10 כללי

• פתוח לציבור

פרופיל אמנית – נטלי פודלוב

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, השפעותיה וסגנונה הייחודי

הפנקס גאה להציג פרופיל אמנית של המאיירת נטלי פודלוב. איוריה הוצגו בתערוכות חשובות בארץ ובעולם, ביניהם מספר פעמים ביריד הספרים הבינלאומי בבולוניה, איטליה, קוריאה ובספרד. עבודתה זכתה בפרסים רבים, ביניהם: פרס מצוינות באיור של האקדמיה בצלאל, חמש פעמים זכתה בפרסים שונים מטעם מגזין האמנות הנחשב 3X3, עיטור לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ע”ש בן יצחק 2006 עבור זבובה זמזומובה, ואילו השנה זכתה בעיטור לשבח בפרס ע”ש בן יצחק עבור איור הספר גאיה והבנג’ו מצילים את העולם ובפרס מטעם יריד הספרים בבולוניה. בפרופיל זה, פודלוב פורשת את משנתה האמנותית, בצירוף איורים וסקיצות שטרם פורסמו. פודלוב היא המאיירת השלישית בפרויקט “פרופיל אמן”, בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

1. אלו ספרים מאוירים את זוכרת מילדותך, והאם את יכולה להצביע על הבדלים בין הספרים מילדותך ברוסיה לבין זו שבישראל?

כל מי שנולד בברית המועצות, גדל בעיקר על אותם ספרים: צ’וקובסקי, מרשק, חרמס, מיכלקוב, אגניה ברטו, פושקין, אגדות עם רוסיות ועוד. בנוסף, הייתה תרבות עצומה של סרטים מצוירים על-פי אותם ספרים. אני חושבת (בראיה לאחור) שהחיבור הזה בין ספר מאוייר לאנימציה, השריש הרבה תוכן בתרבות הרוסית בכלל.

האיורים תמיד משכו את תשומת ליבי. היום אני יכולה גם להעריך את עבודתם של מאיירי ספרי הילדות שלי, כגון מברינה, לבידיב, צ’רושין, קונשביץ’, ייליסייב, פבורסקי, ביליבין (איוריו מעבירים בצורה מדהימה את האלמנטים במסורת הרוסית: תלבושות, טבע יפהפה, אורנמנטים מגוונים, אהבה לבעלי חיים).

יש הרבה דברים משותפים בין הספרים שגדלתי עליהם לבין ישראל של שנות השבעים – אני מתייחסת בעיקר לאיור ולא לטקסט. העליות הגדולות מאירופה הביאו איתן סגנון והשפעות שניתן לראות בהרבה ספרים שיצאו בארץ באותם שנים. ההשפעות התבטאו באפיוני דמויות (אירופאיות- מבחינת מראה, לבוש, תסרוקות), הרבה איורים של בעלי-חיים ומבחינת סגנון: קליל- קוי עם כתמי צבע.

כמובן שהיום כבר בלתי אפשרי לעשות השוואות לכאן או לכאן. אלו שתי מדינות שונות בתכלית מבחינה תרבותית: ישראל התפתחה לכיוון מסוים ורוסיה פתחה את השערים וקצת יצאה מהבועה שהיתה שקועה בה הרבה שנים.

2. מאילו אמנים, זרמים אמנותיים ויצירות מושפעת עבודתך?

קשה לי להצביע על מקורות ההשפעה, כי אני מושפעת מהכל .

אם מדברים על תולדות האומנות, אני מאוד אוהבת את גרונוולד – בזכות הפשטות (יחסית ליצירות של אמנים אחרים) והאווירה מיסטית בעבודות שלו, בוש – בזכות הקומפוזיציות, הלעג לדמויות, האווירה בציור ויכולת האפיון מדהימה, רמברנדט – בזכות הצבעוניות הנפלאה שלו, היכולת להעביר תחושות צער וכאב, אל גרקו , גואיה, ברויגל, קרבדז’ו, מדיליאני, ועוד הרבה, הרבה אחרים.

אני מאוד אוהבת אומנות מודרנית מפני שהיא בעלת יכולת העברת מסר לצופה, או לגרום לו לחשוב על סיטואציות שונות ולהסתכל אחרת על הדברים. בנוגע למאיירים, אני לא יודעת אם אני מושפעת מהם, אבל בטוח שאני מעריכה אותם מאוד. חלקם אני גם מכירה אישית, דבר שמוסיף רובד נוסף להתייחסות לאומנות שלהם: Octavia Monaco, Simone Rea, Joanna Concejo, Beatrice Alemagna, Anne Herbauts, Gabriel Pacheco, Morteza Zahedi, Kumi Obata, Fereshteh Najafi ועוד המון, המון.

תמיד כששואלים אותי “מאיזה זרם באמנות/אמנים את מושפעת?”, אני לא בטוחה מה לענות. יש כל כך הרבה דברים שאני מתעניינת בהם, קוראת, מסתכלת, שבסופו של דבר בטוח שיש השפעה מכל האוסף האינטלקטואלי הזה. ההשפעה לא באה רק מיצירות אומנות או מהזרמים. הושפעתי המון בתור ילדה מהסבא שלי. הוא היה עיתונאי ועורך ראשי בעיתון העיר שבה גדלתי. יחד איתו ביליתי הרבה בהוצאה לאור, בהקרנות בכורה, בהצגות ואירועים המיועדים לאנשי תרבות. כילדה, הדברים נראו לי אחרת. היום אני מבינה שאותם אירועים הם חלק בלתי נפרד ממני כאישיות.

3. אנא פרטי על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

השלב הראשון הוא קריאה מעמיקה של הטקסט, כמה פעמים. אם מדובר בנושא שאני פחות שולטת בו, מתחילה עבודת מחקר: איסוף חומרים, קריאת טקסטים, אימג’ים וכ”ו. אני לא ניגשת מיד לאייר את הסיפור, אלא נותנת לו להתבשל בראש, וכאשר הוא יושב טוב בתת-מודע, אני  מתחילה לאפיין דמויות.

אפיון דמויות הוא אחד השלבים הכי חשובים ביצירת ספר ילדים. נוח לעבוד עם דמות שבנויה טוב. אתה מזדהה איתה ולפעמים נראה שאתה חלק מהסיפור שלה, כמו שחקן בתאטרון.

כדי ליצור דמות, אני מנסה קודם לאפיין אותה לעצמי. לפעמים אני כותבת על דף את התכונות שלה כגון רזה,שמנה, גבוהה, נמוכה, אקטיבית, עצלנית וכ”ו. לאחר מכן אני עושה הרבה סקיצות קטנות (לרוב אני פוסלת את הכל), עד שלאט-לאט אני מגיעה לאפיון שהייתי רוצה להמשיך איתו הלאה. זהו האפיון הכי קרוב לליבי ומעניין אותי להמשיך לשחק איתו. לאחר מכן אני עוזבת את הסקיצות לזמן מסוים, וחוזרת לבדוק האם הדמות שיצרתי עדיין  מעניינת אותי.

האפיונים הסופיים של הדמויות נשלחות להוצאה לצורך לאישור סופי, וכאשר אני מקבלת תשובה, מתחילה עבודה על פריימים של הספר. גם במקרה הזה אני מציירת הרבה סקיצות קטנטנות, אפשר לקרוא לזה – “זריקת” רעיונות על הדף, וכאשר אני מגיעה להחלטה סופית בנוגע לקומפוזיציה, אני מציירת כבר סקיצה סופית. כשאני מסיימת לאייר את כל הספר בעפרון, ולאחר שהוא נשלח ומאושר על ידי עורך/ארט דירקטור/אדם אחר, מתחיל השלב של הצבע.

דוגמאות מהספר “החתונה של התרנגול פינטו” הוצאה OQO, ספרד 2010 –

הספר מספר על ההכנות לחתונתם של פינטו התרנגול וג’וליאנה הנערה החלבנית. זה סיפור של ניצול קר וציני של התרנגול, המתכנן להשתמש בחלבנית כשפחה אשר תשרת אותו. אך לחלבנית יש מלאך שומר- השועלה החכמה שמאוהבת בה, אשר מזהה את כוונותיו של התרנגול ומצילה את ג’ולאינה ממנו.

סקיצות של דמות החלבנית ג’וליאנה: אלו הן רק חלק קטן מהסקיצות. על פי הטקסט יש חשיבות גדולה לאורך השיער של הנערה (כי השועלה מסתכלת על שערה הנוטף של ג’וליאנה, ומתאהבת בה בכל פעם מחדש) ולאפיון של הדמות, שהיתה צריכה להיות קצת תמימה ונאיבית, כזו שאפשר לנצל אותה.

דמות ראשית נוספת: התרנגול – פינטו. חלק מאוד חשוב באיפיון דמותו היה זנבו. במהלך טקס החתונה, ג’וליאנה (על פי בקשתה של השועלה) מבקשת מהתרנגול נוצה מזנבו – צעד סמלי שאמור להעיד על הכבוד והאהבה של התרנגול כלפי ג’וליאנה. התרנגול מסרב, וצועק עליה שהוא לא מוכן לתת לה נוצה מזנבו המהודר. בסוף הסיפור הוא מאבד את כל הנוצות, כאשר הוא מסתבך בצמח מטפס.

דמות ראשית נוספת היא השועל (נקבה). היא מתאהבת בג’וליאנה ולאורך כל הסיפור עוקבת אחרי התרנגול, כדי לחשוף את האופי האמיתי שלו.

השלב הבא: הרבה סקיצות קטנות לצורך חיפוש קומפוזיציה הכי מתאימה לסצינה.

סקיצות סופיות-

ובצבע-

אני מציירת על לוחות מ.ד.פ. עם צבע אקריליק בשכבות. חוץ מהעבודה על כפולה מסוימת, יש חשיבות לדיפדוף שנוצר בספר וצריך לזכור שהעמודים הבודדים בסופו של דבר צריכים להתחבר למוצר אחד – ספר. את צביעת הכריכה ודפי הכניסה אני משאירה לסוף. אני מאוד אוהבת את הפורזצים ואת הדפי כניסה/סוף ותמיד מקדישה להם חשיבות, כי הם אלו שמכניסים אותנו לאווירה שבסיפור.

ככה כעבור 6 חודשים לפחות, נולד “תינוק” –  ספר. לגבי זמני עבודה על הספר: אני לא מתפשרת על איכות, אף פעם. זמן זה איכות! רק עבודה ממושכת ומעמיקה יכולה להביא לתוצאה טובה. ספר טוב לוקח זמן. כמה? כמה שצריך.

4. באיורייך את יוצרת עולם סוריאליסטי, הקורא תיגר על חוקי המשיכה, על ייצוג ריאליסטי ושייכות ספציפית. האם זהו עיקרון מנחה בעבודתך וכיצד הוא מאפיין את גישתך לאיור ספרי ילדים ואיור בכלל?

לי אישית יש בעיה עם ההגדרה “סוריאליסטי”, ולא רק בגלל שהמונח זורק אותך לתקופה מסוימת בתולדות האומנות (סוריאליזם, אגב, הוא זרם מאוד מעניין כשלעצמו), אלא גם בגלל שהוא מקושר יותר עם חלומות ותת מודע, ואני יותר מקושרת למציאות (לפחות רעיונית). לכן, כשאני מנסה להגדיר לעצמי את הסגנון שלי, אני משתמשת במילה נונסנס, או אבסורד.

יחד עם זאת – וכאן אני אולי סותרת את עצמי ביחסי לסוריאליזם – אני חושבת שדמיון הוא אחד הדברים החשובים בספר בכלל ובספרי ילדים בפרט. מכיוון שבדמיון אין חוקים בכלל, מותר לעשות הכל : אין כוח משיכה, אין התייחסות לפרספקטיבות נכונות, אין הצמדה לריאליזם – אתה חופשי לעשות מה שבא לך. דבר נוסף – היכולות והידע האנטומי שלי מוגבלים במידה, ולא מגיעים לרמה של אומנים מהמאות 16-17-18. לכן, בתוך הצמצום הזה, אני מנסה למצוא פתרונות אחרים לדברים. אגב, לפעמים הידע שלי מפריע לי מאוד ואני מנסה להשתחרר מהסטריאוטיפים שדבקו בי לאורך השנים.

“עיוות”: נזכרתי בתשובה לשאלה הזאת בטקס חלוקת פרס בן יצחק, כאשר נורית כהן- שילו ציינה את העיוות הקיים בעבודות שלי. האמת היא שאני לא רואה את העיוות. הוא כנראה נוצר כתוצאה מסגנון, שהוא סוג של כתב יד, וכמובן לא מעיקרון לעוות דברים בכוונה. אני חושבת שאם בן אדם מעוות בכוונה וכל הזמן חושב על איך הוא מעוות, הוא לא יכול ליצור כלום. ה”עיוות” בא מבפנים, רק אז הוא אמיתי.

מכיוון שכבר ציינתי שהעיוות הוא חלק מכתב יד של אמן, גם בספרים של מאיירים אחרים אני לא מסתכלת בכלל מנקודת זווית כזו – האם הספר מעוות או ריאליסטי, אלא דרך סגנון הדמויות של המאייר. ספר קודם כל צריך לגרות את הצופה ולא משנה באיזה סגנון הוא מצוייר. אני תמיד מחפשת באיורים בספרי ילדים משהו שלא קיים בטקסט, או משהו שיכול להעשיר את הטקסט ולתת נקודות מחשבה נוספות.

5. ניתן לראות כי באיורייך מושם דגש על דמויות משונות ופרועות, המאוירות בפירוט רב. לעומת-זאת, רקעי ההתרחשות הם לרוב מופשטים, נטולי פרטים ומייצגי אווירה בלבד. מנין נובעת הבחירה באסתטיקה איורית שכזו?

אני חושבת שהדמויות והסיטואציות בהן הן נמצאות זה הדבר החשוב, ומה שיש מסביב פחות – אלא אם כן זה מפורט בטקסט. אם נתחיל לאפיין באותה מידה גם דמויות וגם רקעים, יכול להיווצר בלגאן. אבל זהו הסבר מאוד סכמטי, מכיוון שצריך לדון על כל עבודה בפרט.

אם ניקח את האיור מהסיפור ” הוא והיא”, נראה שמה שחשוב לי להעביר, זה את החיפוש של הזאב והשועל אחר הילד שלהם שנעדר. את המקרא הספציפי, את הדקה בה מתרחש החיפוש, איפה זה נמצא ומתי, כל אלו הרבה פחות חשובים לדעתי.

באיור “חלומות של פרעוש” יש התיחסות לסביבה, לנוף, רק הפתרון הויזואלי הוא שונה.

קשה לי לנתח את עצמי ואת האסתטיקה שיש בעבודות שלי. זה יותר צד של מבקרי אומנות. אבל אולי אנסה קצת להתעמק ולעשות הקבלה בין איור לחיים. גם שם, מאוד חשובים לי אינדיבידואליות וסיטואציות ספציפיות ולא דברים כללים. אני מאוד אוהבת להתבונן. לראות איך אדם, חיה או כל יצור אחר מתנהג. באוטובוסים, שדות תעופה, חנויות, רחובות, אתה שם לב ומגלה הרבה דברים שקורים במקביל באותו מרחב. אתה מבדיל את הדבר שמעניין אותך מתוך כלל. זה כנראה מה שגורם לי באיורים להבליט את הסיטואציות ולא את הרקע.

6. בספר “זבובה זמזומובה” את חוזרת לטקסט קלאסי של סופר הילדים הרוסי קורניי צ’וקובסקי ומאיירת אותו מחדש, וכך גם בעבודות נוספות שלך (“סינדרלה”, “ג’ק ואפון הפלא” ועוד). לאחרונה, הועלתה ב”הפנקס” סוגיית האיור המחודש והאם הוא מעשה לגיטימי או כזה שאינו מכבד את המקור. מהי גישתך לנושא זה והאם הדיאלוג בין הטקסט והאיור שונה במקרה של איור מחודש?

אני מאוד אוהבת קלאסיקות ומכבדת אותן. כיום, בעיניים בוגרות יותר, אני יכולה לחלוק על המסרים של חלק מהיצירות, אבל אני יודעת שילד רואה את הדברים בצורה שונה מאדם בוגר. הרבה מאיירים איירו יצירות קלאסיות לאורך תקופות שונות. כל מאייר נותן את זווית הראיה שלו, מפרש את הטקסט מנקודת המבט שלו. כשאין לי סיפור לאייר, אני חוזרת לקלאסיקה. טקסטים קלאסים טובים עוברים איתנו דורות ויעברו עוד הרבה דורות הלאה.

אגב, היום יש הרבה סיפורים שבהם סיפור קלאסי משתנה (כלומר אינטרפרטציה שונה על הטקסט), וגם זה לגיטימי. מהלך כזה לא מתנגש בקלאסיקה, אלא מצביע על כך שלאורך שנים אנשים זוכרים, מעריכים וחוזרים אל היצירה פעם אחר פעם.

הדיאלוג בין טקסט לאיור ביצירה קלאסית, הוא לא שונה. אם אני אשאל שאלה “מה המצב פוליטי במדינה?”, כל אחד יביע את דעתו האישית. באיור, כמו בכל דבר אחר, אתה מדבר ומביע את דעתך האישית, רק בעזרת כלים אחרים. מי שעוקב אחרי ספרים חדשים שיצאו בשנים האחרונות באירופה, יכול לראות שהרבה הוצאות שונות הדפיסו מחדש “עמי ותמי”. וזה מקסים בעיני, כי דרך הסיפור אתה יכול לגלות את עולמו של המאייר, את האופי שלו ולפעמים גם גישה לחיים.

7. לאורך השנים עבדת ועודך עובדת בעיקר עם הוצאות לאור מחו”ל, ואף זכית בין היתר בעיטורים ביריד הספרים בבולוניה, בשנים2008 2009 ו2010. יחד עם זאת, איורייך זיכו אותך פעמיים במדליית כסף בפרס בן-יצחק לאיור של מוזיאון ישראל. למרות ההכרה של הממסד בפועלך, האם את חשה כי הקהל הישראלי אינו פתוח דיו לאיורים בסגנונך? האם את קרובה יותר לאיור האירופאי?

אני חושבת שבשנים אחרונות בארץ חל שינוי לטובה בכל מה שקשור לספרי ילדים. הרבה הוצאות מבקרות בירידים שונים בעולם ומביאות משם ספרים. כדי שהקהל הישראלי יהיה פתוח לספרים וסגנונות שונים, צריך להיות לו מגוון. אם נדבר על ספרים אשר נכתבו ואוירו במדינות אחרות, עדיין יש איפוק מסויים בבחירתם מצד ההוצאות, אולי מפחד שהקהל הישראלי לא יבין, לא יקבל ולא יקנה.

לדעתי, ללמד את הקהל לקבל דברים שונים ולא סוג מסויים שהוא רגיל לקבל, זהו תהליך ארוך והדרגתי. באירופה או ארה”ב, תרבות האיור יותר רחבה: כרזות קולנוע, שלטי חוצות, שלטי חנויות, עיצובי חללים מאויירים, אדריכלות עם ציורי אומנות ועוד הרבה. בארץ זה מצומצם מאוד, כך שאדם שאין לו קשר לילדים או לא בא מהתחום, כמעט ולא נתקל ויזואלית עם האיור. לכן הוא גם לא יודע להגדיר לעצמו מה הוא אוהב.

אני מקבלת הרבה פידבקים חיוביים מצד הקהל הישראלי בנוגע לאיור שלי, ודווקא נראה לי שההוצאות הן אלו  שמהססות. לכן באופן פרודוקסלי, יותר קל לי להתקשר עם הוצאות מחו”ל.

כדי לענות על השאלה “האם אני יותר קרובה לאיור האירופאי” צריך לחזור קצת אחורה. אגב, אני לא כל כך אוהבת את ההגדרה “איור אירופאי”, כי גם שם יש מאיירים בעלי סגנונות שונים, מקצועיים וחלקם מקצועיים פחות. לכן אולי יותר נכון להפריד את השאלה הזו לשני חלקים: האם אני יותר קרובה לתרבות האירופאית? והאם איור עם כתב יד/סגנון אישי, מדבר אליי יותר?

באחד השיעורים של המאיירת אורה איתן בבצלאל, היא הסבירה שאחד המאפיינים אצל מאייר מקצועי בעל יכולת ביטוי עצמי, הוא הרקע בחיים, מטען או חוויות ילדות. לא מעט פעמים מאז, נזכרתי בשעור זה. ניסיתי באמת להבין למה היא התכוונה. היום, קל לי יותר להגדיר מדוע אני יותר קרובה לתרבות אירופאית, למרות שאני חיה בארץ יותר שנים מאשר ברוסיה. מבלי להשוות בצורה סתמית מה יותר טוב פה ומה יותר טוב שם.

יש הרבה דברים מהילדות שלא הצלחתי להיפרד מהם עד הסוף כשעליתי לארץ. רק אז הם שקעו והיום אחרי הרבה שנים מתחילים לצוף. בין היתר מחסור גדול בטבע, יערות, נהרות, הליכות בעיר בין הבתים שבנויים אלפי שנים, פארקים, זמינות וקרבה לכל מקום ועוד הרבה דברים קטנים.

בנוגע לשאלה השניה: אני אכן מאוד אוהבת ספרים שבהם לאיור יש תפקיד מרכזי וחשוב. אני גם אוהבת מאיירים שיש להם מה להגיד בספר ולא סתם לקשט את הטקסט, ולא משנה אם הם ישראלים, אירופאים,איראנים או קוריאנים…

8. האם את יכולה לעמוד על הבדלים עיקריים בגישות לאיור ספרי ילדים בין ישראל למדינות אחרות? האם את חשה כי איורייך מייצגים את האיור הישראלי העכשווי, והאם לדעתך, ניתן בכלל לדבר על איור ישראלי?

יש מספר הבדלים מהותיים בגישות לאיור ספרי ילדים בין הארץ ומדינות אחרות. אני רוצה להדגיש שההבדלים האלו מתארים אך ורק את הרגשות האישיים שלי והרבה פעמים הם נובעים מעקשנות וחוסר רצון להתגמש ולהתפשר כאן בארץ.

1. כבוד והערכה למאייר- משהו שרק בגלל זה שווה לנסות לעבוד עם חו”ל.

2. חופש יצירתי ויכולת לנהל דיון ולהקשיב גם לדעות של המאייר במידה ולא מסכימים.

3. פידבקים חיוביים ועידודים, שגורמים  לרצון רב להמשיך את הפרוייקט.

4. חוסר דעתנות וחשיבה כל הזמן על ילדים:  מה הוא אוהב? איזו צבעוניות מתאימה לו? (וזה אולי אחד הדברים שמפריעים לי מאוד בארץ. הידע         הזה שכל אחד מפגין והרצון לשנות את סגנונך למשהו אחר).

5. סקיצות מקדימות – במספר ספרי ילדים שעשיתי לכמה מדינות שונות, לא התבקשתי להכין סקיצות מקדימות כדי לקבל פרויקט. האנשים שעבדתי       איתם ראו לנכון לתת לי לאייר ספר לפי הסגנון שלי ועבודות שכבר קיימות. חשוב להבין שאין דבר רע בלהכין סקיצות לפני, אבל בארץ נתקלתי           בגישה של אינספור סקיצות לפני תחילת העבודה, שזה מחזיר אותי לנקודה הראשונה ברשימה זו.

6. התאמה בין הטקסט למאייר –  בחו”ל מנסים די בקפדנות להתאים בין תוכן הטקסט לסגנון של המאייר (או לרצון של המאייר).

בהחלט ניתן לדבר על איור ישראלי. יש מאיירים מעולים שעובדים בארץ ותורמים המון לקידום האיור הישראלי בארץ ובחו”ל וזה תהליך אשר לוקח זמן. כרגע אני מרגישה שאני לא מייצגת אף אחד, אלא רק את עצמי בתהליך בנייה, שזה כשלעצמו לא קל. אולי עוד כמה שנים של נסיון, אוכל להגיד אחרת.

9. ציינת בעבר כי את מנסה לשלב הומור באיורייך. באיזה אופן הדבר בא לידי ביטוי בספרי הילדים וכיצד, לדעתך, הילדים מגיבים לכך?

אני תמיד מנסה לתת זווית ראיה נוספת ולהכניס דמויות מנחות שלא מוזכרות בטקסט. לדמויות אלה יש חיים משלהן, הן מופיעות לאורך כל הספר ובדרך כלל יש להן התנהגות מצחיקה. זה יכול להיות הכלב של הגיבור הראשי, או ג’וק, או כל יצור אחר.

כך לדוגמא, בספר “זבובה זמזומובה” לזבובה יש חילזון , שזה בעצם הכלב שלי בחיים האמיתיים, והרבה מההתנהגות המצחיקה שלו אני משלבת בספר. כל הדברים האלו לא נראים במבט ראשון, צריך להעמיק ואולי אפילו לחזור כמה פעמים על האיורים כדי להבין.

בכל הקשור לספרי ילדים, התחום הזה מנוהל על ידי מבוגרים שהם בעצמם ילדים. ממאיירים, עורכים, ועד לאנשים בתפקידים פקידותיים. קשה לי לדעת איך ילד ספרדי, ישראלי, סיני או כל ילד אחר יגיב על הספר שלי. לכן אני לרגע לא חושבת על הילד עצמו. חשוב לי מאוד ליהנות מהאיורים שאני יוצרת ואני בטוחה שאז גם ילד/מבוגר/אדם אחר, ירגיש את ההנאה שלי ויהנה גם. אם אחשוב על הילד, לא אוכל לעשות כלום. ראשית, כל ילד הוא אישיות שונה בפני עצמה, ושנית בשביל מה? אני יכולה  להראות לילד את העולם דרך העיניים שלי.

10. איורייך מעניקים תחושה של הימצאות בחלום או הזיה. האם יהיה נכון לומר כי את מנכסת לאיור את היכולת לפתוח דלת למקום מפלט מהמציאות ויוצרת מעין עולם אלטרנטיבי?

על השאלה הזו חשבתי לא מעט.

בסופו של דבר התשובה היא כן. איור או כל סוג אמנות הוא מעין בריחה למקום שלך, עמוק ומאוד מורכב. רק שם אתה יכול לדבר בלי פחד על הדברים שמטרידים אותך או להיפך, משמחים אותך ולהיות אתה אמיתי ללא המסכות שאנחנו לובשים בחיי היום יום.

נטלי פודלוב – נולדה ברוסיה והיגרה עם משפחתה לישראל בגיל צעיר. למדה עיצוב גרפי ב”בצלאל” ואיור באקדמיה בשטוטגרט, גרמניה. מאמינה שיש בכוחו של איור להשפיע על מצב הרוח שלנו ולהעניק קסם רב לכל הסובב אותנו.