הָרַכֶּבֶת שֶׁל תֹּמֶר

תֹּמֶר אָהַב מְאֹד רַכָּבוֹת. הָיְתָה לוֹ רַכֶּבֶת מַשָּׂא שֶׁאֶת קְרוֹנוֹת הַפְּלַסְטִיק, הָאֲדֻמִּים כְּחֻלִּים שֶׁלָּהּ הָיָה אֶפְשָׁר לְמָלֵא בְּחוֹל מִן הַגִּנָּה. הָיְתָה לוֹ רַכֶּבֶת עֵץ שֶׁכְּשֶׁקֵרְבוּ אֶת קְרוֹנוֹתֶיהָ זֶה לְזֶה הֵם הָיוּ נִמְשָׁכִים וְנִצְמָדִים בְּכֹחַ וּבִנְקִישָׁה קַלָּה. אַךְ אִם הָיוּ מְקָרְבִים אוֹתָם בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ הֵם הָיוּ בּוֹרְחִים זֶה מִזֶּה בְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ. הָיְתָה גַּם רַכֶּבֶת פַּח שֶׁהָיְתָה נוֹסַעַת בַּחֲרִיקָה עַד שֶׁמַּפְתֵּחַ הַקְּפִיץ בַּצַּד הָיָה מֵאֵט וּמַפְסִיק לְהִסְתּוֹבֵב, וַאֲפִלּוּ רַכֶּבֶת עָשָׁן שֶׁחַגָּהּ עַל פַּסִים אֲמִתִּיִּים, וְעָשָׁן בְּרֵיחַ מְתַקְתַּק הָיָה מִתַּמֵּר מֵאֲרֻבָּתָהּ.
בִּקְצֵה הָרְחוֹב הָיְתָה “הַחֲנוּת שֶׁל הָרַכֶּבֶת”, וּבָרְחוֹב הַשֵּׁנִי יָכוֹל הָיָה מִי שֶׁטִּפֵּס אֶת שְׁלוֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת וְהִצְמִיד אֶת אַפּוֹ לַשִּׁמְשָׁה הַקָּרָה לִרְאוֹת קַטָּר עֲנָקִי הֶעָשׂוּי לֶגוֹ. וְהָיָה גַּם הַגֶּשֶׁר שֶׁל הָרַכֶּבֶת מֵעַל הַיַּרְקוֹן, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁעָבְרָה מֵעָלָיו רַכֶּבֶת בְּרַעַשׁ גָּדוֹל הָיוּ תֹּמֶר וְאִמָּא וְאַבָּא פּוֹשְׁטִים אֶת יָדָם קָדִימָה, זוֹקְרִים אֶצְבַּע וְצוֹעֲקִים בְּחֶדְוָה “רַכֶּבֶת!!! רַכֶּבֶת!!!”

בְּכָל יוֹם הָיְתָה מִיכַל, הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁל תֹּמֶר, לוֹקַחַת אוֹתוֹ לְתַחֲנַת רַכֶּבֶת מֶרְכָּז. “בֹּקֶר טוֹב תֹּמֶר” הָיְתָה מְבָרֶכֶת אוֹתוֹ חַיֶּלֶת הַחִיבָּ”ה שֶׁבָּדְקָה אֶת הַתִּיקִים בַּכְּנִיסָה לַתַּחֲנָה. “בֹּקֶר טוֹב תֹּמֶר” בֵּרְכוּ אוֹתוֹ הַקֻּפָּאִים מִבַּעַד לַזְּכוּכִית בַּקּוֹל הַמַּצְחִיק שֶׁבָּקַע מֵהַמִּיקְרוֹפוֹנִים שֶׁלָּהֶם, “בֹּקֶר טוֹב תֹּמֶר” הִנְהֲנוּ לְעֶבְרוֹ הַנּוֹסְעִים הַקְּבוּעִים, וַאֲפִלּוּ מְחוֹג הַשְּׁנִיּוֹת הַקּוֹפְצָנִי בַּשָּׁעוֹן הַגָּדוֹל בֵּרֵךְ אוֹתוֹ בְּתִקְתּוּק חֲרִישִׁי.

בֹּקֶר אֶחָד הִצְמִידָה אִמָּא אֶת שְׂפָתֶיהָ לְמִצְחוֹ שֶׁל תֹּמֶר. “יֵשׁ לְךָ חֹם” אָמְרָה, “הַיּוֹם נִשְׁאָרִים בַּבַּיִת”. “אֵיפֹה תֹּמֶר?” הִתְפַּלְּאָה חַיֶּלֶת הַחִיבָּ”ה, “אֵיפֹה תֹּמֶר?” שַׁאֲלוּ מוֹכְרֵי הַכַּרְטִיסִים זֶה אֶת זֶה. “אֵיפֹה תֹּמֶר?” תָּהוּ הַנּוֹסְעִים הַקְּבוּעִים וַאֲפִלּוּ מְחוֹג הַשְּׁנִיּוֹת הֶחְסִיר פְּעִימָה.

תֹּמֶר הָיָה עָצוּב אַךְ מִיָּד אָמַר בְּלִבּוֹ “הַיּוֹם אֶסַּע בָּרַכָּבוֹת שֶׁלִּי”. הוּא חִבֵּר אֶת כָּל הָרַכָּבוֹת זוֹ לְזוֹ. רִאשׁוֹנָה רַכֶּבֶת הֶעָשָׁן, אַחֲרֶיהָ רַכֶּבֶת הַפַּח הַחוֹרְקָנִית, אַחֲרֶיהָ רַכֶּבֶת הָעֵץ הַמַּגְנֵטִית וְאַחֲרוֹנָה חֲבִיבָה רַכֶּבֶת הַמַּשָּׂא, עַל קְרוֹנוֹתֶיהָ הַפְּעוּרִים הַמִּתְנוֹדְדִים. “הָרַכֶּבֶת תִּכָּנֵס לַתַּחֲנָה בְּעוֹד דַּקָּה” הִכְרִיז תֹּמֶר. אֲרֻבַּת רַכֶּבֶת הֶעָשָׁן הִפְרִיחָה לְבָבוֹת וְרֻדִּים וְהָרַכֶּבֶת יָצְאָה לְדַרְכָּהּ. חַיָּלֵי הַפַּח הִתְנַמְנְמוּ עַל רִצְפַּת קְרוֹנוֹת הַפַּח. הָרַכֶּבֶת עָלְתָה וְיָרְדָה עַל גִּשְׁרֵי עֵץ מְחֹרָצִים, חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי עֵצִים חָרוּטִיִים, מְצֻפִּים לַכָּה מַבְרִיקָה. “בֹּקֶר טוֹב תֹּמֶר!” נוֹפְפוּ לְעֶבְרוֹ, בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ, אַנְשֵׁי הַפְּלֵיימוֹבִּיל צְהֻבֵּי הַקְּסָדוֹת. “בֹּקֶר טוֹב תֹּמֶר!” כִּשְׁכְּשׁוּ לוֹ בִּזְנָבָם הַקָּטָן הַ”בַּמְבִּים” הַמְּנֻקָּדִים וְקָדוּ לוֹ בְּפִשּׁוּט אֵיבָרִים. אוֹצְרוֹת הַזָּהָב שֶׁל הַפִּירָטִים נִצְמְדוּ לַמַּגְנֵטִים שֶׁל רַכֶּבֶת הָעֵץ. “וּמֵאֵיפֹה נִקַּח חוֹל?” רָטְנוּ קְרוֹנוֹת הַמַּשָּׂא? “אַל דְּאָגָה” עָנָה תֹּמֶר, “אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לְמַכְתֵּשׁ הַחוֹלוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים”. וְאָכֵן, הָרַכֶּבֶת נִכְנְסָה לְמַכְתֵּשׁ שֶׁחוֹלוֹת בְּכָל הַצְּבָעִים עִטְּרוּ אוֹתוֹ בְּצִיּוּרִים מֻפְלָאִים שֶׁל חֲמוֹרִים נוֹשְׂאֵי כַּדִים, שַׁיְּרוֹת גְּמַלִּים וַעֲצֵי תֹּמֶר. “זֶה הָיָה הַמַּסָּע הַיָּפֶה מִכֻּלָּם” סִפֵּר תֹּמֶר לְאִמּוֹ כְּשֶׁשָּׁב לְמִטָּתוֹ.