טלויזיה


צחוקים בשטעייטעל / אביבית משמרי
רשימת ביקורת על תכנית הטלוויזיה "חלם בהלם"
בתוכנית עצמה כמובן אין מקום לדיון בשאלת גורלם של יהודי מזרח אירופה. ומן הסתם גם לא חיוני להכיר את כל הרקע כדי ליהנות: מטרתה של סדרה כזו היא בעיקר לעשות היכרות ראשונית, כדי שמעתה השם "חלם" או "העיירה" יעלה חיוך וימשוך לדעת עוד. כדי לעשות זאת, "חלם בהלם" חייבת להצחיק – אלא שהפואנטות של בדיחות יהודיות הן לא בדיוק חומר שגורם להישכב על הרצפה מצחוק. זה הומור יהודי מריר-מתוק, של חוסר ברירה, של נקמת החלשים, של אירוניה שמושא הבדיחה מבין רק כשמאוחר מדי. האם אפשר להעביר חוכמעס כאלה בתוכנית טלוויזיה חילונית ב-2015 ולצאת מגניבים? "חלם" עושה את זה לא רע.


חדר וחצי לכל המשפחה / אביבית משמרי
מה יש בסרטונים של ניר וגלי שגם ילדים בני 7 וגם מבוגרים בני 40 אוהבים אותם וצופים בהם שוב ושוב?
אותי זה מצחיק. גם ילדיי צופים וצוחקים אתי, ואחר כך מחקים בחיוך את הדמויות והסיטואציות. שאלתי אותם אם יוכלו לומר לי מה מצחיק בסרטונים, והם לא הבינו מה הבעיה שלי. הגדול נהנה ממערכון הטוסטר ולא פירט; הקטן הסביר לי יפה את הפואנטה של המערכון "איפה המפתחות": "קודם הוא לא מוצא את המפתח, ועכשיו את השלט". הם גם מזהים תרבותית חלק גדול מהדמויות, למשל את הערס שדורש שילדו יקבל תמורה לכסף בפינת הליטוף, או את המוקדנית שלועסת מסטיק בטלפון. ובעצם למה שלא יבינו? ילד בן שש ודאי מסוגל לחייך למראהו של שולי הפראייר, שאפילו ג'וק יכול לעבוד עליו.


צ'רלי בראון פוסט מודרני על ספידים / אביבית משמרי
רשימת ביקורת על הסדרה "קסם של הורים"
כמיטב המסורת הסלפסטיקית, יש מוטיבים חוזרים רבים בסדרה: מאכלי בשר מבושלים שמחביאים בכיסים (הסדרה נוצרה הרבה לפני גל הטבעונות), מכות חשמל מכוונות, שימוש אינפלציוני בחומר נפץ (איזה כייף!), פצפוץ ראשים בפטישים, נחשי פיתון שבולעים את הדמויות ("אחזור אחר כך, מהצד השני של הנחש") ועוד תענוגות. יהיו הורים (בעיקר לגיל הרך) שיעקמו את האף, אך מגיל מסוים הגישה הזו נפלאה ומשמשת סתירה בריאה לתקינות ולסטריליות המאפיינות את עידננו.



שבירת הקיר הרביעי בתוכניות הילדים, בין באגס באני לדורה / יוני שלמון
מהי אינטראקטיביות בתכניות טלוויזיה לילדים? האם היא מזויפת, בעלת ערך ממשי?
ישנו ממד משותף עמוק יותר לחוויה האינטראקטיבית לסוגיה והיא שבירת הקיר הרביעי. "שבירת הקיר הרביעי" הוא מונח מקובל בקולנוע ובתאטרון ומשמעותו היא שבירת המחיצה שבין הסרט לצופה. כאשר דמות שוברת אותו, כשהיא מישירה מבט אל הצופה, בין אם זה בתאטרון ובין אם בקולנוע, החוויה האמנותית הופכת ברגע אחד למודעת לעצמה. הדמות יודעת שצופים בה ולכן יוצרת קשר עין. האפקט הדרמטי-קומי הנלווה לפעולה ייחודית זו שובר את ההסכם הקבוע בין הצופה למצלמה: המצלמה מפסיקה להיות מתווכת והופכת לעיניים ממש. המסך נופל ואנו חשופים לדמות; המראה שאינה חד-צדדית יותר, הופכת לחלון שקוף.


את אחלה ואת מתוקית / אביבית משמרי
גיבורה פמניסטית או סטראוטיפ ורוד של נשיות? ניסיון לפצח מיהי תותית, שנמצאת על מסך הטלויזיה שלנו זמן כה רב.
יש לה עשר דקות פנויות עד לפתיחת בית הקפה שלה. מה עושים בזמן שנשאר? "אנקה את המקרר", היא חושבת – "אוי, ניקיתי אותו אתמול. ואת התנור – שלשום". מה דעתך, תותית, אולי תקראי ספר או משהו? לא, היא יוצאת לקניות. בדרך היא חולפת על פני לימונית צהובת השיער, מטאטא בידה, שמספרת לה שחפפה את השיער בשמפו חדש ונהדר. בכלל, כל תושבות ארץ תות תמיד מגונדרות ומוכנות ליציאה, ואין סיכוי לתפוס אותן בפיג'מה ונעלי בית.


עצלנות זה המתקתק החדש / אביבית משמרי
רשימת ביקורת על תכנית הטלוויזיה, "נווה עצלנות"
"נווה עצלנות" היא חיה מוזרה בנוף תכניות הילדים. בין הסדרות הנעימות בצבעי פסטל של ערוץ "הופ", עם גמדים שגרים בפטריות ודובונים שנוסעים בעולם, תמיד הגיעה מתישהו שעת "נווה עצלנות" ותמיד הייתי מתחלחלת. זה לא שייך ל"הופ", אלא לערוץ הילדים! חשבתי. הנפשות הרכות של הפעוטות עלולות להיפגע לנצח מן המראות המזעזעים! כן, כל כך נורא זה נראה לי אז, כאמא חרדה בעלת טעם אנין.