צחי פרבר מאייר את “ציור בעיר” מאת איריס ארגמן
ספטמבר 11, 2012
ציור בעיר / איריס ארגמן אני הולך ברחוב עם מכחול מקשקש ומשרבט לעצמי הרחוב הוא כמו דף לבן ואני ממציא ומוסיף דברים חדשים. באמצע הרחוב עומד בניין נטוש מתקלף ומתפורר וכולו מלא סדקים במכחול אני מוסיף פרצופים של אנשים וילדים מציצים מהחלונות וצוחקים וממשיך. בפינת הרחוב ספסל יחיד ועליו יושבת אישה עיניה עצומות והיא מנמנמת…
צחי, נכון שבמקום כף יד יש לך עפרון? מה זה, אילו סקיצות מדהימות. הן בכלל לא סקיצות, הן גן-עדן של עופרת! (ואיזו התכתבות משעשעת).
שחר, אני עדיין מופתע שזה פורסם. תבין, אני בדיוק מנסה לתקן את הרווחים הלא נכונים בקטעים בין ההתכתבויות וחשבתי שאני מתקן את הטיוטות (נכון לעכשיו הרווחים לא נכונים עדיין).
בכל אופן תודה, וכל מילה שמופיעה כאן ביני לבין איריס אכן נכתבה או נאמרה, אם כי היו מספר דברים שהורדנו…
נהדר, גם התכתובת:)
אגב, באיזה עפרון אתה משתמש?
נהדר! גם האיור המפואר וגם ההתכתבות שהיא פואמה בפני עצמה.
איריס וגליה תודה לכן, כמובן שהקרדיט על ההתכתבות מגיע גם לאיריס ארגמן שאחראית על מחצית ממנה.
שחר, עפרונות פשוטים של Faber-Castell, כשאני בוחר בעיקר את ה-7B, ה-8B וה-9B, כלומר, את בעלי העופרת הרכה יותר. בהמשך, כשיכנסו הצבעים בחלק מסויים באיור, יהיה מדובר בצבעי עיפרון של חברת Faber-Castell גם כן.
ואגב, כמעט ושכחתי: תמונת הנושא, כלומר הפורטרט העצמי המופיע בעמוד הראשי בצד שמאל, לקוחה מתוך סדרת תמונות עירום מלבבת שצולמה במקלחת ביום שישי האחרון. אני קורא לה: “דיוקן האמן כאיש (לא) צעיר”.
התכתובת היא ממש יצירה בפני עצמה. (נראה שאתם מכירים עוד לפני הפרוייקט הזה). האיור-רישום מזיכרון הזה אכן מדהים, ואני מאד סקרנית לראות את הצילום המקורי. ניסיתי, על תקן בלשית חוקרת, לאתר את הצילום הזה ולשוא. אני מכירה הרבה צילומים אחרים של בוריס כרמי, אבל זה כנראה אינו בין המפורסמים שבהם. ותודה ל9B, 8B, 7B ופאבר קסטל שהביאוך עד הלום…
עינת, זהו ש… מצאתי את התצלום. זה היה לפני מספר ימים (בינתיים העלתי לבלוג רק חלק מההתכתבות ומהסקיצות) וכמובן שמיהרתי להשוות אותו לאיור שעדיין לא מתקרב לשלב הסופי שלו. כמה פרטים אכן היו מאוד דומים וכמה פרטים אותם מצאתי בתצלום, בעיקר בחלק הימני שלו (כמו דמות נוספת העומדת ומביטה אל הכביש הרטוב שמתחת) נשתכחו ממני לחלוטין. הזווית של גג בית הפגודה בתצלום המקורי שונה גם היא לגמרי, אבל בכל הקשור לצידו השמאלי של התצלום, להערכתי דייקתי. הדבר הראשון שעשיתי היה למחוק ולשנות את הזווית של גג בית הפגודה בסקיצות המאויירות הבאות, אבל לאחר מכן התחרטתי והחלטתי להמשיך ולעבוד על מה שזכרתי ולא לשנות את הפרופורציות ואת הזוויות. נראה לי שבסוף התהליך אעלה לבלוג גם את התצלום המקורי אותו מצאתי כעת.
ואת צודקת, אני ואיריס ארמן מכיירם כבר חודשים מספר, עת נוצר קשר בין תכנית קרב למוזיאון הקומיקס להכנת ספר קומיקס עם מספר משתתפים, ואני ביניהם.
אנחנו “מכירים” ולא “מכיירים” (או משהו דומה) כמובן… 🙂
אז נחכה בסבלנות 🙂
תענוג לכם תודה
תודה לך ינאי, ונעים להכיר.
מענין החיבור בין מאייר ומשוררת. שכל אחד מביא את ההתבוננות שלו לחומרים משלו ושןפו. נהדר הלואי וכל אחד בחיים יוכל להשתמש בכלים כאלה ודומים באומנות ,בכלל בחיים כחיים. מה חזק יותר המילה הכתובה או האיור או התמונה? כאן אולי נקבל את התשובה..
תודה נורית על דברייך היפים.
שני סוגים של עומק יש ברישום: אחד עומק של תלת מימד ופרספקטיבה.
רצוי שרשם יהיה מצוי בו.שידע דבר אחד או שניים על זוויות ,על מרחקים ועל פרופורציה.
שידע לממש את העומק הזה ע”י אור וצל ,שיכיר את השיטה להצליל נכון.
בזה אתה כנראה מומחה. עד כדי כך שממש לא איכפת לך.
והשני, עומק של תוכן. זה העומק החשוב מכולם.
זה עומק שמוצאים בספרות למשל. עומק ששייך יותר לתוכן, או לסיפור שהרישום מספר.
תמיד באיורים שלך יש אוירה והלך נפש. אני חושבת שזה הדבר הכי שובה לב בהם. תמיד הם פונים לרגש.
בכל פעם שאני רואה איור שלך אני עוצרת , אף פעם לא “מעבירה מהר” נראה לי שמה שתופס אותי זה בדיוק העומק הזה , שהוא כל כך חיוני. הוא מאפשר לך מרחב לעשות כל דבר, לשבש כל פרופורציה לעקם את חוקי הפרספקטיבה , למעשה ל”התפרע”
ולהתפשט מכל חוקיות כמעט, כאילו.
כי הסיפור שבציורים שלך הוא גם הרבה מתחת למה שרואים. תמיד יש עוד ועוד תכנים חבויים בו.
הדמות סחופת הרוח והאוטו שיש לו רחוב משלו, והשלולית המשקפת את הנפש של הפגודה.
זה מהפנט.ותמיד יש מין עצב קיומי,שמזכיר לנו שהכל בעולם קיים מכוח ניגודים.
לראות את זה מתפתח, זה פשוט כמו לקבל מתנה. אני מרגישה שאתה ממש מחבר אותי ללב שלך.מוביל אותי למקום הכי הכי אינטימי של היצירה,לאמיתי הזה , שטועה ותוהה ומתקן ומחליט החלטות.
הדו-שיח בינך לבין איריס הוא גם באמת, וגם דו שיח שמתרחש בשקט בינך לבין עצמך. זה קסום.
הייתי רוצה לראות אותם על דף אחד , שלא אצטרך לגלול.ככה העין יכולה לשוטט גם הלוך ושוב וקדימה ואחורה , ולא רק לפי הסדר.
סליחה שהארכתי, זה בגלל שהתארחתי 🙂
שעת בוקר מוקדמת כעת תמי, ערב יום כיפור, ואני קורא שוב ושוב את דברייך.
איך את יודעת להתנסח בצורה מדוייקת שכזו?
ואיך את מצליחה לראות בבהירות את הדברים אותם אני נוהג להסוות ולהסתיר?
את העצב הקיומי, את הדו שיח עם איריס שככל שיהיה אמיתי, הוא בעצם, בפשטות, דו שיח שלי עם עצמי…
צודקים אלה האומרים (והם רבים) כי את היא המורה הכי טובה בבצלאל.
המון תודות לך וגמר חתימה טובה,
צחי
איזו זכות להיות זבוב על צג האסאמאסים שלכם! מקסים ומרגש הדיאלוג שלכם (והאיור גם)
וגם השיר! בטח שגם השיר! (-:
תודה לך טלי.
אגב, לחצתי על שמך בכדי לוודא כי את אכן המבקרת והמשוררת טלי כוכבי, ונתקלתי ברשימה שלך אותה קראתי בעבר (מסתבר כי את מעלה אותה בשנים האחרונות מדי יום זיכרון) אודות שכול אישי בן שישים וארבע, הרי הוא אריה פרודובסקי, האח הצעיר של סבתא.
מה אומר? מצמרר, עצוב עד מאוד, כבר שנים לא קיים, ויחד עם זאת חי ונושם כל-כך…
צחי, האיור יפהפה!! וכל כך טוב לראות גם את התהליך.
שלום נוער, ותודה על תגובתך, אני מעריך את דעתך עד מאוד.
נשמע כמו שיר על ילד שעושה גרפיטי ברחוב ומכניסה מלא חייםן בבטון