים, הזחות מפתיעות, הערות שוליים שנוספו למהדורה הזו, וכל מיני דברים שלא מתחשבים ברצון של המעצב לייצר גריד חזק ואחיד.

בגלל כל המישמַש הטקסטואלי הזה, החלטתי על מיקום קבוע וסטטי של שמות השירים, שיהיה לי לפחות עוגן אחד שלא זז בספר, ויעזור ליצירת תחושה של סדר ועקביות. וכך העין מקבלת לדעתי יותר בקלות את זה שכל שיר באורך שונה ובמוזרות צורנית אחרת.

מי יאייר מה?

אחרי הרבה מאוד שינויים והידוקים בטיפוגרפיה הפנימית של הספר, עברנו למלאכת ה”שידוך” בין שירים למאיירים. מהר מאוד החלטנו לא ליצור רצף של שירים לכל מאייר, כדי לא לייצר תחושת “בלוקים/פרקים” בתוך הספר. היה חשוב לנו שהמאיירות והמאייר יתחברו לשירים, ולכן החלטנו פשוט לשאול אותם אילו מהשירים הם רוצים לאייר. קיווינו שנוכל להיעזר בבקשות שלהם כדי ליצור פיזור נכון ומאוזן. חששנו שיהיו שירים מבוקשים מאוד ולעומתם אחרים שלא ייבחרו. והנה, קסם – הפאזל הסתדר באופן מושלם! כל מאייר קיבל לאייר בדיוק את השירים שרצה. כל מאיירת בחרה שירים שנגעו לה במיוחד כשהייתה ילדה, וזה היה ממש פלא לראות איך כל אחת מהמאיירות והמאייר בחרו לאמץ לעצמם שירים אחרים.

 

 

איזונים בין טקסט לאיור

היה לי חשוב להשאיר הרבה מרחב ואוויר סביב האיורים, כך שהאיורים לא יהיה דומיננטיים יותר מהשירים עצמם. ולכן הרבה מן האיורים הם איורי ספוט או וינייטות, כיאה לספר שירים. ניסיתי לשלוט עד כמה שניתן בזרימה של מסת האיור בספר; יש אמנם איורי עמוד מלא, אבל הם לא רבים. ויש הרבה כפולות נגטיביות (כי בכל זאת, לאה הרבתה לכתוב על הלילה), אבל גם שם, בדרך כלל, האיורים הם כמעין וינייטות, ספוטים, פשוט בנגטיב.

ישן וחדש

לאורך התהליך עסקנו במינונים של ישן מול חדש. מבחינה תוכנית התווספו לספר המקורי הערות שוליים, נספח על אודות לאה גולדברג, וכפולה על אודות המאיירים. מבחינה ויזואלית, האיורים הם המרכיב העיקרי שמביא אותנו ל-2020, ולא משאיר את הספר בעבר. גם אם יש בהם נוסטלגיה וקריצות לגרסה של אריה נבון, הרי מדובר בקולות רעננים, בני ימינו.

הכריכה היא תוצאה של איזון עדין־עדין בין מחווה לישן ויצירה של משהו חדש. הרבה גלגולים עברו עליה, אך בסופו של דבר נבחרה הגרסה שבה שירז איירה איילה עם כוכב מעל ראשה, על רקע גרפי, נקי. מי שמכיר את הגרסה המקורית חש מיד במחווה, אבל לא צריך “ידע מוקדם” בשביל ליהנות מהכריכה.

היו לי הרבה לבטים לגבי הכריכה. אפילו שאני עושה הרבה לטרינג בספרים, כאן היה לי ברור שלא אוכל להתחרות בלטרינג המקורי האייקוני של הספר. בחרתי בפונט הדסה פרידלנדר של ינק יונטף, שהוא פונט עברי יפהפה, עם הרבה היסטוריה, ונותן תחושת רטרו נוסטלגית.

עוד על איור הכריכה

בדקתי הרבה איורים בספר כאופציה לכריכה, אבל שום דבר לא היה “האחד”. השיר הראשון בספר הוא ה-establishment של מה שהולך לקרות בספר. והנה, הכפולה הראשונה היא בנגטיב, עם הזחות מוזרות, בשני טורים, ולא רק זה! שם השיר הוא כמו שם הספר. ממש לא מה שהייתי בוחרת ככפולה הפותחת. אך מכיוון שכך, הרגיש שהדבר הנכון הוא לתת איור של איילה או איילות, ממש כפי שהיה בספר המקורי, וממש כפי ששם הספר מבקש. אחרי שיחות של שירז ושלי אל תוך הלילה, עם התפלספויות בלוּפּים, אני חושבת ששירז פיצחה את זה בצורה מהממת. מה שנבחר בסוף מהווה מבוא מרוכך גם לשיר הראשון, וכמובן לספר כולו.

היררכיה

בהרבה מהספרים כיום, שם המאייר/ת מוצג על הכריכה באופן מאוד בולט ולעתים אף באותה היררכיה כמו הכותב. זה כמובן מוצדק ונכון, ומגמה משמחת. הרי לא פעם האיורים הם שמעניקים לספר את ייחודו. במקרה של הספר הזה הוחלט לא להכניס את שמות המאיירים לכריכה, אלא רק את שמה של לאה גולדברג בגדול, מה שמגדיר וקובע היררכיה ברורה בין המשוררת למאיירים. כך מתקבלת בעיניי תחושה של יראת כבוד ללאה גולדברג ולשירים שלה. זו החלטה נכונה בעיניי במקרה הזה, כי כך התאפשרה כריכה חזקה ומינימליסטית יותר מאשר כריכה עם חמישה שמות, שהייתה נראית כמו אנתולוגיה מהיום. הספר הוא אכן אנתולוגיה, אך מי שליקטה את השירים וקבעה את הסדר שלהם היא לאה גולדברג עצמה.

פורזץ

הפורזץ החמוד הוא גריד נקודות; מין משחק בשילובי הצבעים של שני הפנטונים. התחושה שניסיתי להעביר היא של לילה לא מפחיד, לילה שבא עם אור, עם נקודות קסומות, כמו נקודות על פיג’מה. כשאני מדפדפת בספר והפורזץ קצת מציץ ברקע השירים – זה משמח אותי.

כפולה שמוקדשת למאיירים

בסוף הספר יש כפולה שאהובה עליי במיוחד, על אודות המאיירים. זאת כפולה מקסימה ובה כל מאייר מספר קצת על עצמו, ועל החיבור האישי שלו לספר. ביקשנו מהמאיירים לשלוח דיוקן עצמי, וזה כל כך מקסים לראות את כולם ביחד:

כאן רואים בבירור את הסגנונות השונים שהמאיירים בחרו לספר ואת הגישות השונות של כל אחד מהם להפרדת הצבעים.

אני רוצה לציין שהרצון הטוב של המאיירים איפשר לנו לעבוד מולם בשיתוף ובשקיפות מלאה, וזה פשוט נפלא בפני עצמו. גם אנשי ההוצאה לאור היו נפלאים ונתנו הרבה אמון וחופש יצירתי. בכלל, כל השותפים לתהליך היו אכפתיים, מעורבים ומפרגנים, וזה יצר חווית עבודה כייפית ומשמחת.

מיכל מגן – מעצבת ומשרבטת. במקור מהרצליה. גרה בטבעון עם איש (גידי), שני ילדים (אדם וסתוי) וכלב (ארתור). מעצבת בעיקר לפרינט, ועורכת גרפית של מגזין “אדם צעיר”.