אבא רוצה לקלל / תמר הוכשטטר
יולי 20, 2011
לפני כחודש ניצב בראש רשימת רבי המכר של חנות הספרים המקוונת “אמזון”, ספר שכותרת המשנה שלו היתה, לא פחות ולא יותר, “ספר ילדים למבוגרים”. כעת הוא שני ברשימה רק לסדרת ספרי “משחקי הכס” שמדורג בכוכב אחד יותר ממנו. הספר, שהתחיל בתור בדיחת סטטוס בפייסבוק, הפך עד מהרה לרב-מכר.
זאת הגרסא המלאה:
http://www.youtube.com/watch?v=SwwtO5viUDE
ויש גם ערך בויקיפדיה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Go_the_Fuck_to_Sleep
זה הצחיק אותי נורא.
מצחיק! שמחה להחשף לספר הזה, לא הכרתי אותו
והרשימה מעניינת ומאירת עיניים- ההיפך מהתהליך שהספר מבקש ליצור…
תודה לך
אני לא מתלהב במיוחד מהדבר הזה. זה נחמד אולי בתור גימיק רגעי מהסוג שאנשים משועממים שולחים זה לזה במייל בעבודה, אבל לא שום דבר מעבר לזה. הוא לקח שטאנץ של ספרי לילה טוב לילדים, שיש מיליונים כמותם, והלביש עליו כמה פאק יואים. זאת פארודיה פשטנית וחסרת שאר רוח, בסגנון השירים של להקת “פנצ’ר”, שממצה את עצמה אחרי שני בתים והייתה צריכה להישאר באזורי היו-טיוב למיניהם. אבל היום כל דבר שיש לו מיליוני כניסות הופך מיד לתופעה חובקת עולם ש”מדברים” עליה ומנתחים אותה ללא הכרה. סמואל ל. ג’קסון? סרט? מישהו פה נסחף ובגדול.
אבל אפשר להבין את זה גם כך – אולי קיימת כאן גם פנטזיה שהילד לא רק “ילד כבר לישון” אלא “יבין כבר בדיחות”. אני מניחה שהורים עייפים מייחלים כבר לרגע שהילד “יהיה בן אדם” שלא צריך להיזהר לידו או להתחשב בו ולחשוב כל הזמן על נקודת המבט הילדית שלו. שיהיה אפשר כבר לשבת איתו על בירה במרפסת (מי שבורך במרפסת כמובן
), להפסיק לצנזר ולהיות ביחד, בלי הצורך לשים גבולות ולהגיד ש”מילת הF” היא רעה-רעה’.
חושבת כמו לילה. נדמה לי שזה היה הרעיון. הצורך של ההורה לדבר בלי צנזורה ובלי רגשי אשם כשמתחלקת איזו קללה מהסוג שכולנו אומרים בעצם. אנחנו רוצים להתנהל בטבעיות גם ליד הילדים. ואכן כמה שהם נחמדים כשהם קטנים, לפעמים בא שהם יגדלו וכולנו יחד נהיה מבוגרים.
הספר טוען שמה בעצם כל כך נורא במילה ספציפית שנתפסת כקללה…הנה אמרתי אותה פעם בעמוד ולא קרה לי או לילד שום דבר…
אני דווקא חושבת שזה די דומה למציאות… הורים כועסים ומדברים לא יפה כשמשכיבים וזה הופך את החוויה של מה שקורה באמת ל”בסדר” – ולחוויה כזאת שמותר לכתוב עליה ולדבר עליה – ולא לחשוב ששום דבר לא קרה כשאבא או אמא כעסו וקיללו במקביל לשידולים ולתחנונים.
הציור שמראה ילד שישן ליד טיגריסים מספר את הסיפור טוב. בעיניי זה דווקא ספר ילדים די חכם.
יש ספר שתורגם לעברית כבר די מזמן – מסדרת אלפונס אוברג של גונילה ברגסטרום: הספר נקרא “לילה טוב אלפונס” – ומספר סיפור די דומה רק פחות בוטה – על התסכולים וחווית ההשכבה המציאותית של הורים וילדים בעולמנו (בסוף הספר האבא נשאר לישון על הרצפה ואלפונס מכסה אותו והולך לישון כי אבא ישן כבר לא יכול להועיל…).
תודה על הסרטון!
ואגב – עוד ספר בסגנון הזה הוא “שבעה אכלנים משונים” של מרי אן הוברמן.
מרתק ביותר. ממש פוקח לי מציאות ספרותית חדשה שלא הייתי מודעת לה. תודה ממש.
מבחינה היסטורית זה לא לגמרי חדש – בתרבות הילדים הגרמנית,למשל, יש כבר כמה מאות שנים ז’אנר שלם של “שירי ארס”.
דורות של ילדים גדלו על שירים וסיפורים לילדים שהם שירה ופרוזת אימה במסווה, או אפילו לא ככ במסווה (החל מאימת כיפה אדומה, ועד חטיבת סיפורי שטרובלפטר של הופמן).
הספר החינני הזה נראה לי כמו הנ”ל, וכמו שעינת אמרה, תיעול התסכול ההורי והרצון לא לצנזר את עצמם, בעודם עוסקים בפעולה ה”תמימה” של הקראת סיפור.
ובאותה הרוח, יש לטים מינ’צין, אמן אוסטרלי מדהים, שיר ערש שכתב לבנו התינוק ממש לא מזמן:
http://www.youtube.com/watch?v=ESFANzZTdYM
אחרי שקראתי ב”הארץ”, הסתקרנתי לראות את הסרטון. התאכזבתי
נראה לי שזה עוד אחד מהספרים שעלו לכותרות בגלל מסע פרסום, יחסי ציבור גלויים וסמויים. הספר לא טוב בעיניי, האיורים סתמיים, הרעיון שהילד מתחלף בכל פעם לא עובד, לא אהבתי את הקריאה של המחבר, ממש התכווצתי.
שמחה שזה עולה כאן לדיון. הזדמנות להגיד : המלך הוא עירום
כמו עוד ספרים אחרים שבכותרות
[…] אפילו לא קצת. רוב ההורים היו מאמצים בשמחה איזה איילונת, במקום הזאטוט העירני שמקפץ במיטתו ברבע לשתים עשרה בלילה, שעה שאביו או אמו מביטים בו, טרוטי עיניים, תוהים מאיפה […]
אז השבוע הוא יצא לאור בתרגום לעברית בשם: “לך כבר לישון, קרציה” (הוצ’ מודן).
והנה טעימה:
“הנשרים שדאוּ צללו אל הקן,
זוחלים – אל שמיכת צמחייה.
אתה לא צמא. שתית, שקרן.
שכב בשקט ושַן – קרציה.