א”ב וייט
ספרות
הקיץ לא יכול להימשך לנצח / לי עברון
רשימת ביקורת על תרגום הספר "הרשת של שרלוט" מאת א"ב וייט
בטיפולה המסור של פרן, החזיר, וילבר, גדל ומשגשג, אבל איום הגרזן עוד מרחף מעליו. הוא מתיידד עם העכבישה החכמה שרלוט, שדמותה מזמנת עוד עיסוק נועז בהרג, בגלל הזבובים שהיא לוכדת ברשתה. כמו פרן שמזדעזעת מהעמדה של אביה, וילבר "עצוב משום שהחברה החדשה שלו הייתה כזאת צמאת דם."
פרויקטים מיוחדים
מצעד היצירות האיכותיות לילדים לשנת 2013 – ספרי פרוזה מצטיינים
עיטור "הפנקס" לספרי פרוזה מצטיינים לשנת 2013
בכוחם של ספרי פרוזה לקוראים צעירים (בגיל ראשית קריאה ומעלה) להעניק חוויה רבת משמעות ולסלול עבור הקוראים והקוראות שביל המרוצף באבני דרך ספרותיות, המחזקות את יכולת ההתבוננות פנימה, מעשירות את הדמיון, ומגרות את המחשבה. שביל שכזה הוא לא רק בעל ערך נפשי או רגשי, אלא גם תרבותי: ספרי הפרוזה שקוראים בגיל צעיר עשויים להוות את הבסיס לתפיסות אמנותיות וסגנוניות; להעמיק את האהבה לספרות (או לעורר אותה לראשונה); להוות מפלט על-ידי טקסטים טובים, משכנעים ומרשימים, ואף לסייע בעיצוב הזהות המתגבשת כל העת.
ספרות
הברווזון כבר אינו מכוער / יחיעם פדן
מסע של טבע, צלילים והומור בספר "החצוצרה של לואי" מאת א"ב וייט
הטבע הוא בלי ספק הסיבה הראשונה להתאהב בספר,שרווחים בו תיאורים מעין זה: "שלג כיסה את המים הקפואים כל החורף, והאגם נח שלו ודומם תחת שמיכתו הלבנה... אך יום אחד התחולל שינוי... אוויר חמים, רך וענוג, נשב בין העצים... כל היצורים שחיו באגם וביער שמחו לחוש בחמימות. הם שמעו וחשו את נשימת האביב... ואילו ישבתם על גדת האגם... הייתם שומעים קול מרעיד את האוויר גבוה מעליכם – צליל שנשמע כתרועת חצוצרות, 'קו-הו, קו-הו!' ...גבוה מעל לראשיכם [הייתם רואים] שני עופות לבנים עצומים." מי שרואה אותם הוא סֵם, נער היודע להתבונן, אבל אסור שההופעה החיצונית של הברבורים תטעה אתכם: היא נחשבת היום לא פחות מכפי שהייתה בזמן שבו חיבר הנס כריסטיאן אנדרסן את "הברווזון המכוער" –הדגם שממנו שאב אי בי וייט את השראתו –ואולי דווקא משום כך טורח המחבר להדגיש עוד בעיצומו של תיאור הטבע הנפלא הפותח את הספר כי המראה החיצוני אינו חשוב כלל.
ספרות
החצוצרה של לואי / א"ב וייט
שני פרקים ראשונים מתוך הספר "החצוצרה של לואי" מאת א"ב וייט
לוּאִי הוּא בַּרְבּוּר צָעִיר שֶׁנּוֹלַד בַּאֲגַמֵּי הַבָּר הַפִּרְאִיִּים שֶׁל קָנָדָה. לְרֹעַ מַזָּלוֹ הוּא נוֹלַד לְלֹא קוֹל. בְּעֶזְרַת יְדִידוֹ, הַיֶּלֶד סֶם, הוּא הוֹלֵךְ לְבֵית־הַסֵּפֶר וְלוֹמֵד לִקְרוֹא וְלִכְתּוֹב, אֲבָל עֲדַיִן נִצֶּבֶת בְּפָנָיו בְּעָיָה גְּדוֹלָה: כֵּיצַד לְחַזֵּר אַחַר סֶרִינָה, הַבַּרְבּוּרָה הַמַּקְסִימָה? לְעֶזְרָתוֹ שֶׁל לוּאִי מַגִּיעַ אָבִיו, שֶׁבְּרֹאשׁוֹ צָץ רַעְיוֹן גְּאוֹנִי: אִם הַבַּרְבּוּר לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר, אוּלַי הוּא יְנַגֵּן בַּחֲצוֹצְרָה... מִכָּאן וָהָלְאָה נִסְחָף לוּאִי לִמְעַרְבֹּלֶת שֶׁל הַרְפַּתְקָאוֹת מֻפְלָאוֹת, הַטּוֹמְנוֹת בְּחֻבָּן פִּרְסוּם, עֹשֶר וְהַצְלָחָה. אַךְ לְכָל הַצְלָחָה יֵשׁ מְחִיר, וְלוּאִי הוֹלֵךְ וּמְאַבֵּד אֶת זֶהוּתוֹ כְּבַרְבּוּר פִּרְאִי וְחָפְשִׁי...
