עִיר טֶנֶט / עדינה בן חנן
סיפורי מקורי בלעדי ל"הפנקס"
יוני 2, 2020
סגרתי אחרי את הדלת, משאירה בחוץ את המסע הארוך דרומה. בצל הקריר של הבית פגשתי את איתן יושב ליד שולחן האוכל.
איתן שתה מיץ כשבפיו קשית מיוחדת, זהובה. הקצה התחתון שלה המצוי בתוך הכוס מורחב למעין כפית המכוסה במסננת, כדי שלא יכנסו אליה גרעינים ממיץ כלשהו או עשב מרפא שהכינו ממנו תה, והקצה העליון שלה שטוח ונוח ליניקת הנוזל, מיץ או תה.
איזו קשית יפה יש לך”, אמרתי לאיתן, “איפה קניתם אותה?”
אחרי שאיתן סיים לשתות הוספתי: “גם אני רוצה קשית מיוחדת כזו”.
“אבא קנה אותה בעיר טנט. תבקשי ממנו”, ענה לי.
“עיר טנט?” תהיתי, “איפה נמצאת עיר טנט?”
“אני חושב… אני חושב שליד ירושלים”.
“עיר טנט?” שאלתי שוב, “אף פעם לא שמעתי על העיר הזו. מה עושים בה?”
“אפשר לקנות בה המון דברים”, ענה לי איתן כשהוא מדגיש את המילה “המון” בטון מיוחד.
“מה למשל אפשר לקנות בה?”
“מכנסיים, הסנדלים שאני נועל, משחקים, אפילו אוהל אבא קנה שם. תשאלי את אבא על עיר טנט. הוא מבקר בה כמעט כל יום”.
“העיר הזאת מסומנת במפה?” הרהרתי בקול רם.
“בטח! זאת עיר גדולה”, ענה לי איתן. אך לא היה בטוח שאני השתכנעתי והוסיף: “ע.נ.קי.ת!” ובו בזמן התרומם על קצות אצבעותיו, מתח לצדדים את ידיו ופרש את אצבעותיו עד כמה שהוא יכול, כדי שאבין כמה ענקית היא.
“יש בה המון חנויות של צעצועים ושל ספרים, חנויות ספורט, חנויות של מתנות ועפיפונים ומה לא. איך את לא מכירה אותה? כל הגדולים מכירים אותה, ואת סבתא מאוד גדולה, איך לא שמעת עליה?”
“בוא נחפש אותה במפה”, הצעתי.
“במפה?” שאל איתן, “כן במפה, ליד ירושלים, כפי שאמרת”.
“יאללה”, קרא איתן וניגש אל הכוננית. הוא שלף משם אטלס ישן שהיה דחוק בין ספרים שנשענו זה על זה באלכסון.
“יש לנו כאן אטלס, נחפש ונמצא”, אמר כשהגיש לי אותו.
דפדפנו באטלס שפינות דפיו מקומטות, דף אחר דף ולא מצאנו.
“אין”, אמרתי לאיתן, “עיר טנט איננה באטלס”.
לשמע דברי אלה ישב איתן על הספה כשידיו אחוזות זו בזו ופניו נפולות, אך זמן מה אחר כך נדלק בעיניו ניצוץ שהעיד על רעיון חדש שעלה בו.
“זה אטלס ישן, סבתא. עיר טנט היא עיר חדשה שעוד לא הכניסו למפות”, אמר לי. “באטלסים חדשים היא בטח נמצאת. לחבר שלי יש אטלס חדש ושם נמצא אותה. אני אבקש ממנו את האטלס שלו ואוכיח לך, יש ויש עיר טנט!”
לנוכח הטון ההחלטי של איתן השתתקתי ולאחר זמן מה הצעתי לו: “בוא נעזוב את עיר טנט ונקרא את הספר החדש שהבאתי לך”.
“הבאתי לי ספר? איזה כיף”, אמר והתחיל לחפש את התיק שלי. כשמצא שלף את הספר מהתיק והביט בו מלפנים ומאחור. “על מה מסופר בו?” שאל, התיישב לידי והתחלנו לקרוא בו.
אחרי הצהריים התחלתי במסע חזרה. סגרתי את דלת הבית ויצאתי לאור הבוהק בחוץ, סוחבת איתי את עיר טנט כל הדרך הביתה.
עדינה בן חנן – משוררת, מרצה לכתיבה יוצרת במכללה האקדמית צפת ובמכללה האקדמית תל-חי, כמו כן מנחה מועדון קוראי שירה בספריית נהריה וכותבת רשימות ביקורת על ספרי שירה בעיתון 77.
