כללי

• פתוח לציבור

“אלף סליחות ויזתא” / ד"ר אילנה אלקד-להמן, מכללת לוינסקי לחינוך

משוררות קוראות תיגר על מגילת אסתר

כתיבה לילדים על מועדי ישראל היא נושא חשוב בספרות הילדים העברית, ומבוקש מאד במערכת החינוך הכללית והדתית. בכתיבה על חגים הסופר/ת או המשורר/ת לילדים מתחיל את יצירתו מעולם הטקסטים המסורתיים על החג, אך אלה נתונים בידיו כחומר ביד היוצר. המקורות מהווים עבור היוצר טקסט-תשתית מסורתי, אך הם מאפשרים מרחב להבעת רעיונות שגרתיים ובלתי שגרתיים, בהתאם לרוח התקופה, לתפיסות הפואטיות והחינוכיות שרווחו בה באשר לתפקידה של ספרות הילדים, בהתאם לגיל הילדים הנמענים ליצירה ותוך אפשרות להשמעת קולו וייצוג עולמו הפואטי הייחודי של הכותב לילדים. דווקא הכתיבה על המועדים, הנשענת על טקסט-תשתית, כמו, למשל, מגילת אסתר – טקסט המוכר היטב למבוגרים המתווכים את היצירה לילדים ולעיתים גם לילדים עצמם – מאפשרת הן ליוצר והן לקורא בחינה של יצירת הספרות בה הוא קורא בקריאה אינטרטקסטואלית[1]. קריאה מעין זו היא קריאה בו-זמנית של שני טקסטים לפחות, תוך מעבר בלתי פוסק ביניהם: היצירה לילדים וטקסט התשתית. זו עשויה להיות קריאה מעניינת היוצרת זיקה של קרבה בין הילד לעולם המסופר ביצירה, מעמיקה את ההבנה בטקסט התשתית תוך שהיא מפרשת אותו, תוהה עליו, או בוחנת אותו במבט ביקורתי.

במאמר זה אתייחס למספר שירים לילדים אשר נכתבו לחג השמח ביותר, כמדומני, הנחוג בגן הילדים: חג  פורים, ולזיקתם הביקורתית למגילת אסתר.

“בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר, ו 1) – בחצרו של אחשוורוש נהגו לכתב בספר אירועים חשובים שהתרחשו בחצר המלכות, והמלך שב ועיין בספר באופן מקרי, כשעלה לפניו הרצון, כמו במקרה שלפנינו, בעת שנדדה שנתו. היהדות, ולא רק הדתית-אורתודוכסית, מושתת על הקריאה, ועל מסורת “הגדת לבנך”: סיפור אודות אירועים מכוננים בתולדות העם מסופרים מדי שנה, למשל, סיפור יציאת מצרים, או הקריאה במגילת אסתר בפורים. קריאה בתורה, קריאה בהגדה, במגילות או ביצוע טקסי המקשר את האירוע היסטורי מהעבר להווה (“בסוכות תשבו”) – הוא החיבור הבסיסי לתרבות, למסורת ולדת היהודית. חזרת החג מדי שנה, הטקסיות שבהישנות – תוך שימוש בסמלים קבועים וקריאה באותם טקסטים עצמם – מביאים לכך כי מלידה ועד אחרית ימיו ישמע אדם שוב ושוב את סיפור החג, ובכל האזנה יבין אותו באופן שונה, לאור ניסיון חייו, הידע והתובנות שצבר. כך אנו קוראים במגילת אסתר מדי שנה, ואכן מגלים את פניה המורכבות של סיפור הנס שאירע ליהודים: הם ניצלו מטבח, ונקמו על ידי ביצוע טבח באויביהם.

במקביל לקריאת המגילה, ובמידה לא מעטה כנגד דעת הממסד היהודי הרבני, התפתח בקרב יהודי אירופה, מנהג של המחזה קומית של סיפור החג, “פורים שפיל”. ההמחזה הושפעה ממנהגים קדומים של הסטורנליות הפגניות, או ממנהגי הקרנבל, שהיה עוד מהעת העתיקה ולאורך ימי הביניים האירוע החגיגי המרכזי לקראת תום החורף באירופה. ההמחזה הקומית שבוצעה בפומבי התאימה לרוחו ההיתולית של החג ולאוכלוסייה רחבה, בעיקר של פשוטי העם היהודים (בלקין, 2002). המחזת סיפור פורים הייתה חלק מרוח הקרנבל של החג, והיה בה ביצוע דרמטי, קומי ודידקטי, של סיפור פורים – בעיוות מעורר צחוק שיש בו שמחה בצד התרת איסורים של התנהגות, לבוש, דיבור ועוד. אלה הלמו את רוח הקרנבל.

לפי באחטין (1978), הקרנבל היה אירוע מוגבל בזמן שהציע למשתתפים בו חיי עולם הפוך ללא חוקים ואיסורים. האירוע הקרנבלי אפשר יחס אנושי פמיליארי בין כלל החברים בקהילה. מנהג ההתחפשות אפשר טשטוש והמרה של זהויות, תוך ביטול היררכיות ואי שוויון מעמדי או מגדרי, ביטול מרחק בין קודש לחול, בין גדולה לאפסות, ובין חכמה לטיפשות. מנהגי הקרנבל שכללו טקסים של המלכה מדומה של מלך ליום אחד והוצאתו להורג – ביטלו גם את המרחק שבין לידה למוות. החיים הקרנבליים בעת העתיקה ובימי הביניים, היו חיים חלופיים למשך זמן הקרנבל בלבד, לחיי היום-יום הרשמיים והרציניים. נשף המסכות, הקרקס, מלחמת שוורים או התיאטרון והספרות – מהווים היום, לפי באחטין, את שרידי ההוויה הקרנבלית.

ה”פורים שפיל” אפשר ביצוע בפועל של אקט קרנבלי, בהמחזת אירועי המגילה, הכוללים היפוך מעמדי (מרדכי עולה לגדולה, המן מוצא לתלייה; ושתי מודחת ממלוכה, אסתר זוכה במלוכה), גלישה קומית וולגארית לעניינים שבינו לבינה (אחשוורוש על הנשים בהרמונו) כל זאת – תוך  שיחזור קומי של סיפור המגילה, בשפה היהודית המקומית או בשפת המקום, ברוח קרנבלית. מסורת ה”פורים שפיל” אבדה עם השמדת יהודי אירופה (בלקין, 2002), אך משחק פורים מתגלה בשינוי פנים בספרות הילדים העברית שהתפתחה בארץ ישראל.

לספר ולשחק את סיפור פורים

המשורר לוין קיפניס כתב את “משחק פורים”, שיר דרמטי המיועד להפעלה ולמשחק קבוצתי (ברוך, 1985), שנדפס לראשונה בליווי איורים של נחום גוטמן בשנת 1929. השיר הולחן על ידי נחום נרדי והפך להיט שזכה להדפסות חוזרות רבות מאד (הכהן, 1999). כל ילד בישראל ידע ויודע גם היום לשיר: “צִיל, צִיל, צְלִיל, / מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל. / אַל יָקוּם אִיש מִמְּקוֹמוֹ – / מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל.// אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹֹש / אֲנִי אֲחַֹשְוֵרוֹש, / שׁרְבִיט זָהָב לִי בַּיָּד / וְכֶתֶר עַל הָרֹאֹש…”.

השיר מציג את המשתתפים בסיפור פורים: אחשורוש, אסתר, מרדכי, המן. הילדים המקשיבים יכולים להיות גם השחקנים המשתתפים באופן פעיל במשחק הפורים, הכתוב כסדרה של מונולוגים בהם כל דמות מציגה את עצמה בפני קהל שאינו נראה בשיר, אך הדעת נותנת שזהו קהל הצופים במשחק הפורים, ובגן אלו הם ההורים והאורחים במסיבת פורים. המידע שנמסר על הדמויות בשיר נוגע לאפיון חיצוני : על אחשוורוש נאמר “שׁרְבִיט זָהָב לִי בַּיָּד / וְכֶתֶר עַל הָרֹאֹש”; על אסתר: “וְזֵר זָהָב יֵֹש לִי”; על מרדכי: “תְּכֵלֶת – בְּגָדַי”. בנוסף, הוא מאופיין במה שהוא מביא: רעשנים ואוזני המן, בעוד שהמן מביא סוס אביר להרכיב עליו את מרדכי. האוירה בשיר קלילה ועליזה. כולם חוגגים ושרים: “מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל”, “לְכֻלָּנוּ,  עַל רֹאֹשֵנוּ זֵר”. השיר ממלא את ייעודו כשיר משחק דרמטי לקראת פורים, בגן הילדים: הילדים המשחקים בהצגת פורים שרים מדקלמים נוסח ההולם לא רק את רוח השמחה של החג, אלא גם את אופיו הקרנבלי. מוקד השיר הוא שותפות בשמחה ובקרנבל התחפושות, תוך שינוי זהויות והיררכיות. במשחק פורים כולם משמשים כמלך או כמלכה. הילדים שרים: ” לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ / כֶּתֶר עַל הָרֹאֹש / כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ / הוּא אֲחַשְׁורוֹֹש”, והילדות שרות: “לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ, / עַל רֹאֹשֵנוּ זֵר, / כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ, / הִיא מַלְכַּת אֶסְתֵּר” משאת הנפש של כל ילד/ה להיות מלכ/ה – מתמלאת בשיר, ולו ליום אחד.

משחק פורים של קיפניס מטשטש את היסודות הקרנבלים של הירידה מגדולה של המן, והאירוע  שאמור להתרחש בעקבותיו: התלייה הפומבית. בשירו של קיפניס לא נמצא כל התייחסות לשאלות מה המן חושב ומרגיש, או מה דעת המשתתפים בחגיגה על כך. הילדים שומעים על המן שמח שמודיע: ” וְגַם אֲנִי אָֹשִיר. / הֵבֵאתִי סוּס אַבִּיר. / אֶת מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי / אַרְכִּיב בִּרְחוֹב הָעִיר”.

השיר ממלא לא רק את תפקידו של שיר משחק דרמטי המתאים לילדים בגיל הרך, אלא גם משמש כגורם המתווך תרבות ומסורת: הוא מספר את סיפור החג, גם אם באופן חלקי בלבד, ומעמיד את מסורת ההתחפשות הקרנבלית כמרכיב מרכזי בהוויית החג עבור הילד. קיפניס נוטל מטקסט התשתית את הדמויות ותפקידן בלבד (מלך, מלכה, דוד). באופן מפתיע, ושלא כמקובל בתיאוריה על כתיבת שירה לילדים (צ’וקובסקי, 1985), קיפניס מתאר את הדמויות באמצעות אפיון חיצוני, וממעט להתייחס לפעולותיהן. הוא אינו מדווח על אירועים בעייתיים הממלאים מקום מרכזי בטקסט התשתית (גירוש ושתי, הכנסת אסתר לארמון, הפור שנפל על היהודים, תליית המן). הפעילות היחידה עליה מספר קיפניס היא המעשה שעל המן לעשות: להוביל את מרדכי על הסוס ברחובות העיר. את בחירותיו של קיפניס באשר לעיבוד טקסט התשתית למשחק פורים שכתב ניתן לנמק כבחירה מודעת הנובעת מגיל הנמענים לשירו, מהפואטיקה שלו בכתיבה לילדים, מאופיו האופטימי, או מבחירה מודעת שלא להציב בפני הילד קשיים וקושיות בחג כזה.

בשונה מלוין קיפניס, איציק מאנגר כתב מחזור שירים המיועד למבוגרים, הכולל 29 שירים, ה”מגילע לידער” (שירי המגילה)”. השירים נכתבו באידיש, שפה שבה הייתה מסורת ותיקה של “פורים שפיל”, וראו אור לראשונה בווארשה (1936). בלקין רואה ביצירה מעין רקוויאם למסורת ה”פורים שפיל” (בלקין, 2002).  זו יצירה קרנבלית מורכבת, דרמטית וקומית, בה מספר מאנגר  מחדש את סיפור המגילה במבט ביקורתי. את ההתרחשות מאנגר ממקם בעיירה היהודית ובעירו של אחשוורוש, והדמויות כולן דמויות העיירה. באופן בו הוא מספר את סיפור המגילה הוא מתמודד עם מורכבותו, תוך שילוב פרשנות מסורתית ומתן הסברים והשלמות מעולמו, בהתאם לרוחה של היהדות. למשל, מאנגר אינו מתעלם מהיחסים התמוהים שבין אסתר לדודה, אשר היה אמור להגן ולשמור עליה, ולא למסור אותה למלך אכזר שזה עתה השליך את אשתו, איש מבוגר ממנה בשנים רבות, ובן עם זר; הוא מתייחס לקשרי אהבה שבין אסתר לשוליית חייטים, אותו נטשה כשהסכימה או נאלצה ללכת לארמון, ושקיפח חייו בגלל אהבתו לה. הוא הגיבור העיקרי של סיפורו של מאנגר, ולמעשה האדם הפשוט שסובל ואובד בגלל אנשי השררה וסדרי החברה ההיררכית, הוא גיבור המגילה הביקורתית של מאנגר.

אביא דוגמא אחת לאופן שבו מאנגר מתמודד עם אחת השאלות אשר עליהן תוהים פרשנים של המגילה. אחשוורוש ציוה: ” כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן אָמַר … לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא” (אסתר, פרק א 11) – מדוע סרבה ושתי להתייצב בפני המלך?  בשיר  “המלך יושב בסעודה” (בתרגום עברי משנת 1953, מאת מרדכי אמיתי), בוחר מאנגר בתשובה פיקנטית וקרנבלית שהציעו כבר חז”ל: בעצם היה זה המן “צחוק זדון על שפתיו” שהציע למלך השיכור להזמין את ושתי לחגוג, אך בכתר בלבד: “יצו נא מלכי ותבוא / בשמלת אמנו חוה!” והמלך אמר: “הבהילו חיש את ושתי / ובמערומיה דווקא!”. ושתי הבינה היטב את המצב: “המלך מלא כחבית הוא / רוצה הוא להכלימני / בפני כל ה’אליטה'” – עירום בחברת גברים זרים באותה תקופה היה טאבו, פרשו חז”ל ומפרשים גם פרשנים מודרניים, לאור ממצאים קדומים (ברלין, 2001). בהופעה בפני כל החצר כשהיא חשופה – ושתי הייתה מאבדת את סמכותה כמלכה ונתפסת כאחת הפילגשים. לפיכך, החלטת ושתי לא להיענות לצו המלך אינה גחמה, מרידה או מעשה של שטות, אלא מעשה שקול של אישה נבונה, שלא נותרה לה ברירה אלא לסרב להופיע במערומיה, להתבזות ולאבד את מעמדה, על מנת לזכות, אולי, בחיים ובכבוד.

גם נתן אלתרמן, בכתיבת המחזה “אסתר המלכה”, מחזה שמיועד לכל המשפחה ולא רק לילדים, ואשר הועלה על הבמה בתיאטרון הקאמרי (1966) המשיך מסורת זו של המחזת המגילה.

מגילת אסתר, למרות היותה חלק מריטואל בחג שכולו שמחה, היא יצירה מורכבת התובעת מקורא משכיל להתמודד עם שאלות מוסריות וערכיות רבות, שספרות הילדים בדרך כלל בחרה לא להתייחס אליהן, כמו: מסירת אסתר הצעירה לידיו של מלך מבוגר, הבקשה מאסתר להסוות את זהותה, תליית המן ובניו, הטבח בתושבי העיר ועוד. למרבית הכותבים לילדים נראתה הולמת וראויה לשיר או סיפור לחג פנייה לתחפושות, לאכילת אזני המן, למשלוח מנות ולמנהגי חג אחרים. עם זאת, נמצאו גם משוררים לילדים שמצאו לנכון להתמודד עם הדילמות והשאלות הערכיות שמעלה המגילה, מתוך תפיסה פואטית הרואה בכתיבה לילדים בכלל ובכתיבת שירים לחגים לא רק ערכים דידקטיים או אמצעי להעברת ידע על התרבות היהודית, אלא מקום לשיח של כבוד עם קוראים חושבים ונבונים הנכונים להתעמת עם שאלות רציניות, וגם לקבל את העמימות שבתשובות שאינן פשטניות. במאמר זה נציג שלוש דוגמאות, מאת שלוש משוררות לילדים, שמתמודדות בצורה מרשימה עם שאלות שמעלה הקריאה במגילה: מרים ילן-שטקליס, ילידת ראשית המאה העשרים (1900), שכתבה את שירה בשנות השישים, אנדה עמיר-פינקרפלד (1902 – 1981) ששירה ראה אור בשנת 1934, ושלומית כהן-אסיף, ילידת אמצע המאה (1949) שכתבה את שירה בשנות התשעים. בשיריהן ניתן לראות כתיבה מחדש (Ben Porat, 2003) של מקטע מסוים מסיפור החג, מנקודת מבט אישית וביקורתית, תוך התמודדות רגשית של הדובר/ת בשיר עם בעיה מוסרית שהחג מציב, התמודדות עמה נותר עם סיום הקריאה הילד-הקורא. כתיבה מחדש משמעה: שיבה לטקסטים ישנים, במקרה זה – מגילת אסתר – מנקודת מבט חדשה ולעיתים נקודת מבט ביקורתית המתריסה כנגד גישות מקובלות. וכך, היצירה החדשה שנכתבה, היא לא רק ביטוי לספיגה מעולמה של מגילת אסתר ומהפרשנות המסורתית עליה, היא גם עיצוב של מצבים אנושיים תוך זיקה להקשר החברתי בו הם מתרחשים, מצבים המזמנים מבט חדש על התרחשויות שהיו במקור במגילה ובו בזמן גם מבט על חייו וזמנו של הקורא. הקורא ביצירה החדשה – קורא מחדש את סיפורה של מגילת אסתר, אם הוא אכן מכיר וזוכר את המגילה, המשמשת כטקסט תשתית אותו כתבה המשוררת מחדש. וכך פרשנות היצירה נוצרת תוך תנועה במרחב שבין הטקסטים, בין המגילה לשיר החדש שנכתב עליה. אם הקורא אינו מכיר את המגילה, או אינו מקשר בין השיר לסיפור המגילה, הקריאה בשיר תהיה חד-ממדית, ולא קריאה מחדש במגילה. הרעיון החדשני לא יזוהה, וממילא – לא יובן המימד הביקורתי.