4 כללי

• פתוח לציבור

האומץ להישיר מבט / יותם שווימר

ביקורת על הספר "מלכי מונרו מורדוך" מאת נורית זרחי

מלכי מונרו מורדוך הוא שם ספרה החדש של נורית זרחי, מהסופרות החשובות הפועלות כיום בארץ. ספר זה מפגיש בשנית את כישרונה הספרותי של זרחי עם המבע הוויזואלי הייחודי של המאיירת בתיה קולטון, שיצירתן הקודמת, להתראות באנטרקטיקה, היא יצירת-מופת לטעמי. סיפור המעשה עוקב אחר הילדה מלכה מורדוך (היא מלכי) וכלבתה מרלין מונרו מורדוך. מלכי חולמת להיות כוכבת הוליוודית ומעתיקה את שאיפותיה לכלבתה, אשר זוכה במפתיע בתוכנית הריאליטי “מי רוצה להגיע להוליווד?” על-אף זכייתה של מרלין, אף אחד לא רואה אותה בהצלחתה פרט למלכי, הנותרת נאמנה לחלומה ולכלבה המגשימה אותו.

על הכריכה האחורית נכתב כי הספר “בוחן במבט אירוני דק את תאוַת הפרסום ותופעת הסלבריטאות”. ואכן, ניתן לזהות נימה של אירוניה דקה אצל הדוברת בנוגע לזוהר ההוליוודי, אך תהיה זו טעות לחשוב כי הסיפור בוחן את תאות הפרסום ותרבות האינסטנט. אצל זרחי, מבנה השטח הוא רק אמצעי לאפיון חיצוני ומושך של תובנות עמוקות יותר על נפש האדם והיחסים המורכבים והקשים של האינדיבידואל אל מול החברה. כמדומני, אפילו זרחי, שכתיבתה לילדים עשירה ופורצת גבולות, לא היתה מסתפקת בלבקר את הסלבריטאות לשמה בספר הפונה לילדים קטנים. לפיכך, האירוניה הדקה מכוונת לקורא המבוגר, המתווך, אך היא גם פועלת במישור אחר, הנהיר יותר לקוראים הצעירים.

מלכי מונרו מורדוך הוא סיפור על התמודדות מייגעת עם סביבה שאינה שותפה לנקודת המבט הייחודית של הגיבורה. המבט הפנימי-סיפורי מתחלק לשניים: זה של מלכי וזה של הסובבים אותה. חלקו הראשון של הספר, עד זכייתה של הכלבה, מאפיין את המבט של מלכי דווקא מתוך החוסר, כלומר, כמבט שאינו מפוקס, תועה, מטושטש. למלכי יש תוכנית: להיות כוכבת בהוליווד, וזו אינה תוכנית סודית, אלא כזאת שמכילה את כל ההוויה שלה, הגורמת לה להסיט את מבטה מהנתונים הביוגרפים והגאוגרפים שלה שאינם משחקים לטובתה. הגיבורה משתמשת באמצעים שונים ומשונים לקידום תוכניתה, במה שעלול להיתפס כשכנוע עצמי: היא גאה בשמה המלא, “כי אם מישהו רוצה להיות כוכב בהוליווד, זה טוב מאד אם שם המשפחה והשם הפרטי שלו מתחילים באותה אות”; צובעת את שערה לבלונד כיאה לכוכבת (למרות שזה לא יוצא טוב) וקוראת לכלבה מרלין מונרו מורדוך מכיוון ששלוש פעמים מ’ אף מגביר את הסיכויים.

העיצוב הראשוני לדמותה של מלכי מתווך על-ידי מבטה ומאפיין אותה כאנדרדוג. מלכי משוכנעת שמרלין חכמה ועצמאית מכיוון שהיא אף-פעם לא מתקשרת אליה ובעיניים של הכלבה אין סימן לכך שהשתעממה כאשר מלכי הייתה בבית-הספר. אופן המבט הייחודי מתעצם נוכח היחסים בין מלכי לכלבתה. הילדה מנכסת לחיה תכונות אנושיות לגיטימיות ונוהגת בה כמו חברה בת-אדם. יכולתה לראות במרלין שותפה שוות-ערך, ולא רק כלבה, היא עוד נקודת אפיון המעצבת את דמותה של מלכי באמצעות ההתבוננות וההתנהגות האינדיבידואלית שלה.

מלכי משאירה את הטלוויזיה דולקת עבור מרלין וכך נחשפת הכלבה לתוכנית “מי רוצה להגיע להוליווד?” (כאמור, מושא מאווייה של הגיבורה). המבט המוסט, החסר, מגיע לשיאו בכך שמלכי כלל לא נמצאת בבית לצפות בתוכנית שיכולה להגשים את חלומה. היעדר המבט הממשי מעצים את התכונה הדון-קישוטית בדמותה של מלכי, שיסודותיה נעוצים כבר בשלבים המוקדמים של הסיפור. מלכי נחושה שלא לתת לדבר לעמוד בדרכה ועם המעבר לחלקו השני של סיפור המעשה, אנו מבינים כי מה שנדמה לנו כהיעדר חשיבה פרקטית ומציאותית – ראייה “נכונה”, נתפס שכזה מתוקף הבנייה חברתית ותו לא.

בחלקו הראשון של הספר, הגורם החברתי העומד מנגד לגיבורה הוא ההורים. הם טוענים כי אף אחד ממשפחת מורדוך או מתושבי הרחוב שלהם לא היה כוכב בהוליווד; אמה צועקת עליה כאשר היא צובעת את שערה לבלונד והם אלו שמבקשים מדוד מורדוך שיביא לה כלבה כדי “לנקות את הראש שלה מהשטויות”. באמצעות הצגת נקודת המבט שלהם לעומת האינדיבידואליות של מלכי, מאלצת זרחי את הקוראים להכריע בין שתי האפשרויות של המבט הכפול. זרחי עושה שימוש בשפה רזה ובלשון דיווח, המגיעה כמעט למה שהפילוסוף והחוקר רולאן בארת כינה שפה ניטראלית. היא נמנעת מתיאורים, מפירוט רחשי-לב ומאפיונים דרמטיים. התנגדותה של מלכי לקבל על עצמה את נקודת מבטה של החברה מתבטאת בעקביות מבטה הייחודי. כך למשל, לטענת ההורים כי אין במשפחה או ברחוב היסטוריה של כוכבוּת הוליוודית, הדוברת מציינת כי “מלכי חשבה שזה לא מה שקובע”. הדינמיות והאקטיביות שמפעילים ההורים כדי לגרום למלכי לראות את התמונה הנכונה לדידם, נכשלים נוכח מבט חד של הילדה. וכך, מה שנתפס בתחילה כמבט מטושטש ומוסט מתברר בהמשך כמבט מפוקס.

היעדרותה של מלכי מהבית בשעות שידור התוכנית מנעה ממנה את הידיעה על המהלכים העצמאיים שעשתה הכלבה (והרי מלכי טענה כל העת כי מדובר בכלבה עצמאית במיוחד). היא מפספסת את זכייתה של מרלין בתחרות ומגיעה רגע לפני שהיא עוזבת בלימוזינה מפוארת. מהנקודה בה היעדר המבט הוא גם פיזי, מתחיל חלקו השני של הסיפור, כאשר המבט מתפקד בדואליות מתוחכמת ומעניינת.

אם עד כה היה נדמה שמלכי אינה רואה את המציאות כפי שהיא, כעת אנו משוכנעים בצדקתה. המבט של מלכי נותר עקבי והיא מחכה בסבלנות להוכחות בדבר הפיכתה של הכלבה לכוכבת הוליוודית. שתי הוכחות כאלו מזדמנות לגיבורה, אך שתיהן נתקלות בעיוורון מצד הסביבה, בעוד מלכי היא היחידה ששומרת על מבט עקבי. ראשית, מגיעה גלויה של כוכב קולנוע ולצידו “מישהו שבדיוק נגסו אותו בשנַים. רק קצה ראו ממנו ולא ראו מי זה.” מלכי, נאמנה לנקודת מבטה ואמונתה, מצליחה לזהות בגלויה את ההוכחה לכוכבות של מרלין. הוריה לעומת-זאת, אינם רואים, האם בגלל האיפור בעיניה, והאב עקב קוצר ראייתו שגם משקפיים לא מועילות לו, וטוענים כי “זה לא ברור”. מלכי עודנה ילדה. מבטה לא נשחק והצטמצם כפי שקרה למבוגרים, והיא “ראתה מצֻין”.

ההוכחה השנייה להצלחתה של מרלין היא בתוכנית טלוויזיה בה היא עתידה להשתתף. כל החברים, המכרים ואפילו ראש העיר מגיעים לבית משפחת מורדוך לצפות במאורע. אך עד מהרה, משהכלבה לא מופיעה, פונים המבוגרים לדבר על פוליטיקה ומסבים את מבטם. דוד מורדוך, המבוגר היחידי בעל פוטנציאל להבנת הילדה, גם כן נרדם בסופו של דבר. אך מלכי בשלה: ממוקדת, היא מישירה את מבטה לטלוויזיה ולא מוותרת. ואכן, היא היחידה שזוכה לראות את כלבתה מופיעה אחרי הכתוביות. כפי שקרה עם הגלויה, כך גם הפעם: אף אחד לא מאמין לה והיא נאלצת להתמודד עם מצב בו היא עומדת בודדה מול חברה שלמה, אותה היא מבקשת לשכנע בעיוורונה. שוב, מבלי להעמיס פרטים ונפתולי נפש, הדוברת מציינת כי “מלכי כבר ידעה שיש כאלה שרואים רק מה שמאוד ברור.” בסוף הסיפור, מלכי מבינה כי לא תוכל לגרום לאנשים אחרים לראות וזה גם לא משנה. מבטה שלה הוא זה שחשוב והיא כותבת גלויה למרלין בזו הלשון: “אבל אני כן ראיתי אותך.” (ההדגשה במקור) ובעיוורונה של החברה כולה, היא משלשלת את הגלויה לתיבת-הדֹאר.

המשחק המתוחכם שמקיימת זרחי עם המבטים השונים מעצב את מלכי כדמות אינדיבידואלית, הנאלצת להתמודד עם סביבה שאינה מבינה אותה. סיפור המעשה ההוליוודי מתפקד כעטיפה למאבקו של הפרט, ואותה אירוניה דקה שהוזכרה בגב הספר, שזורה לאורך העלילה כקריצה אל הילדים המוקפים במבוגרים בעלי ראיה שונה לחלוטין משלהם. סוף הסיפור יכול היה להיתפס כמוסרני או דידקטי, אך הוא מתעלה על המסר הבסיסי של אמונה בעצמך. זרחי רקמה במלאכת מחשבת עלילה מרובת זוויות התבוננות, המתעתעת לעתים בקוראים הצעירים ומכוונת אותם לחשיבה עצמאית. אם כן, יותר מכל, הספר מעורר את הביקורתיות והטלת הספק, את החיפוש אחר הנסתר והמורכב ולא את המקובל והברור-מאליו.

לסיכום, ראוי לציין את המבט החיצוני של הקוראים את הסיפור. כאמור, זרחי מצליחה לרתק ולעניין את הקוראים, למרות היעדר כמעט מוחלט של התרחשות דרמטית (פרט לזכייתה של הכלבה, שום דבר לא קורה למעשה). לנו הפריבילגיה להתבונן מבחוץ ולמקד את מבטנו אחר מלכי או אחר הסביבה. מבלי משים, הקוראים הופכים לשותפים אקטיביים בסיפור ונקודות המבט השונות מאפשרות קריאות שונות של המתרחש. בתיה קולטון הפליאה לעצב את דמותה של מלכי כייחודית: כבר בפתיחת הספר היא מאוירת כמי ששקועה בשרעפיה בכיתה ונבדלת באופן ניכר משאר התלמידים. לבושה כולה בורוד, היא נדמית כקרן אור היחידה בעולם של יצורים משונים, מעוותים, משעממים ומשמימים. הבחירות הוויזואליות של המאיירת ממגנטות את העין ומחזקות את המבט החיצוני, כמו מכריחות אותו להתמקד במלכי. באופן פרדוקסלי, שיאו של המבט הכפול מתקיים כבר בכריכת הספר, בו נראות מלכי ומרלין ככוכבות הוליוודיות. אנו מצפים לפגוש באותן דמויות גם בסיפור עצמו, אך כאמור, מתבדים. האיור על הכריכה מופיע גם בסיפור, אך ללא האידאליזציה של הגיבורה. בכך מרחיבה קולטון את המבט ומכפילה את ההתייחסויות האפשריות.

דמותה של מלכי היא תוספת נכבדה לרשימה הענפה של גיבורות שכתבה נורית זרחי. בדומה לתנינה המכשפה ולגרגר חול (מאמבטים) לדוגמא, מלכי היא מיוחדת במינה, החותרת תמיד לאמת, מתמודדת עם חברה שאינה רואה את התנהגותה וקיומה בעין יפה ומתעקשת על עצמיות ושמירה על ערכיה. הפעם בחרה זרחי למקם את הגיבורה במרחב ריאליסטי, ללא נגיעות חוץ-ריאליסטיות, אך ההומור והאירוניה, השימוש הרגיש באבחנותיה על נפש האדם ועיצוב סצנות אבסורדיות משהו (המכילות את המשונה, המצחיק והעגום גם יחד), מעשירים את דמותה ומוכיחים שגם עם שם כמו מלכי מורדוך הכל אפשרי.

“מלכי מונרו מורדוך” מאת נורית זרחי. איורים: בתיה קולטון. עריכה: נועה מנהיים. הוצאת זמורה-ביתן, 2010.