בלי לומר מילה / ערן שחר
על ספרים מאוירים ללא טקסט
דצמבר 4, 2012
השבוע, לאחר שחודשים רבים היה חסר במחסני ההוצאה, יצא לאור מחדש הספר “זום”. מדובר בספר ציורים ללא מלים, כאשר כל אחד מהם הוא ציור זום אאוט של זה שלפניו. זהו ספר שיכול לעורר מחשבה ודיון על מושגי המבט והפרספקטיבה, ועל “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. מנחי קבוצות, סדנאות ומטפלים מאוד אוהבים אותו ומשתמשים בו לא פעם כפתיח לדיון. הוא נתפס לרוב כספר טיפולי או כספר אמנות. בחנויות הספרים הוא נמצא בדרך כלל במחלקת השעטנז: “ספרי מתנה”. קהל היעד הרחב אליו פונה הספר יכול להסביר – לפחות באופן חלקי – את התקבלותו היפה של הספר בשעתו.
אמנם אין בו סיפור במובן המקובל של המילה, אך ברצוני לטעון שמדובר בספר שילדים יכולים להתאהב בו, לקרוא בו בעצמם, ולהפליג בהשראתו בתובנות קוסמיות. הוצאתו לאור מחדש היא חגיגה של ממש והזדמנות לצלול לרגע אל תוך ז’אנר ספרי הילדים המיוחדים האלה ללא הטקסט.
“הוא כבר יכול להקשיב לסיפורים ארוכים יותר”
בהכללה לא כל-כך גסה ניתן לומר שספרים אילמים אינם סיפור הצלחה כלכלי. הם סובלים מנחיתות מעמדית ביחס לספרי הילדים האחרים. סיפור המסופר בציורים בלבד אינו נתפס בדרך כלל כספר אמתי או רציני דיו; המדיום לא לגמרי מצליח להתאקלם כאן. ההורים מדפדפים בחנויות, מנסים להשלים פערים בגין העמודים עליהם דילגו, מנסים להבין את הפואנטה. זה נחמד בעיניהם, אבל לרוב נתפס כגימיק. הם רוצים שהילד “יקרא”, או “ישמע” סיפור, שפה, מילים.
כשמדובר בילדים בגילאי שלוש ומעלה – שלב בו רוב הילדים יכולים כבר לשמוע סיפור עלילתי ארוך יחסית – הוריהם נוטים בדרך כלל לבחור עבורם סיפורים שלמים עם מספר משפטים לפחות בכל כפולה. “להתפשר” על פחות מבחינתם יהיה “לחזור אחורה”. יוצא אפוא, שככל שכמות הטקסט קטנה יותר, כך לספר יהיה קשה יותר להיבחר ולמצוא חן בעיני ההורים של היום. “אני ג’יין”, לדוגמה, שעומד במרכז רשימתי על “סיפורים שקרו באמת” הוא ספר שכזה: האיורים מלאי המבע שבו מלוּוִים בטקסט בעל נפח של משפט-שניים, דבר שמקשה עליו להתחבב על ההורים שרוצים יותר “בשר”. אני חושש שעובדה זו יכולה להסביר את נתוני המכירה היחסית נמוכים שלו.
ארץ יצורי הפרא כמשל
אם לכל כלל יש יוצא מן הכלל אז “ארץ יצורי הפרא” הוא כזה. ב”צומת ספרים” לבדה נמכרה אשתקד כמות יפה מאוד של למעלה מאלף וחמש מאות עותקים. להזכירכם: מדובר בספר לגילאי 3-6 שאין בו יותר משלושה משפטים בעמוד, ובעל מספר כפולות ללא טקסט כלל.
ואני שואל את עצמי ברצינות: מה היה קורה אילו הספר היה רואה אור לראשונה היום? כיצד היה מתקבל? האם עדיין כמות יפה כזו של עותקים הייתה נמכרת בחנויות?
מכירתו היפה של “ארץ יצורי הפרא” מושפעת מהעובדה שהספר הוא אייקון ספרותי. ההורים מזהים אותו כספר קלאסי שכיכב בילדותם. הם שמחים על הפגישה המחודשת עם המוּכּר ומבקשים להכיר אותו גם לילדיהם. טענה זו נכונה גם לגבי כל מכירות ספרי הקלאסיקות, אך בעוד שרוב יחסי איור-טקסט בספרי הקלאסיקות מותאמים לסטנדרט המקובל והרצוי על ההורים של היום, “ארץ יצורי הפרא” הוא דוגמה גבולית שבה יש בספר פחות מילים מהסטנדרט המקובל עליהם, ולמרות זאת ההורים רוכשים אותו. שמתי לב שהמפגש בין הספר להורים שאינם זוכרים את חסד ההיכרות המוקדמת ואינם מודעים להילה סביבו, הוא לא פעם צונן בדיוק מהסיבה שציינתי קודם לכן: יחסי טקסט-איור.
קנאת ז’אנרים
אסטרטגיית בחירת ספרים לגילאי 3-6 בימינו על-פי קריטריוני אורך-יריעה, יכולה להסביר גם את מצבה העגום של השירה לילדים. קשה לשכנע הורים לילדים מעל גיל שלוש לרכוש עבור ילדיהם ספרי שירה, ובחיי, אני עובד קשה בחזית הזו. רובם סבורים שספרי השירה לילדים מתאימים לגילאי השנה-שנתיים, ומשהילדים בגרו במקצת הז’אנר מוצה והילדים בשלים לדבר האמתי – סיפורים ארוכים.
למרות זאת, ז’אנר הספרים האילמים היה נותן הכול כדי לזכות במעמד הפופולריות שיש לספרי השירה בקרב ההורים. הרייטינג שלו נמוך אף מהם.
רגע לפני הסקירה: מספר מילים על ז’אנר ללא מילים
ספרי הז’אנר אינם אלא ספרי ציורים העוקבים זה אחר זה בזמן. הסיפור נרקם במעבר בין כפולה אחת לאחרת (לפעמים התחושה שעולה במפגש עם ספרי הז’אנר דומה לסרטי אנימציה ישנים שמורכבים מרצף תמונות בודדות, כאשר המעבר ביניהן יוצר את אשליית התנועה).
הסיפור אם כן מתפתח ומשוחזר בהבנת הקורא (וכן, בהחלט מדובר כאן על קריאה). לרוב הקורא נדרש להשלים פער בעלילה שכן לא תמיד ציור אחד מתחיל היכן שקודמו נגמר, ואף להבין ולפענח את הקשר בין רצף הציורים: מרחב? זמן? קשר סיבתי וכו’. מכאן, שהקורא נדרש לפעילות קוגניטיבית אקטיבית של הסקת מסקנות, בניית היפותזות, אישושן או זניחתן או, אם תרצו – חגיגה אמתית לדמיון. זוהי אמנם פעילות שנעשית בכל מפגש עם סיפור, אך בולטת ונוכחת הרבה יותר כאשר המדיום הוא ויזואלי בלבד. זו גם הסיבה שבקריאת ספרי הז’אנר חוזרים לא פעם ומדפדפים לאחור. כלומר, תובנה חדשה יכולה למשמע באופן שונה את פרטי המציאות שבעמודים הקודמים.
דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בספר “איפה העוגה?” מתחילת הספר ובכל כפולה שבו יש מן כתם לבן ולא ברור שמלווה את ההתרחשות. לרוב, בקריאה הראשונה, הילדים אינם מבחינים בו כלל. בסופו של דבר הכתם הזה מקבל מובן ומסתבר שזו הנוצה המעטרת את כובעו של הצפרדע שהציל את העוגה מטביעה. קראתי את הספר הזה עם הרבה ילדים. לא הייתה קריאה ראשונה אחת שבה לא דפדפנו לאחור לחפש את כל המופעים של הכתם הלבן.
מיהם הקוראים של ספרי הז’אנר? לעתים יכולים הילדים לקרוא בספרי הז’אנר ולספר את הסיפור בעצמם, אך לרוב ספרים אלה מצריכים תיווך של מבוגר סבלני, בעל יכולת המצאה, דמיון ושיהיה מסוגל לספר סיפור בעל-פה. חביבה עלי במיוחד הקריאה המשותפת, שלי ושל הילדים, בה הם שותפים פעילים בהנעת הסיפור.
גם זמן הקריאה משתנה מקריאה אחת לאחרת. יש שאני מקריא לילדי סיפור שכזה במשך מספר דקות ויש שאת אותו הספר נקרא בזמן כפול ואף יותר. ספרי הז’אנר מאפשרים לקורא את החירות לבחור את פרטי המציאות: להתרחק, להתקרב, ולעתים אף להתעלם מהם. וכך, בשינוי המיקוד של תשומת הלב בפרטים, מספרים בכל פעם סיפור קצת שונה.
פסגת הז’אנר, או: האס שבחפיסת הספרים:
“איפה העוגה?” / ת’ה טיונג-חינג
כאמור, ספרי הז’אנר מזמנים קריאות שונות, בעיקר בשל אופנים שונים של סלקציה שמפעיל הקורא בבחירת פרטי המציאות אליהם בוחר להתייחס, ובסדר בו הם נקראים. אי אפשר לקרוא ספר מספרי הז’אנר באותו האופן פעמיים. הספר שמוכיח את הטענה הזו בצורה הטובה ביותר הוא “איפה העוגה?” – ראש וראשון לספרי הז’אנר.
הסיפור המרכזי בספר עוקב אחר המרדף אחרי זוג העכברים שגנבו את העוגה, אולם בספר שלל סיפורי משנה נהדרים שחוצים ומשתלבים זה בזה. הקוראים מוזמנים לעקוב אחר דמויות המשנה ולראות את שקורה להם. היוצר ההולנדי המופלא הזה, וירטואוז בצבעי מים, הוא גם אלוף הפרטים הקטנים ורב אמן ביצירת סיפורי רקע קטנים. בכל פעם הילדים ואני מספרים סיפור קצת שונה; במיוחד בקריאות הראשונות, שם היינו מגלים בכל מפגש עם הספר משהו חדש.
שימו לב לכך שהסיפור מתחיל כבר בעטיפת הספר – זו הסצנה הראשונה שמניעה את כל הסיפורים. היא חד פעמית ולא מופיעה שוב.
בהקשר של ריבוי פרטים וסיפורים מקבילים כדאי גם לציין את סדרת ספרי “באר-שפע”, שיצאה בהוצאת מודן. כל ספר בסדרה מוקדש לעונה אחרת, ומספר את סיפורו של יום אחד בחיי עיר קטנה, על אנשיה ונופיה. אבל בעוד שב”איפה העוגה?” יש נרטיב מרכזי, ב”באר-שפע” יש המון סיפורים קטנים ושווי ערך. אמנם קיימת תנועה, אך אין כאן דרמה גדולה, ולעתים התחושה היא שמדובר בספר משחק בז’אנר “מצא את” (“איפה אפי” הוא הנציג המובהק של ז’אנר זה). על גב הספר מופיעים הרבה פרטים חזותיים מלווים במשפטים כמו: “יוכבד התעוררה מאוחר ואחרה לאוטובוס”, “יעקב רוצה להביא לספי מתנה” וכו’ – אלה יכולים לשמש את הקוראים כקצה חוט, כהזמנה לסיפור והצעה להתמקד ולעקוב אחר פרט מציאות אחד מתוך השפע. הנה לדוגמה שתי כפולות עוקבות:
Smart book
“הספר האדום” / ברברה להמן
ילדה אחת, בעיר שנראית כמו מנהטן מוצאת ספר אדום בדרכה לבית הספר. היא אוספת אותו ופותחת אותו בכיתה. מסתבר שזה מן ספר גאוגרפיה שמצוירת בו מפה עם קואורדינטות. היא מתבוננת בעמודי הספר ונראה שבכל עמוד יש תמונת zoom in של העמוד שלפניו (מהלך שמזכיר קצת את הספר “זום”, שפתח את הרשימה, רק בכיוון ההפוך). אנחנו צוללים יחד איתה ממעוף הציפור מטה: מהתבוננות במפה של איים אנחנו מתמקדים באחד מהם, לאחר מכן בחוף הים שלו, ובתמונה אחרת – בילד שצועד לאורכו. מכאן העניינים נעשים מורכבים: היא מסתכלת בספר תמונות שבו נראה הילד הזה מוצא גם הוא ספר אדום, וכשהוא פותח אותו הוא רואה תמונות שבהן נראה הנוף העירוני שבו גרה הילדה. ככל שהוא קורא בספר יש התמקדות בבניין מסוים, בחלון מסוים ולבסוף הוא רואה אותה רואה אותו בספר ולהפך. עקבתם?
הסיפור הגאוני הזה ממשיך עד לפגישה פנטסטית בין שני הילדים, שיש בה גם אמירה על כוחם של הספרים לקחת אותנו אל מסעות לעולמות רחוקים.
המחברת, ברברה להמן, יצרה עוד מספר ספרים בז’אנר (Museum Trip, The Secret Box, Trainstop, Rainstorm) שספק רב אם יתורגמו, בטח לא בבית הוצאת כתר, המוציאה לאור של “הספר האדום” (יחד עם “עילמור”) שכדי למזער הפסדים בגינו, העבירה את הספר למחלקת המוזלים.
אהרון והעיפרון הסגול – גרסת שנות האלפיים
“גיר” / ביל תומסון
כיצד להציג את הספר הזה שאני כל כך אוהב? אני חושב שהוא נושא את התואר המכובד: “הספר הנקרא ביותר בבית משפחת שחר בשנה האחרונה”. חזרנו וקראנו והפכנו והגינו בו יומם וליל.
שלושה ילדים בשבת גשומה אחת מטיילים בפארק, ושם על נדנדת הקפיץ הם מבחינים בשקית אטומה ובתוך השקית – גירים. אחת הנערות בוחרת גיר צהוב ומשרבטת על הארץ שמש פשוטה וילדית. הם נדהמים לגלות שהשמש פורצת מן השרבוט וממריאה מעלה אל השמיים, תוך כדי שהיא מסלקת את ענני הגשם והופכת הכול בהיר. כעת משהמסקנה היא שלפניהם גירי קסם, הנערה השנייה מציירת על הארץ פרפרים, ואלה יוצאים חיים מתוך ציורי המדרכה ומעופפים בצבעוניות נהדרת. השלישי מבקש להתחכם ולהתגרות, אולי לא מבין לגמרי את השלכות מעשהו ומצייר דינוזאור. הגירים לא מכזיבים וכעת שלושת הילדים נסים באימה מפני טי-רקס. ברגע האחרון הנער נזכר בגיר הקסם שנשאר ברשותו והוא מציל את המצב כשמצייר ענן גשם. טיפות הגשם היורדות מן השמיים באותו הרגע מוחקות את הדינוזאור העשוי גיר והופכות אותו לשלולית ירוקה.
האיורים בספר הם סוּפר-ראליסטיים (עד כדי כך שנראים כמו עיבוד של תמונה), יוצרים תחושה של ספק תמונה ספק ציור, דבר שעולה בקנה אחד עם הרעיון הכללי של הספר בו הגבול בין הבדיוני למציאותי מיטשטש. תומסון משחק עם זוויות הציור, הקומפוזיציות ונקודות המבט באופן וירטואוזי מרהיב. כאן אפשר להתרשם מעט מאופן עבודתו.
חמישים גוונים של צהוב וחום
“האריה והעכבר” / ג’רי פינקני
המשל האלמותי של איזופוס על כך שאין לזלזל בכוחם של הקטנים גירה את כשרונם של מאיירים רבים. ג’רי פינקני ממקם את הסיפור בסוואנה האפריקאית. באיורים המופלאים, המצוירים בעפרון וצבעי מים, יש כמויות אינסופיות של אהבת טבע, חי וצומח, וגם אמירה על משפחה, ועל היות האדם גורם פולש, מפר איזון והרמוניה ומנוכר לטבע, והוא מיוצג בהתאם – ללא פנים.
הספר היפה הזה זכה בפרס קלדקוט ובעיטור “הפנקס” לספר הפיקצ’רבוק המצטיין לשנת 2010.
בכריכת הספר יש ייצוג שווה בגודלו לעכבר ולאריה. פינקני מנמק את בחירתו: “כמבוגר למדתי להעריך את גדלות הנפש של שתי החיות: העכבר, שמגלה אומץ לב ומשחרר את האריה, והאריה, שמתעלה על טבעו כצייד ומשחרר את הטרף שלו לחופשי. לכן בחרתי למקם את שני הגיבורים מעוררי ההשראה זה מול זה על עטיפת הספר, כשכל אחד מקבל מקום מכובד משל עצמו”.
אולם כשתחפשו את הספר בחנויות (ואתם חייבים את זה לעצמכם) תראו אותו עטוף בז’קט הנושא תמונה אחרת ועקרון השוויון של פינקני ממומש שם באופן שונה: האריה במלוא הדרו ורעמתו בחזית, ואילו העכבר – מאחור.
שימו לב ששם הספר אינו מצוין על הז’קט. להיעדרותו של שם הספר צידוק כפול: הוא מותיר את הבמה כולה לציור האמנותי ואינו מפריע לו בנוכחותו. ובנוסף, היעדרות הטקסט מהכריכה רומזת על ספר שהוא על טהרת הציורים. אולם זו הייתה בעיני שגיאה שיווקית שפגעה במכירות הספר. הלקוח הישראלי הממוצע לא מסתקרן מספיק להרים לידיו ספר ללא שם, יהא הציור שעל הכריכה מרהיב ככל שיהיה. דווקא שם מוכּר כמו “האריה והעכבר” היה עושה את העבודה ומעודד את הושטת יד.
תעביר את זה הלאה
“המעגל הנסתר” / גיורא כרמי
ילד קטן עם לב גדול מוותר על המאפה שקנה למען איש חסר בית. כאן נפתח מעגל נפלא של מעשים טובים שמתגלגלים ועוברים חזרה עד לילד הקטן שהניע את הכול, כי כשאתה נותן משהו לעולם – אתה מקבל משהו אחר בתמורה. הספר הנדיר והפיוטי הזה עוסק בנדיבות ובנתינה על סוגיה השונים: נתינה כהיעתרות לבקשה, נתינה תמורת תשלום, מתן בסתר, נתינה גלויה וכו’. הוא נכלל ברשימה החברתית שהתפרסמה בשעתו ב”הפנקס”.
גירים קסומים Take 2
“כשהלילה ירד על החדר” / מירי לשם-פלאי
רגע לפני שנרדמה, ציירה ילדה קטנה במיטתה יצורים שמפחידים ילדה בת דמותה. כשנרדמה הציירת הקטנה, ברחה הילדה המצוירת מן הדף, נמלטה מן המפלצות, הכינה להם מארב, קפצה על הפיל המכונף ומחקה לו את הכנפיים. בנקודה זו חלה תפנית בסיפור, ובסופה נרקמת ידידות בין הניצים. בהתאמה, הבעות הפנים של הדמויות בציור משתנות – דבר שמפליא עד מאוד את הילדה האמתית כשהתעוררה.
כמה מילים על כסף
בדרך כלל, בדיונים על אמנות וספרי ילדים לא נהוג לדבר על ההיבטים הכלכליים, אך יש לזכור שהוצאה לאור היא גם עסק כלכלי שאמור להשקיע בספרים שגם אם לא ירוויחו, לפחות יכסו את עלויות ההפקה. אני מניח שמי שהגיע עד כאן ברשימה זו כבר מבין שהז’אנר אינו רווחי בלשון המעטה ולא מעט מהספרים המופלאים שסקרתי כאן יצאו לאור והתרסקו כלכלית בקול צורם. אז מה זה אומר על עתיד הז’אנר במו”לות הישראלית? האם המו”לים יפחדו בעתיד להמר על ספרי הז’אנר?
ברחבת כנס “הפנקס” פרסה החנות “סיפור פשוט” את מרכולתה, שם מצאתי את Wave” / Suzi Lee”. פגשתי בו לראשונה בסקירת העורכים על רשמיהם מיריד הספרים הבינלאומי בבולוניה. כשראיתיו שם על השולחן ברחבת המדיטק, נכספתי אליו, פתחתי, קראתי והתאהבתי.
ואחר כך חשבתי מחשבות מנחמות: שהנה, בכל זאת הספר נגיש בישראל. הרי הילדים יכולים להסתדר עם המהדורה המקורית ולא באמת צריך שתהיה הפקה ישראלית. פשוט צריך להסביר להם לקרוא את הציורים משמאל לימין. חשבתי שלא נורא אם אף מו”ל לא הרים את הכפפה והוציא לאור את הספר – הנה, אפשר למצוא ספרים בגרסתם המקורית בין מדפיהן של חנויות הספרים. בעצם כך עשיתי גם אני כשרכשתי עבור משפחתי בחנות בה אני עובד את “?where is the cake now” (ההמשך המופלא לספר “איפה העוגה”).
קשה לבוא בטענות אל המו”לים הישראלים שנזהרים מהרפתקאות שכאלה, שכמעט נידונו מראש לכישלון. טענָתי, אם כן, היא שהאחריות למפגש עם ספרי הז’אנר, שעוד לא ראו אור, עוברת למעשה מהמו”לים לחנויות הספרים. ברור שזה לא מצב אופטימלי, וגם רוב הספרים יגיעו רק על בסיס הזמנה אישית כי גם החנויות הן עסק כלכלי ולא ששות לרכוש מלאי בלי אפשרות החזרה מחד ובלי ביקוש מצד הקהל מאידך. ובכל זאת, הסיכון של החנות הוא כמה עשרות שקלים לעומת הסיכון של המו”ל שמגיע לכמה עשרות אלפים.
אם כן, חשבתי לסיים את הסקירה שלי ברשימת ספרים בולטים מהז’אנר שטרם תורגמו ומי מכם שהתאהב בו יוכל לדעת מה לחפש. אני תופס את עצמי כמומחה לא קטן בכל הנוגע לספרים שהופקו בארץ אבל בור גדול בספרים שלא ראו כאן אור, אז כתבתי לאורנה גרנות שתעזור לי עם הרשימה, כי אם יש מישהו שמומחה לעניין – זו היא. חוץ מזה, בספריית האיור שבמוזיאון ישראל בירושלים, אותה היא מנהלת, יש אוסף שלם ומקסים מכל העולם של ספרים ללא מילים. אבל גם בלי קשר לרשימה זו – ביקור בספריית האיור הוא תחנת חובה לכל שוחר ספרות ילדים. אז הנה רשימה חלקית ביותר של ספרים שלא נדונו ברשימה עד כה. תיהנו:
Anno’s journey” / Mitsumasa Anno”
A Boy, a Dog, and a Frog” / Mercer Mayer”
Tuesday” / David Wiesner ”
Free Fall” / David Wiesner”
Sector7″ / David Wiesner”
Flotsam” / David Wiesner”
The Other Side” / Istvan Banyai”
Invisible” / Katja Kamm”
Pancakes for Breakfast” / Tomie De Paola”
Sidewalk Circus” / Paul Fleichman”
A Whole World” / Antonin louchard”
Shadow” / suzi lee”
Mirror” / suzi lee”
The Chicken Thief” / Beatrice Rodriquez”
What if?” / Laura Vaccaro Seeger”
A Ball For Daisy” / Chris Raschka”
Changes, Changes” / Pat Hutchins”
* “זום” מאת אישטוואן באניאי, הוצאת כתר.
* “ארץ יצורי הפרא” מאת מוריס סנדק, תרגום: אוריאל אופק. הוצאת כתר, 1984.
* “איפה העוגה?” מאת ת’ה טיוונג-חינג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
* סדרת “באר-שפע” מאת רוטראוט סוזאנה ברנר, הוצאת מודן.
* “הספר האדום” מאת ברברה להמן, הוצאת כתר ועילמור, 2006.
* “גיר” מאת ביל תומסון, הוצאת טל מאי, 2011.
* “האריה והעכבר” מאת ג’רי פינקני, הוצאת כנרת, 2010.
* “המעגל הנסתר” מאת גיורא כרמי, הוצאת כנרת, 2011.
* “כשהלילה ירד על החדר” מאת מירי לשם-פלאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
ערן שחר – אבא של אוּרי ותמר, מנהל את סניף צומת ספרים שבגבעת ברנר.
איזו רשימה נהדרת! תודה! אהרון והעפרון הסגול היה כ”כ אהוב עלי בילדותי והצלחתי להנחיל את אהבתו לעוד מספר ילדים (הבנתי שיש ספר המשך, אך מעולם לא נתקלתי בו).
באר שפע היה ספר אהוב וכ”כ הכרחי במשך קרוב לשנה אצלנו בבית, בעקבותינו נקנה לעוד מספר רב של בתים. ממש ממש מומלץ!
נגעת בנקודה מרכזית וחשובה בנושא של העדפה של ספרים עם טקסט, על פני הספרים “האילמים”. אלא שההעדפה היא של המבוגרים, אנשי החינוך והספרנים, לצערנו, שבוחרים (וקונים). אך מנסיוננו, כספרניות בספריית הילדים של ספריית אוניברסיטת חיפה, ילדים רבים מעדיפים דווקא כמה שפחות טקסט וכמה שיותר איורים, שכן המדיום הויזואלי מאוד מדבר אליהם, ודאי בעידן שלנו.
נכון שספרים אלה הם לעיתים מתוחכמים ולכן לכאורה, יותר תובעניים: הם דורשים התבוננות קפדנית בפרטים, ריכוז וסבלנות. לכן קהל היעד הרצוי הוא פעמים רבות לאו דווקא גילאי 3-6 כפי שציינת, אלא דווקא גילאי 6 ואילך, שכבר יודעים לקרוא אבל מעדיפים להתבונן בתמונות, קודם כל כי זה, בניגוד אלינו, “המבוגרים”, דורש פחות מאמץ ו”מדבר” אליהם בשפה ויזואלית ואינטואיטיבית להם, ושנית- כיון שקריאה כן מהווה עבורם מאמץ לא פשוט, גם בכיתות הבוגרות של בית הספר היסודי.
ולכן מכל הדוגמאות בעיברית שציינת, שאנו כמובן מכירות, ספר כמו “זום” יכול להתאים לכל גילאי בית ספר יסודי. אצלנו לפחות, חבורות של ילדים מכיתות ג-ד ישובים סביבו, מעיינים ומדברים.
יסמין ותמי, ספריית הילדים, ספריית אוניברסיטת חיפה
מאוד נהנתי ! תודה רבה .
ערן, כל כך שימח אותי לקרוא שהספר “גיר” אהוב אצלכם בבית. לטעמי הוא ספר נפלא ביותר, מאתגר בכמה וכמה רמות, עמוק ומעורר השראה. חבל שהקהל הרחב לא מרגיש כך ונרתע מהעדר הטקסט. בכלל ישמח אותי לראות את קהל הקוראים/הורים נפתח למגוון רחב של דברים ולא רק למוכר ולידוע. תודה על הרשימה המעניינת.
תמי ויסמין,
אין ברשימה טענה על כך שהספרים בז’אנר פונים לילדים בגילאי 3-6.
כן יש אמירה על כך שמגילאים אלה ואילך רכישת ספרים ללא מילים אינה פופולארית מצד ההורים.
כמובן שילדים בגילאי ביה”ס יכולים להתמוגג מספרים רבים בז’אנר.
הרשימה אגב, התמקדה אך ורק בספרי הילדים שבז’אנר. קיימים בו גם ספרים לבוגרים, אליהם לא התייחסתי מטעמים מובנים.
נושא חשוב, רשימה מצויינת, תובנות יפות – אף אם מעוררות מחשבות נוגות – וכן גם תובנותיהן המחכימות של הספרניות.
אוסיף שני ספרים נפלאים:
“לילה טוב גורילה” – כתבה וציירה פגי רתמן: אחד מספרי ההשכבה המקסימים והחתרניים ( הוצאת מודן)
“איך לרפא כנף שבורה” – יצירה הומניסטית שקטה. כתב וצייר בוב גרהם.
בשני הספרים יש מילים אחדות, והדבר מוסיף להנאת הילדים הלומדים אותן ומרגישים כקוראים.
מענין מאוד. הייתי רוצה לציין בהקשר זה גם את “המטריה הצהובה”, ספר קוריאני שהוא מעין טיול חזותי ומוסיקלי, ללא מלים. האיורים של ריו צ’ה סו ואת המוסיקה הלחין שין דונג-יל.
שהם, תודה על תגובתך.
אני מאד שמח שציינת את “לילה טוב גורילה”. הוא באמת מאד נפגע ונעלב ממני כשלא הכנסתי אותו לרשימה, אבל מה לעשות, כפיתי על עצמי קריטריון חזק של היעדר טקסט לחלוטין (יוצא מן הכלל הוא “גיר” שכתוב בו: “זו הייתה שבת גשומה”.
אבל אם כבר הזכרת אותו, אספר לכם שלעבוד בחנות ספרים זה לפעמים קצת דומה לעבודה בבית מרקחת: לקוחות באים, מתלוננים על בעיה, ומצפים ממני שאדע לתת מענה. הרוקח עושה את זה באמצעות פרמקולוגיה, אני בעזרת ספרים. מבין שלל הבעיות והמצבים שלהם אני נדרש להציע תמיכה ספרותית, חביבים עלי במיוחד ההורים שמתלוננים שהפעוט לא מוכן לישון לבדו, ולאחר שעת ההשכבה הוא קם ומחפש את קירבתם. אני אוהב את המשפחות האלה כי אז יש לי הזדמנות להציג בפניהם את “לילה טוב גורילה”. “הוא בטח לא יפתור את הבעיה שלכם”, אני אומר, “אך יש בו הסתכלות מחויכת על כל הסיטואציה”.
בספר מוצג שומר גן החיות כשהוא מנסה להשכיב לישון את חיות הגן. הגורילה שהצליח לכייס את צרור המפתחות, פותח את הכלוב של כל החיות מהן נפרד השומר. כך מוביל הגורילה טור ארוך של חיות אל מיטת שומר הגן ואשתו – “ההורים”. כשאלה מתגלים בחדר השינה, מחזירה האישה את החיות לכלוביהן, וחוזרת לביתה, אך עושה זאת מבלי לשים לב שהגורילה שוב בעקבותיה.
נעמה, תודה על התוספת החשובה. “המטריה הצהובה” הוא בהחלט פרוייקט מעניין. הוא יצא בהוצאת צלטנר והיה אורח למספר שנים בשוק הספרים הישראלי. לצערי כבר כמה שנים שלא ניתן להשיג אותו לגמרי. מי שמעוניין להזמינו מחו”ל שיחפש בתעתיק “yellow umbrella”
תודה ערן על הרשימה המרתקת (לא אגיד שטוב לדעת שיש ספרים עוד פחות נמכרים מספרי שירה לילדים). את “זום” יש לי כבר שנים, עוד מלפני שהיו לי ילדים, וכשהם הגיעו הוא נעשה לספר אהוב מאוד גם עליהם.
ואשר ל”לילה טוב גורילה” – הוא הספר הראשון שהבכורה דרשה שייקנו לה, עוד לפני שידעה לדבר ממש. ידעתי שיש איזה ספר על גורילה שהיא אוהבת, ששמעה כמה פעמים בגינה, אבל אני לא הכרתי אותו בעצמי. יום אחד נכנסנו לחנות ספרים וביקשנו את הספר על הגורילה. המוכרת התאמצה להבין במה מדובר הביאה לה כמה ספרים על גורילות עד שנזכרה בספר הזה, ומיד כשהראתה אותו לפעוטה שמענו את המשפט שנהפך למיתולגיה משפחתית: “גוּלילה, כן! עלַי!” או בעברית: “כן, זה הספר על הגורילה שהתכוונתי אליו! עכשיו אשב עלייך פה על הרצפה בחנות ותספרי לי אותו!”
אחר כך גם אחיה הצעיר הצטרף לאוהדי הספר ושוב היתה תקופה ארוכה שסיפרנו אותו כל לילה. אחד הדברים שמרתק לראות בספרים מהסוג הזה הוא איזה טקסט מתלבש על התמונות ונהפך לחלק בלתי נפרד מהסיפור, גם אם איננו קיים שם מכלתחילה. ב”לילה טוב גורילה” הבן שלנו הוסיף לספר איזה משפט שבלעדיו הסיפור לא היה שלם, מבחינתו. עד היום הם זוכרים את המשפט ההוא.
עדכונים מהשטח בענייני חורף: כחמישה עשר עותקים מהספר “המטריה הצהובה” עדיין מסתובבים בין חנויות “צומת ספרים”. התנפלו לפני שייעלם כליל
נהדר, יופי של רשימה.
כיף גדול.
תודה ערן. כמוך, גם אני מנסה להפיץ את האג’נדה הזאת בקרב גננות (שאגב, מספרות על תגובות קיצוניות מההורים. יש השואלים ספר בלי מלים מספרית הגן ומתאהבים, ויש כאלה שחושבים שהגננת יצאה מדעתה).
נראה לי שבדמי החנוכה שלי ארכוש לי את גיר 🙂
מוסיפה לרשימה המשובחת את La Sorcière a le Blues של וינסנט וגנר הצרפתי, וכמובן, את הטיול של רוזי, של פט הטשינס (ערן, עוד אשר להשיג אותו?).
“הטיול של רוזי” קיים במלאי. בחנויות שבהן הוא חסר – אפשר תיאורטית להזמין.
הוא לא נכלל ברשימה כיוון שיש בו טקסט. אמנם מעט מאד, ובהחלט ניתן לקרוא אותו באופן חזותי בלבד, אולם אני מוצא שהקסם הגדול שבו מצוי דווקא במתח בין המלים הפשוטות שנקראות בקול באופן פסאודו-משועמם לבין הדרמה הגדולה שנמסרת בשפה החזותית. המרחב הזה בין האיור לטקסט מסעיר את הקטנטנים, והוא זה שהופך את הספר לפיקצ’רבוק מושלם.
רשימה נהדרת ערן!
אני נהנת מהרשימות שלך גם מפני שמרתק לשמוע את נקודת המבט של המוכר בחנות הספרים המהווה חלק כ”כ חשוב בעולם ספרי הילדים, וגם מפני שאתה מאיר נקודות מאד מעניינות שבד”כ לא זוכות להתייחסות.
אני זכיתי לאייר ספר ללא מילים. בגרמניה הז’אנר שאתה מכנה “מצא את” נקרא וימלבוך ושם הוא דווקא מאד פופולארי ואף מופיע ברשימת רבי המכר מעת לעת. למעשה ההוצאה שהזמינה ממני את הספר (wimmelbuchverlg) היא הוצאה שמתמחה רק בספרים ללא מילים. לאייר ספר כזה זה תענוג גדול, בין השאר מכיוון שכמאיירת התאפשר לי גם ל”כתוב” את הסיפורים בספר המכשפות שלי, ויש עשרות מהם בכל הכפולות. ואכן, למרות שכל ילד (בכל גיל) שנחשף לספר יכול לעיין בו שעות (עם ליווי מבוגר וגם בלעדיו), טרם מצאתי בית לספר בהוצאה ישראלי, כנראה מהסיבות שציינת ברשימתך.
(ו וזה הספר: http://www.amazon.co.uk/Hexen-Wimmelbuch-Rachel-Shalev/dp/394249101X/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1355750842&sr=8-1)
רחלי, תודה. זה מאד מחמם את הלב לקרוא תגובה חמה כזו בשעת לילה כה מאוחרת, במיוחד לאחר המפגש הלילי המתיש עם תחתית הכיור במטבח.
סיקרנת אותי מאד עם ספר המכשפות. עכשיו אני צריך לבדוק איך אני שם עליו יד…
תודה ערן, אחת הרשימות הטובות ביותר שהתפרסמו ב”פנקס” אי-פעם בהקשר איורי. הרבה תודה. מעניין ומלמד. לצערי לא הספקתי לקרוא עדייו את כל הטוקבקים. מעניין איך הז’אנר/התחום יתפתח בעידן הטאבלט..חדוות גילוי שונה ואינטראקטיבית?
במקרה ראיתי השבוע קריקטורה בהארץ שקצת מתקשרת למה שהראית
http://www.haaretz.com/weekend/week-s-end/sensory-overload-1.368255
וכהרגלי נתקלתי בעוד שטות שאולי רלבנטית 🙂
http://sphotos-e.ak.fbcdn.net/hphotos-ak-ash4/227099_10152322783075705_1634294209_n.jpg
ידעתי שבסוף ימצאו ויתפסו את הפרחח. בטוח שאלה החבר’ה מהמוסד.
תודה גיא, זה ענק.
[…] ערן שחר ברשימה מעניינת מאוד על ספרים לילדים שהם נטולי טקסט לחלוטין, עם כמה דוגמאות יפהפיות באתר […]
למה זום הוא ספר ילדים?
אמנם אפשר להנות ממנו ללא קריאה אך הוא ממש מתאים גם למבוגרים.
תמר, תודה על ההתייחסות, אך אין ברשימה טענה כי זום הוא רק ספר ילדים. קראי בסבלנות שוב את הפסקה הראשונה: כל שטענתי הוא שמדובר בספר שמגזרים שונים נהנים ממנו לרבות הילדים. שימי אותו בידיים של בני שש ומעלה ותיווכחי. קריצתו של הספר לקהלים רבים יכולה כאמור להסביר חלק מסוד הצלחתו לאורך השנים.
אוסיף גם את ״ עשר דקות ולישון״ הנפלא להמלצות
תגובה באיחור של כמה שנים…. אני חושבת שנגרם עוול גדול בלקרוא לספרים האלה ספרים אילמים. אני מרגישה שהם אומרים הרבה יותר מספר שמכוון למקום אחד. כתבת על סוזי לי והיא ממש ממש אהובה עליי בחוכמה שיש בספרים שלה, מסכימה כגננת שנדרש יותר מאמץ בתיווך בסיפורים האלה לגיל הרך וכמו שמישהי הוסיפה פה- ילדים גדולים יותר ידעו להנות ממנו בעצמם. מצרפת לרשימה את FLOAT של דניאל מיירס