מאמרים

הדלתות של תום זיידמן-פרויד / מרית בן ישראל

יש פתח בגדר הכלונסאות; "שער", קורא לו הסופר, אבל תום מציירת רק רווח. ושימו לב שעל־פי ממדיו, הספר הוא בדיוק החתיכה החסרה להשלמת הגדר: הספר הוא השער, אומרת תום. ואם חושבים על כך, הספר – כל ספר – הוא למעשה אוסף של דלתות נייר שאנחנו פותחים בזו אחר זו בזמן הקריאה, באופן ליטרלי ומטפורי כאחד.

על אמנות הצבע / עדי סברן

המאיירת ג'והי יון בחרה לאייר ספר זה בשני צבעים בלבד- אדום וירוק. בלגן הצבעים הזרחניים זועק מהדפים ברעש של צבעי אזהרה, שמגזים את פסי פרוות הטיגריס ומעצים את אווירת האלימות רוויית הדם, של סיפור העוסק כולו בשכרון כוח וקוטביות של שני צדדים במלחמה.

התיאטרליות של הכפולה / אורנה גרנות

על חשיבותה של הכפולה בפיקצ'רבוק - תצוגה סימולטנית של שני דפים הפונים זה אל זה

להקריא, או יותר נכון לספר פיקצ'רבוק זו הזדמנות תיאטרלית. לכתוב או לנתח פיקצ'רבוק מרגיש לי לפעמים כמו להסביר בדיחה - איך אפשר להסביר בלי להרוס אותה?

“החוקים” – סיפור נולד, חלק ד’ / ליאורה גרוסמן

פרק רביעי ביומן עבודה של המאיירת על ספרה החדש, "החוקים"

אנשים הציפו אותי בתובנות. אלה אמרו: "ילד רע הוא ילד שרע לו". אחרים דיברו על ילדים שהופכים לשיכורים מכוח. היו שחשבו שילדים שתוקפים את מי שמשקף להם משהו שהם פוחדים ממנו בתוך עצמם.

למה טיטוס? למה רמברנדט? למה שמעון צבר? / מרית בן ישראל

סקירה מיוחדת של הפיקצ'רבוק מאת שמעון צבר בליווי רישומים של רמברנדט, "בוא הביתה, טיטוס!"

ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם, אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!" ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן.

מצליבים זנבות / יונה טפר

דבריה של העורכת לרגל הוצאה מחודשת לאסופת שירי הפעוטות "אני וכל מיני חיות"

מראש החלטנו אז לא ליצור אסופה שתכלול שירים מכל הבא ליד, אלא לבחור נושא לאוסף, ולשים בראש כל אסופה את המילה אני, שתצביע על הזיקה של הילד