מי מכיר את סיסו והקיר? / סיון זיו וינד
אוגוסט 15, 2022
בדרך חזרה הביתה סיסו חלפה ליד קיר שהדביקו עליו מודעות לכל מיני דברים כמו: איפה לקנות ברזים, מי יכול להוציא את הכלבים לטיול, מספרי טלפונים לאנשים שעוזרים בניקיונות בית או מלמדים גיטרה. היו גם מודעות קרועות שראו רק חצי מהמספר ומודעות שהצבע שלהן דהה. המודעות משכו את תשומת ליבה של סיסו, במיוחד זו שרשום עליה: “הלך לאיבוד“.
“היי, מה הלך לאיבוד?” סיסו שאלה בקול.
“אם אני זוכר נכון זה היה כלב שקראו לו גוגו… ומי את?”
סיסו קפצה בבהלה, הקול שדיבר אליה בקע מהקיר.
“אממ… אני סיסו, ומי אתה?”
“אני קיר! נעים להכיר!”
“קירות לא מדברים.”
“אני מדבר.”
“אז אתה לא קיר.”
“אז מה אני?”
“לא יודעת,” סיסו התבלבלה ושתקה.
לרגע חשבה שבטח חלמה, ונשענה על הקיר.
“מה את עושה?” שאל הקיר בנימוס.
סיסו קפצה לאחור. “אוף! מי אתה?”
“אני קיר, נעים מאוד להכיר!”
“כבר אמרתי לך, קירות לא מדברים! וחוץ מזה… אם אתה קיר אז… אז… אז… על קיר נשענים, וזה בדיוק מה שאני עושה.”
“טוב, בבקשה.”
בשמיים חלפו ציפורים ועננים לבנים.
“יה! ראית את זה?” הצביעה סיסו על אחד העננים.
“הענן עם הנקודות?” שאל הקיר.
“כן!”
“הענן עם הנקודות מבקר אותי כל יום, הוא חבר שלי.”
“אז ככה זה אצל חברים?”
“אולי.”
“האם אוכל לבוא ולבקר אותך מחר?”
“אם את רוצה.”
סיסו נפרדה מהקיר
וחזרה למחרת.
“הבאתי מראה, אפשר לתלות עליך?”
“למה מראה?” שאל הקיר.
“אמרת שאתה קיר, זה מה שעושים… על קיר תולים, לא?”
“אולי.”
“ואולי אני רוצה לדעת אם אני יפה?”
“את לא?”
“מה אתה חושב?”
“זה קצת… קשה לי לומר.”
“למה?”
“תתלי ותראי.”
סיסו תלתה את המראה והסתכלה. היא התרחקה, התקרבה, השתקפותה קטנה וגדלה, כל שראתה הוא את הבבואה של עצמה. לרגע אחד על פני המראה חלף הענן עם הנקודות. סיסו הסתובבה בהתרגשות לאחור, אך הענן התפזר ונעלם.
“אוף! איפה הענן?” קראה סיסו ברוגז.
“את רואה!” אמר הקיר.
“מה?”
“להסתכל במראה על ענן, זה לא כמו להסתכל על ענן.”
סיסו לרגע חשבה למה הקיר התכוון ושאלה, “אולי תרצה שאתלה את המראה שתוכל לראות את עצמך?”
“האם אני צריך מראה כדי לראות את עצמי?”
“לא יודעת.” וסיסו שתקה, אחרי מספר רגעים אמרה, “קיר, להסתכל במראה זה משעמם נורא.”
סיסו נפרדה מהקיר
ושוב חזרה למחרת.
“בוקר טוב! אתה נראה קצת שונה היום.”
סיסו הלכה לאורכו של קיר ובחנה את המודעות שהיו תלויות עליו.
“למה כאן המודעות הן בשחור ולבן?”
“למה לא?”
“את המודעות הצבעוניות אהבתי יותר.”
לפתע בשמיים חלף הענן עם הנקודות, הפעם בנקודות שחורות ולבנות.
“תסתכל,” הצביעה סיסו אל הענן, “זה החבר שלך הענן המנוקד מאתמול או שזה ענן אחר?”
“את זאת מי שהיית אתמול או מישהי אחרת?”
“אני זאת אני,” השיבה סיסו.
“ואני זה אני.”
“מי אתה?”
“אני קיר.”
“קירות לא מדברים,” סיסו הרימה את כתפיה.
“אני מדבר.”
“אז אתה לא קיר.”
“אז מה אני?”
“אממ… אוף! לא יודעת. אבוא לבקר אותך שוב מחר, להתראות!”
סיסו נפרדה מהקיר
ולמחרת באה עם סולם.
“הבאתי סולם!”
“למה סולם?”
“בשביל לטפס ולראות מה יש מאחוריך.”
“אולי לא כדאי ש…”
אך סיסו לא הקשיבה ומיהרה להשעין את הסולם על גבי הקיר.
היא טיפסה שלב ועוד שלב ועוד אחד ועוד.
“היי קיר!
איפה
בדיוק…
אתה
נגמר?”
“תיזהרי,” אמר בדאגה, וסיסו טיפסה עוד שלב. היא הגיעה לשלב האחרון של הסולם, הגבוה מבין כל השלבים אך לא מספיק גבוה בשביל שתוכל לראות מה שיש מעבר לקיר. סיסו התיישבה בזהירות על השלב האחרון בפרצוף חמוץ ופלטה אנחה. רגליה התנדנדו באוויר.
“למה אי אפשר לראות מה יש מעבר לך?”
“למה את רוצה לראות מה שיש מעבר?”
“כדי לראות מי אתה!”
“אני קיר -”
“כן, כן, אני יודעת… אתה קיר, נעים מאוד להכיר.”
לפתע הענן עם הנקודות חלף, הפעם קרוב-קרוב.
סיסו הרימה את ידה ןכמעט נגעה, הענן תפח ותפח סביבה.
כל נקודה ריחפה לידה, זה היה כאילו סיסו מנוקדת בעצמה.
סיסו נדהמה ממראה הנקודות השקופות, ואחרי שהענן התפזר, היא ירדה מהסולם.
סיסו לקחה על גבה את הסולם ונפרדה מהקיר.
למחרת סיסו לא הגיעה לבקר והקיר התעצב.
עברו יום, יומיים, והקיר התעצב עוד יותר.
לאחר שלושה ימים הופיעה סיסו, רכובה על אופניים.
אך הירידה הייתה כל כך, תלולה וסיסו לא ידעה,
היא התבלבלה עם הכידון…
רגע…
איך…
ומה פתאום…
אההההה….בוםםםם!!!
סיסו התנגשה בקיר.
האופנים נשברו והברך שלה נפצעה.
סיסו כאבה וקמה בקושי רב,
היא הרימה את האופניים וחזרה לביתה.
והקיר?
נשאר עם סדק קטן.
הסדק גדל מיום ליום.
עד שהפך לחור.
החור גם הוא גדל
וגדל. גדל וגדל.
רק אחרי שהפצעים בברך הגלידו, סיסו הלכה לבקר את הקיר.
“שלום, קיר! מה זה? חור?”
אך הקיר לא ענה.
סיסו התקרבה לחור.
עלים גדולים וירוקים הציצו מתוכו.
סיסו הסיתה את העלים
ונכנסה דרכו.
“וואו!”
גן יפהפה נגלה לעיניה.
סיסו התרחקה מהקיר, שנשאר מאחור.
היא צעדה בין שביליו של הגן, ולפתע הופיע אותו ענן.
הענן עצר מעליה ושטף אותה בגשם של נקודות.
סיסו צחקה, כאילו הנקודות דגדגו אותה.
“שלום!” שמעה סיסו קול מוכר.
“ידעתי! ידעתי! ידעתי שאתה לא קיר!”
“אז מה אני?” שאל אותה יצור מוזר.
“אתה? אתה חבר!”
סיון זיו וינד – כותבת סיפורים לילדים שחלקם יוצאים לאור כמכתבים מאוירים ששולחים בדואר למי שאוהבים (“מכתבי שסק“). אמא לשחר, בן 12 ולדורון, בת 7, נשואה ליוני. מתגוררת בקיבוץ עין דור ובעלת עגלת קפה בשם ברטה.
רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך
קורותיה של זנביקה / מאת: לי עברון-ועקנין, איור: אור ענבר
אם יש משהו גרוע יותר ממכשפה זה שני מכשפים. וכשזנביקה הייתה גורה, והזנב העבות והמפואר...
אהבתי! אקריא לבנותיי לפני השינה הלילה 🙂