פרופיל אמן – צחי פרבר
ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, השפעותיו וטכניקות עבודתו
מרץ 29, 2012
“הפנקס” גאה להציג פרופיל אמן של המאייר צחי פרבר. מלבד היותו מאייר, פרבר הוא גם אמן קומיקס, מרצה בבצלאל במחלקה לאמנויות המסך ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה, לימד בעבר במספר מוסדות אמנות, ושימש כאוצר במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם, לצד זכייה בפרסים. פרבר ערך את התערוכה “הקומיקס העברי – השנים הראשונות” במוזאון הקריקטורה והקומיקס בחולון (על התחקיר והכתיבה היה אמון אלי אשד), והיה ממעצבי הדמויות של תוכנית הסטירה “החרצופים”. כמו כן, עוסק באיור עבור עבור העיתונות היומית ומגזינים שונים, וסטריפ קומיקס שכתב ואייר מופיע ב”גיליון ילדים” של כתב-העת “הכיוון מזרח”. פרבר אייר עד כה שני ספרי ילדים: “מעבר חציה המצאה נהדרת” מאת דתיה בן דור, ובימים אלו רואה אור ספר נוסף של בן דור שאייר – “המעיל החום של דוד נחום” (שניהם בהוצאת מודן). בפרופיל זה מספר פרבר על זיכרונות ילדותו, השפעותיו ותהליך עבודתו, בצירוף איורים וסקיצות שטרם פורסמו, ומעשיר את הבנתנו על התרבות הישראלית לילדים ומבוגרים כאחד. צחי פרבר הוא המאייר החמישה-עשר בפרויקט “פרופיל אמן”, בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.
התלבטתי עם מה לפתוח, אבל כמדומני שהפנים הללו המאפיינות את תקופת ילדותי, הן החשובות ביותר. מדובר בתערובת של שתי ילדות אלימות שהיו נוהגות להכות אותנו, את הבנים כלומר, בחצר בית הספר וברחוב מתחת לבית, בראשון לציון הדהויה והנשכחת של פעם. קראו להן אלונה ואמי (מסיבות מובנות לא אביא כאן את שמות המשפחה) והאמריקנים (נגיע לכך בהמשך) איחדו אותן לילדה אחת זועמת בשם ‘רוברטה’. ייתכן ואימוני הכושר הבלתי פוסקים, שבעטיים נראיתי משך שנים רבות כמתאגרף כבד, מקורם בזוג הילדות הללו.
פשוט, החלטתי שלא יכו אותי עוד.
צחי פרבר, ילדה בועטת – איור מתוך ספר ילדים שלא יצא לאור, 2001, דיו וצבעי מים על נייר
אילו ספרים מאוירים אתה זוכר מילדותך?
היות ואני זוכר מילדותי ספרים רבים, הגבלתי את עצמי לספר על עשרה בלבד. כך נותרו בחוץ “אהרון והעיפרון הסגול” עם איוריו הנפלאים של קרוקט ג’ונסון, “יותם הקסם'” של יאנוש קורצ’אק עם איוריה העדינים של אורה איתן מורתי האהובה, “נוריקו-סאן, הילדה מיפן” של אסטריד לינדגרן עם תמונות (תצלומים) של חנה ריבקין-בריק, ו”לין הגדול ולין הקטן” של צ’אנג טיאן-וי, סיפור לילדים עם ציורים רבים (שאיש לא טרח לציין, במהדורה שנמצאת בידי לפחות, מי צייר אותם).
“בנים, בנות, בובות!”
בשנת 1964, כשהייתי בן חודשים ספורים בלבד, הלכה לעולמה בראשון לציון, במרחק של מאות מטרים מהמקום בו עמדתי לעבור ולגור בעוד שנים מספר, יוצרת זנוחה ונשכחת, אבל להערכתי אחת מהאמניות הדגולות ביותר שחיו כאן אי-פעם, אדית סמואל שמה. אדית יצרה מאריגים פשוטים וצמר, בובות מהמדהימות ביותר שראיתי. נראה היה כאילו היא מצליחה לכלוא ולשמר דבר-מה חי, בתוך תוכה, בהווייתה, של הבובה עצמה.
אדית סמואל, “בנים, בנות, בובות!”
כשהכנתי את הרשימה הזו, ייעדתי לאדית סמואל את המקום המרכזי בספרים המאוירים אותם אני זוכר מילדותי. חיפשתי טקסטים אודותיה, אך מצאתי כי קיימים בודדים ומעטים, רק שניים-שלושה, ביניהם זה של חוקר הספרות והתרבות אריאל הירשפלד, אשר מתאר אותה כ”יוצרת דיוקנים מעודנת, בעלת סגנון מובהק ויכולת הבעה רבת-כוח.”
אדית, ילידת 1907, נאלצה (אך גם הצליחה בעצם) לעלות ארצה מגרמניה נגד רצונה בעקבות אחיה הבוגרים, בשנת 1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והשתקעה לבסוף בראשון לציון. היא הגיעה לפלשתינה מברלין כאמנית בוגרת. “היהודים שלא רצו למות חיפשו דרך לצאת מגרמניה לארצות אחרות” היא אמרה. שלושה מאחיה כבר התגוררו באותה עת בפלשתינה אבל הוריה לא הצליחו להציל את עצמם. הם האמינו שבסוף הטוב מנצח. היא לא ראתה אותם שוב.
ההיכרות הראשונה של אדית עם נופי הארץ הייתה טראומתית. בזיכרונותיה נכתב: “כאשר הגעתי לפלשתינה באוגוסט 1939, עולמי חרב עלי. כך הופרדתי מכל מה שהיה משמעותי בחיי. נסענו בדרך מתפתלת בתוך היישוב ויצאנו אל שטח חולי. שאלתי אם זה המדבר. עצרנו ועמדנו מול קבוצת עצי ברוש ואורן שקווי המתאר שלהם הזכירו לי את ‘אי המתים’ של בקלין” (צייר סימבוליסטי שוויצרי, משלהי המאה ה-19, ששכל 8 מתוך 14 ילדיו).
ארנולד בקלין, “אי המתים”, 1880
ואכן, אחרי למעלה משבעים שנה אחרי שראתה זאת אדית כאמנית בשלה ובוגרת, ולמעלה מארבעים שנה אחרי שראיתי זאת אני כילד פעוט, אני זוכר עדיין את הברושים הגבוהים של ראשון לציון כחלק מנוף הילדות שלי. יתר על כן, ישנם כיום עדיין אזורים שונים בפינות נסתרות בשולי העיר, הנראים בדיוק כך. חלק מבובות הדיוקן שיצרה סמואל בברלין מקבלות משמעות מיוחדת בשל התנאים בהן נוצרו. הן הוזמנו על ידי הורים או סבים וסבתות שילדיהם או נכדיהם נאלצו לעזוב את גרמניה. בובות הדיוקן היו אמורות, כתחליף בלתי אפשרי לילד החי, להישאר כמזכרת למשפחות.
למעלה מארבעה עשורים לאחר מותה, נערכה לסמואל תערוכת מחווה בודדת על ידי האמנית דבורה מורג. אריאל הירשפלד, אשר צפה בתערוכה, סיפר על אותן בובות שנעשו כדיוקן של ילדים מסוימים, כי הן המרגשות ביותר, והנציגות השלמות של אמנותה. הוא אמר כי תמצית חריפה של אינדיבידואליות מזוגה בהן בתוך יסוד הבובה, נותן להן נוכחות עצובה של ילד נצחי, קפוא, שנמלט מן החלוף, ובו-בזמן – של אדם שנכלא בתוך הוויה צעצועית המאירה מן המסתור את תנועותיו. הוא אמר כי כל בובה היא שיעור חדש על מסתורין הבובה, ושיצורי האריגים והצמר האלה אינם קישוט ואינם שוליים לדבר, אלא הם מיצירות הפיסול המעניינות ביותר בין היצירות השמורות בארץ הזאת. הירשפלד אמר דבר-מה נוסף. הוא טען כי מתוך המעט שראה וקרא אודותיה, ובעיקר למראה דיוקנה בסדנת הבובות שלה, אפשר היה לחוש את ישותה הנפלית, את בדידותה היסודית והתהומית. הוא אמר כי אין זה קשור דווקא בהיותה מהגרת, אלא ביסוד עז של הסתגרות ובדידות שהיה בה כבר בגרמניה, בדידות הקשורה באיזו ילדותיות נוקשה המעורבת בתחושת נחיתות נשית, תחושה של מבוכה ופגיעות, של זרות וכאב – ואכן, סמואל הייתה ערירית ולא הקימה משפחה, כל ימיה.
אדית סמואל ובובה
סמואל התפרנסה בדוחק מעבודתה כיוצרת בובות, אך למרות הצורך להתפרנס, לא ויתרה על המגע האמנותי-האישי ביצירותיה. כל בובה עוצבה בקפידה על פי דמות שהרשימה אותה. היא הייתה הראשונה בארץ שיצרה בובות בחומר רך ומתכלה כגון עיסת נייר, גרביים משומשים, בגדי כותנה וחוטים. בשנותיה בארץ עסקה גם באיור ובפיסול, וליוותה באיורים שני ספרי ילדים שפרסמה, ספרים אשר אין להשיגם עוד: “הנסיכה בעלת לב הזכוכית” ו”בלונים על שפת הים”. אדית סמואל נפטרה כאמור בשנת 1964, ממחלה קשה. מסתבר כי הריסוס בחומרי הדברה בו השתמשה בכדי לשמר את הבובות, גרם לה למות בהרעלה, מוות מיוסר, איטי וממושך.
אדית סמואל, “בנים, בנות, בובות!”
זמן מה לאחר מותה, החליטה לאה גולדברג לפרסם ספר שגיבוריו הן הבובות שהשאירה אחריה אדית סמואל. בספר הזה הבטתי שוב ושוב בגן הילדים, והוא ליווה אותי בילדותי. אדית מופיעה בספר בדמות בובה שהיא עצמה עיצבה, לבושה בחלוק לבן. גולדברג מוסיפה לאדית בסיפור ארבעה ילדים – שלושה בנים (אורי, ארי, ודורי, כשמות הילדים החיים שאת דמות ראשם פיסלה סמואל) ובת צעירה עם צמות, המזכירה את דמותה של אדית בנעוריה. על אדית עצמה כותבת גולדברג בספר:
“וזוהי אמא, אדית שמה.
והיא טובה וחכמה
גם היא חושבת מחשבות
וגם עיניה עצובות
כי היא דומה לבת שלה.”
(מתוך: אדית סמואל ולאה גולדברג, “בנים, בנות, בובות!”, 1968, הוצאת עם עובד)
אדית סמואל, “בנים, בנות, בובות!”
הספר עצמו, “בנים, בנות, בובות” שמו, שיצא לאור בשנת 1968, ארבע שנים אחרי מותה של סמואל, היה הספר האחרון שגולדברג כתבה והוציאה לאור בחייה. כילד, לא הבנתי למה בדיוק התכוונה לאה גולדברג, מדוע אם אמורה להיות עצובה כבת שלה, ומהן המחשבות המעציבות אותן כל-כך. כיום, אני מניח כי גולדברג מרמזת כאן על דברים שידעה אודות אדית סמואל. או כדברי הירשפלד שקרא את הדברים בפני אותן דמויות מתוך התבוננת מעמיקה: “בין הבובות הללו גם דמות דיוקנה של אדית סמואל הצעירה עצמה. זהו דיוקן נוקב. שיעור מאלף על שימוש מקסימלי במדיום, כיצד עצם יצירת הבובה פועל על הדמות. אתה רואה את מעשה ההשתקה שיש בהפיכת אדם לפסל, ולא פחות מכך – את הגאולה שבהתבוננות הזאת מבחוץ על ה’אני’. וכמה הבנה בדבר יאוש, מבוכה ובדידות יש בבובה הזאת וכמה התעלות מעל כל זה.”
כאמור, הדברים הללו ליוו אותי בעודי ילד. אגב, כששוחחתי עם שארי בשרה, עם חגית כוכבא ויורם סמואל, הילדים (הבוגרים זה מכבר) של אחיה הבכור, הם זוכרים דברים אחרים. הם זוכרים דודה אוהבת, המצויה בקשרים מצוינים עם אחותה ושני אחיה, ומלאה בסיפורים מצחיקים ובחוש הומור. הם זוכרים אישה לא בודדה, לא ערירית ולא סגורה, אלא חברותית וחורזת חרוזים ווירטואוזית, אם כי בשפה הגרמנית אמנם.
“גן גורים”
פורמט מאורך ובלתי אפשרי, וערימה גבוהה של 31 לחמים (כילד ספרתי אותם אלפי פעמים) אותם אוכל אבא פיל.
איזה הרשקוביץ, “גן גורים”
בשבת בבוקר, עוד לפני הנץ החמה, הייתי פוסע בבטחה אל עבר חדר השינה של אבא פיל הפרטי שלי עם הספר, ומעיר אותו בכדי שיקריא לי ממנו. מיותר לציין כי אותו אבא שלי, שעבד קשה כנהג אוטובוס והיה זה הבוקר היחידי בשבוע בו הוא יכול היה לישון כהלכה, לא פיתח אהבה יתרה לספר הנ”ל. אני זוכר כי ברגע בו למדתי לקרוא בעצמי, הופתעתי עד מאוד לגלות כי אני לא תלוי ונזקק עוד להורי, בתחום הזה לפחות.
“אבא פיל? אבא פיל!
אבא פיל גיבור ענק!
אבא פיל – אל תצחק! –
מסורבל, צר-עיניים,
ארך-אף, רחב אוזניים,
הבו גודל לשיניים!
הרגליים – עמודים,
וכולו גוש מחמדים.”
(מתוך: רפאל ספורטה, “גן גורים”, הוצאת תפוח)
על האיורים של איזה הרשקוביץ ניתן להתווכח. לכאורה יש רגישים מהם וגם הצבעוניות לא נראית מעודנת במיוחד.
איזה הרשקוביץ, “גן גורים”. הכריכה האחורית
אבל אני גדלתי על האיורים הללו, הם ראו אותי מתפתח ולומד אט-אט לקרוא, ולמי אכפת בתור אדם בוגר, עד כמה אלו שגידלו אותו היו יפי מראה או לא? העיקר היא האהבה שהם מעבירים, ואיזה הרשקוביץ ציירה מכל הלב.
“עשרה כושים קטנים”
רות גרבר עיבדה סיפור על פי שיר ידוע מהמאה ה-19 (עשרה אינדיאנים קטנים), אודות עשרה כושים קטנים העוברים תלאות וייסורים ונאלצים להיפרד בכל עמוד מבן משפחה שגווע ומת בצורה מקורית כלשהי: שבירת המפרקת, לכידה אלימה על-ידי שוטר בהיר עור ואפור מדים, פגיעה מסוכך (מצויר כקרן שמש) וכדומה.
רות גרבר, מתוך: “עשרה כושים קטנים”
עד כאן, כלומר עד אמצע הספר בערך, מתעורר חשד מסוים הקשור לעיבוד של גרבר והנוגע לקשר בין מוצא הגזע של הכושים הללו ולסבלם של יהודי אירופה, אבל עדיין אין הוכחות ממשיות לכך. לא מחכים זמן רב להוכחות, הן באות בהמשך, הנה כאן:
“הפליגו ארבעה כושים
לארץ הקדושה.
אחד מהם טבע בים
המשיכו רק שלושה.”
(מתוך: רות גרבר, ‘עשרה כושים קטנים’, הוצאת ראובן מס ירושלים)
זהו תאור מפורש של הפלגת אותם בני גזע כושי באונייה שמגן דוד מתנוסס על דגלה.
רות גרבר, מתוך: “עשרה כושים קטנים”
מקרי? נראה לי שלא. מצמרר? בהחלט כן.
רות גרבר, מתוך: “עשרה כושים קטנים”
גם בארץ הקדושה (ניתן לשים לב למבנה הערבי שברקע) ממשיך הבכי על גורל האחים המתים ועל ההישארות לבד, אך לא לזמן רב. לבסוף, מתחתן הכושי האחרון והבודד שנותר עם בת כושים, והם יולדים עשרה כושים חדשים. ואגב, אם הסיום המשמח מעורר את החשק לפצוח בזמר, התווים למנגינה מופיעים בעמוד האחרון של הספר.
רות גרבר, מתוך: “עשרה כושים קטנים”
שוב ושוב ניסיתי להתחקות על עקבותיה של רות גרבר, אודותיה לא שמעתי בכל הקשר אחר, אך ללא הצלחה וודאית. מצאתי כי בכתבה של נח זבולוני בעיתון “דבר” משנת 1983, הוא מספר על סופרת ועיתונאית מניו-יורק, רות גרבר שמה, שעבדה עבור ה”ניו-יורק הראלד טריביון”, סיקרה את סיפור הפליטים היהודים מאז תום מלחמת העולם השנייה, וערכה למעלה משלושים מסעות לים התיכון. בין היתר היא נסעה כמלווה באנייה שהכילה מספר מאות פליטים, יהודים ברובם, מאיטליה לארצות-הברית, רקמה עימם קשרי ידידות מתמשכים, והייתה מעורבת רגשית במאבקם. האם מדובר על אותה רות גרבר, המספרת על אותם עשרה כושים קטנים המנסים למצוא להם חוף מבטחים? תחושת הבטן שלי כי אכן, זו היא.
“בוא אלי, פרפר נחמד”
אילזה קנטור, מתוך: “בוא אלי, פרפר נחמד”, 1945
באמצע-סוף שנות השישים, כשהתחלתי ללכת לגן הילדים, גרנו בבאר-שבע בדירה שכורה שהייתה במצב לא טוב. אני זוכר את עצמי כשאני עומד מתחת לבית (אז, טרום עידן הטלוויזיה ומשחקי המחשב, היה פשוט נהוג “לרדת למטה” ולשחק עם חברים) ואת החבר שלי, ילד כהה עור הגדול ממני בשנה או בשנתיים, מראה לי גיטרת פלסטיק תכולה ושבורה, ובתוכה הפתעה, כפית מתכת ששמשה כחלק מתיבת התהודה. סביבת המגורים עצמה, גם בבית וגם מחוץ לו, הייתה עגומה ומתפוררת, מלאה בחרקים, ואולי משום כך תמהתי על האיור האחרון בספר אליו התוודעתי באותה התקופה, וחשדתי בנעלי הילדים הנמצאות מתחת למיטה, על גופן העגלגל, ושרוכיהן-מחושיהן הדקיקים.
אילזה קנטור, מתוך: “בוא אלי, פרפר נחמד”, 1945
האיורים הרכים והיפים של אילזה קנטור לחרוזיה של פניה ברגשטין בספר עצמו, הראו את חיי הקיבוץ, קיבוץ נען אגב, שם התגוררה קנטור, המלאים בפרפרים, פרחים, וחיות משק מניבות, ורחוקים שנות אור מאותן חיות בית פרוקות רגליים שראיתי בילדותי בבאר-שבע.
אילזה קנטור, מתוך: “בוא אלי, פרפר נחמד”, 1945
“מקס ומוריץ”
ברשותכם אשאר עוד מעט במחלקת פרוקי רגליים. הביטו נא באיורים הללו, האם הם לא מזכירים את נעלי הילדים מהקיבוץ?
וילהלם בוש, מתוך: “מקס ומוריץ”, 1865
וילהלם בוש, שכתב וצייר את הספר הזה באמצע המאה ה-19 כשהיה בשנות השלושים לחייו, לא ידע קיבוץ מהו ולא העלה על דעתו את קיומה המשוער של באר-שבע, אבל מיני שרצים וחרקים כמו חיפושיות, נמלים ומקקים, הוא הכיר גם הכיר. הסיפורים המחורזים, אותם שלח בקביעות למערכת השבועון ההיתולי ‘עלים מעופפים’, אופיינו באכזריות מפלצתית ובאיורים קלילים, מעוגלים ונפלאים.
מקס ומוריץ, צמד פרחחים גרמניים, מבצעים תעלולים שונים בבני הכפר בו הם גרים, ולבסוף מוצאים להורג לסיפוקם הרב של בני הכפר (בתרגומים העבריים מושמט הפרט הפעוט הנ”ל) , וגופם נאכל בידי אווזים.
וילהלם בוש, מתוך: “מקס ומוריץ”, 1865
וילהלם בוש, מתוך: “מקס ומוריץ”, 1865
“הלו, הלו אבא”
חנה הורן, “הלו, הלו אבא” (איור: ברכה פלדמן)
ספר נהדר של חנה הורן שכתבה, ואחותה ברכה פלדמן שציירה. וכאן, באיורים כלומר, יש בעיה מסוימת: בעוד האיורים הישנים, אלה משנות השישים, הם טובים למדי, זורמים, נפחיים ואווריריים משהו…
ברכה פלדמן, “הלו, הלו אבא”, 1963
קרה דבר-מה לא טוב לאיורים עם הזמן, ובמהדורות הבאות הם הפכו לנוקשים ודלים הרבה יותר.
ברכה פלדמן, “הלו, הלו אבא”, 1984
אחת משהשתיים: האפשרות הראשונה והסבירה פחות היא שהם צוירו על ידי אדם אחר, והאפשרות השנייה והמתקבלת יותר על הדעת היא שההשפעה החזקה של ברכה פלדמן מקרוקט ג’ונסון פגה לה למרבה הצער, והקו האיורי שלה שקע במעין בינוניות חדגונית ומדכדכת.
קרוקט ג’ונסון, “זרע של גזר”, 1945
“פשתוני”
משפחת פרבר, משפחתו של אבא, גרה בקיבוץ. בין מדפי הספרים שלהם בחדר ההורים, מצאתי ספר אותו השאלתי (מאז חלפו עשרות שנים, ולא נעים להודות, לא החזרתי עדיין), ‘פשתוני’ שמו. ארנסט קלאס, סופר פלמי, סיפר בו בצורה אוטוביוגרפית למחצה על ימי ילדותו בפלנדריה (בלגיה של היום) בסוף המאה ה-19. את הרישומים הפשוטים, הנזיריים מעט, אייר בקו שחור הסופר הצייר והרשם פליכס טימרמנס הידוע בארץ בעיקר בזכות הספר שכתב אודות פיטר ברויגל.
פליכס טימרמנס, 1931
כילד הבטתי רבות באיורים הללו, בוחן את תווי הפנים של הדמויות…
פליכס טימרמנס, “פשתוני”, 1920
את הקומפוזיציות הסגורות…
פליכס טימרמנס, “פשתוני”, 1920
מנסה לחוש את אורח חייהם של הכפריים של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, באותה ארץ מסתורית שלא קיימת זה מכבר. רישום מסוים, על כותרתו ‘כאן אין אוררים’, הפחיד אותי במיוחד (אגב, מה זה אוררים, למה התכוון המתרגם? מן הסתם הגיע התרגום למלה מהשם “ארור”, אבל מה הפירוש בכל זאת, מקוללים?)
פליכס טימרמנס, “פשתוני”, 1920
בספר עצמו, בסמוך לאיור, הופיעו השורות הבאות:
“היו עוד כמה מצוות של יראת שמים, שנתחנך בהם פשתוני. בחדר האורחים היה תלוי ציור שכל כולו פחדים. מתוך משולש הציצה בו עין אחת, מוכיחה ומאיימת, ועליה היה כתוב: ‘עין רואה’, ולמטה: ‘כאן אין אוררים’. שם הציור: ‘עינו של ישו’, והיה מצוי כמעט בכל הבתים שבאותו מחוז.
אם קרה המקרה ופשתוני עבר על איזו עבירה, היה סופג ראשית כל כמה סטירות לחי, ואחר כך אנוס היה לכרוע על ברכיו כשזרועותיו פשוטות אל הציור, ולהגות ‘אבינו שבשמים’. או אז הציצה בו העין בכובד ראש, פוזלת, ומזכירה לו את נוטר הכפר דריס. בלילה הייתה העין נראית לו בחלום, והוא היה מתעורר אז אחוז אימים.” (מתוך: ארנסט קלאס, “פשתוני”, 1969, הוצאת עם עובד)
אגב, טימרמנס, שהואשם כפי הנראה על לא עוול בכפו בשיתוף פעולה עם הנאצים (קיבל מספר פרסים מהם בימי מלחמת העולם השנייה), מצא את מותו בנסיבות מצערות זמן קצר לאחריה.
“עמק החיות המוזרות”
באותם ימים רחוקים בהם הייתי מתעורר לפני זריחת השמש (בעיקר בשבתות, בהן אין צורך ללכת לגן הילדים), הייתי מטייל בודד בבית, משוטט חסר מעש וממתין להתעוררות ההורים. לאחר שנה-שנתיים, כשהגעתי אל בית הספר, למדתי לקרוא והתחלתי להחליף ספרים בספרייה, הופתעתי לגלות כי כבר הספר השני אותו לקחתי בהשאלה (שוב ושוב, אגב), העלה בפני רגש של הזדהות עם בעיה דומה. מדובר היה במומינטרול, יצור מוזר חביב ועגלגל החי בפינלנד הקרה והרחוקה, אשר מתעורר באמצע שנת החורף שלו ומהלך בבית, כשהחושך הנצחי כמעט במונחים של בריה רכה בשנים (ליל חורף בן מספר חודשים), נמצא בחוץ.
טובה ינסון, ‘חורף של טרולים’ (עמק החיות המוזרות), 1957, דיו על נייר
טובה ינסון, 1956, תצלום
שימו לב למשל לשמות ששת הפרקים שבסיפור: ‘חדר-האורחים המושלג’, ‘בית-החוף המכושף’, ‘הקרה הגדולה’, ‘הבודדים והמוזרים’, ‘האורחים החדשים’, ‘ניצני אביב’. אז התרכזו מעט, נקו את הראש מכל דבר אחר, וקראו מספר מצומצם של שורות מהפתיחה:
“השמים היו שחורים כמעט, אך השלג זהר בתכלת בהירה לאור הירח.
הים היה שקוע בתנומה מתחת למעטה הקרח, ועמוק בינות לשורשי האדמה ישנו כל החיות הקטנות וחלמו על האביב. אך האביב היה רחוק רחוק, שהרי זמן מועט כל-כך חלף מאז ראש-חודש ינואר.
במקום אשר בו העלה העמק את מדרונו הרך אל עבר ההרים עמד בית מכוסה שלג. הוא נראה בודד מאוד ודמה יותר לתלולית-שלג מוזרה. סמוך מאוד אליו אץ-רץ עיקול הנהר, צבעו שחור-פחם בין גבשושי הקרח. זרם המים לא חדל משך כל החורף; אך כל עקבות לא הוליכו מעבר לגשר ואיש לא נגע במפלי השלג שהקיפו את הבית.” (מתוך: טובה ינסון, “עמק החיות המוזרות”, תרגום: אוריאל אופק, 1966, הוצאת הדר בע”מ)
אני עדיין שומע את קולו המלטף של מוטי ברכאן מקריא זאת, לצלילי ה’בוקר’ של בחיר מלחיני נורווגיה, אדוורד גריג (הספר עובד לתסכית והושמע ב’התוכנית לאם ולילד’ ברשת א’ של קול ישראל). האם מישהו עדיין זוכר? גריג מתאר את קרני השמש הראשונות המפציעות אט-אט לאחר חורף מקפיא הנמשך מספר חודשים, ומגלות נוף פראי של הרים, עמקים ופיורדים.
בכל אופן ובלי קשר למוסיקה השמיימית, אני מעריך כי מדובר באחד מתיאורי הנוף (עליהם הייתי נוטה “לדלג” בדרך כלל), היפים ביותר שקראתי – ובדיוק כמו שהיא מפליאה לצייר במילים, מפליאה ינסון לצייר גם במכחול.
טובה ינסון, ‘חורף של טרולים’ (עמק החיות המוזרות), 1957, דיו על נייר
ואל תוך העולם האפל והמוזר הזה מתעורר מומינטרול ולא מצליח להירדם. לעיתים פונה טובה ינסון אל קורא ומוסרת לו דבר מה. למשל, כשהגבירה קרה מגרדת במבוכה מאחורי אזנו של “הסנאי הדור הזנב”, והוא עושה טעות מרה, מחזיר מבט הישר אל תוך עיניה הכחולות והקרות, וקופא למוות, פונה ינסון אל הקורא הצעיר בהערה המופיעה בתחתית העמוד והכתובה בסוג אות שונה, ואומרת לו כך: “במקרה שהקורא מרגיש כי הוא עומד לבכות, הרי הוא מתבקש להעיף מבט חטוף אל עמוד 119 – המחברת”.
טובה ינסון, ‘חורף של טרולים’ (עמק החיות המוזרות), 1957, דיו על נייר
מאחר והייתי קורא צעיר בן שבע או שמונה, ומאחר והרגשתי באמת ובתמים כי אכן אני אכן עומד לבכות, מיהרתי ופתחתי בעמוד המתאים, ושם נתקלתי במומינטרול הפוסע בשביל בינות לשלג המפשיר ואת דרכו חוצה סנאי מדלג, זהה בדיוק. מומינטרול הנרעש שואל את הסנאי האם הבריות מכנות אותו בשם “הסנאי הדור הזנב”, הסנאי מאשר זאת בעליצות, ואז ממשיך מומינטרול ושואל האם זה אכן הוא אשר פגש את הגבירה קרה… אבל הסנאי עונה שהוא איננו זוכר, כי כידוע, הזיכרון שלו חלש נורא.
עד כמה חכמים הם הדברים. ינסון אינה פונה אל הקורא הצעיר ואומרת לו, כי הסנאי ניצל ולא מת. היא חשה שאינה יכולה לעשות זאת, שכן אז כל העולם הדמיוני שהיא בנתה יצטייר כלא אמין במיוחד וכניתן לשינוי על נקל. במקום זאת היא פונה אל הקורא ומשאירה לו פתח של תקווה…
טובה ינסון, ‘חורף של טרולים’ (עמק החיות המוזרות), 1957
“התיש אצל הספר”
עטיפת הספר
לאביב, הילד השכן והממושקף מהקומה השנייה, הייתה ספריה בבית. בתוך החדר שלו, פרוש ומתוח על פני כל הקיר המזרחי אשר מול המיטה, היה ממוקם מעין ארון עץ עם מדפים, עליהם ניצבו צפופים ומסודרים בקפידה ספרים על גבי ספרים. היו שם כל ספרי השביעייה הסודית, חבורת הבלשים והכלב, סדרת חסמב”ה, ספרי אריך קסטנר, בעצם כל מה שרק היה ניתן לחשוב עליו אז, והכל ממוין וממוספר על פי סדר כרונולוגי.
בנוסף, הייתה לו מחברת שורות עבה בה הוא היה רושם איזה ספר הוא השאיל, באיזה תאריך, ולמי (הוא נהג לתת ארכת זמן של שבועיים בערך). בתנועה בלתי רצונית הוא נהג להרים את קצה אצבעו ולהסיט את משקפיו, ללהג כדרכם של ספרנים בוגרים, ולספר פכים ואנקדוטות מהרגליהם של הקוראים המחליפים, כמו אודות גרוס השכן למשל, שאמנם למד זה מכבר בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, אבל נהג לקרוא עדיין אך ורק את האותיות הגדולות והמנוקדות של תוכידס.
אצל אביב התודעתי לראשונה לספר “התיש אצל הספר”. מדובר באסופת סיפורים אותם כתב אריך קסטנר עבור כתבי-עת לילדים ועבור העיתון “ברלינר טאגבלאט”. הסיפורים היו מוזרים, חידתיים, ויחד עם זאת רגישים ונוגעים ללב. הרגשתי כי הם אינם מובנים מאליהם וכי המהות מעניינת יותר כשלא קיים הסבר רציונאלי לדברים.
הורסט למקה, “נער קטן בדרך”, 1961
את האיורים העדינים לספר צייר הורסט למקה, שהחליף את המאייר הקבוע של אריך קסטנר, האמן היהודי המופלא וולטר טריר, שנפטר בשנת 1951 (ושקמו לו כאן בארץ, שנים לאחר מותו, עשרות מאיירים מעריצים המחקים את סגנונו).
את הספר קראתי פעם אחת, פעמיים אולי, החזרתי אותו לאביב, ומאז, משך שנים, לא ראיתי אותו עוד, למרות שחיפשתי אותו שוב ושוב. מכל הסיפורים שהיו בספר, סיפור אחד לא נתן לי מנוח: היה זה סיפור על ילד בשם יואכים, אשר נשלח מביתו בערב חג המולד בכדי להביא צנצנת חרדל, והלך ולא חזר ללא כל סיבה מיוחדת. הדבר הזה, כלומר חוסר סיבה הגיונית ומוגדרת להליכה אל עבר הלא נודע ולקטיעת קשר בסיסי בין ילד להוריו, הטריד אותי כבר אז בתור ילד וגם שנים לאחר מכן בתור אדם מבוגר.
השנים חלפו, כבר הייתי סטודנט בבצלאל, ועדיין חיפשתי אחר הספר, הפעם בחנויות לספרים משומשים בירושלים. אפילו קשר עם אביב, אותו ילד ספרן, יצרתי באותו הזמן (הוא סיים אז כבר את לימודי הרפואה) ושאלתי אותו אודות הספר ועל גורלו של יואכים האומלל, אבל הוא טען שאינו זוכר בבירור ספר שכזה או סיפור דומה לזה שתיארתי, והעלה השערה כי מדובר היה בקטע מ”הכיתה המעופפת” אם בכלל.
ואז, לאחר שנים של חיפושים, קיבלתי טלפון מחנות של ספרים משומשים ירושלמית במרכז כלל. מיהרתי אל החנות ושם חיכה לי כרך ישן, בצבע אפרפר-ירקרק, של “התיש אצל הספר”. כבר באוטובוס, בדרך חזרה הביתה, פתחתי אותו בידיים רועדות, ושם חיכו לי מספר הפתעות: ראשית, לילד לא קראו יואכים אלא פליכס. שנית, לא היה מדובר בחג-המולד אלא בחג החנוכה (כלומר, יעקב עדיני, המתרגם העברי שתרגם את הספר בשנות השישים, כתב שבני המשפחה הניחו את מתנות החג אל מול החנוכייה ורק אז ישבו לאכול את נקניקיות החזיר שלהם). ושלישית, וזו גם ההפתעה העיקרית, הייתה סיבה לכך שאותו פליכס לא חזר. הוא היה ילד מוכה. הוא נשלח להביא צנצנת חרדל, בערב חג המולד (חנוכה כלומר), מעט לפני שנסגרו החנויות, אבל בגלל היותו חולמני לא שם לב שחלפו לו הזמן והחנויות נסגרו. הוא לא היה מוכן לשוב הביתה ללא החרדל. “היום” כך כתב קסטנר, “הוא לא יכול לעמוד בפני סטירות לחי“.
הורסט למקה, “פליכס מביא חרדל”, 1961, דיו על נייר
אבל פליקס חזר לבסוף, לאחר חמש שנים, בערב חג-המולד (או שוב, בליל חנוכה תרצ”ב, על פי עדיני המתרגם), והוריו המבוגרים, שאכלו מאז נקניקיות ללא חרדל לזכרו, בכו מרוב אושר. או כפי שסיפר קסטנר: “האם כבשה פניה בקרקע ושלבה ידיה. האב הגביה קומתו ליד השולחן, הפנה, על אף הדמעות שבעיניו, ראשו מתחייך, הרים זרועו, הנחית סטירה מצלצלת על לחיו של האיש הצעיר ואמר: אכן זה ארך זמן רב מדי, חסר לב שכמוך. שב!” (מתוך: אריך קסטנר, “התיש אצל הספר”, 1965, הוצאת יזרעאל, תל-אביב)
“טוסברהינדי הגיבור”
שמעון צבר, מתוך: “טוסברהינדי הגיבור”, 1967
שאלה: איך ניתן להיחלץ מהבור הכי עמוק בעולם? (תשובה: מנענעים אותו עד שהוא נופל, ואז מתכופפים וזוחלים החוצה), שאלה נוספת: איך ניתן להינצל מקפיצה לתוך סיר מלא מים רותחים? (תשובה: צריך לדאוג שבסיר יהיה מקום או לאדם הקופץ או למים, אבל לא לשניהם גם יחד), ועוד שאלה אחת: איך ניתן לצאת בחיים אם משליכים אותך לבור עמוק, יותר עמוק מהבור הכי עמוק בעולם, יחד עם שבעה אריות רעבים? (תשובה: בכל יום אוכלים אריה אחר, ואם טועים חלילה וביום הרביעי אוכלים את האריה החמישי, מתקנים ביום השישי ואוכלים מיד את האריה הרביעי, וביום השביעי כשגומרים לאכול את האריות, מקפלים את המפית, מנענעים את הבור עד שהוא נופל, ואז זוחלים ויוצאים החוצה). בכל הניסיונות הקשים הללו עמד טוסברהינדי הגיבור, בכדי לרשת את כסאו של מלך צ’ומבליה (המלך מדהל ה-1).
שמעון צבר, מתוך: “טוסברהינדי הגיבור”, 1967
הסיפור המופלא, אשר סופר וצויר בשנות השישים בידי שמעון צבר, מהווה לדעתי פנינה ספרותית ואיורית נדירה, ונותר רענן ועדכני עד היום. צבר, אביו הרוחני של דודו גבע, שכתב ואייר ספרי ילדים נוספים (אם כי לא רבים למרבה הצער) וגם עבד כעיתונאי וכקריקטוריסט לעת מצוא, עזב את הארץ אחרי מלחמת ששת הימים כי הרגיש בודד ומוקצה עקב דעותיו השמאלניות. באנגליה, מקום אליו עזב, הוא התפרנס בדוחק ועבד למחייתו כנהג מונית וכפועל בניין, ואנחנו הפסדנו, כמו ספרות הילדים כולה, יוצר ענק שחי בקרבנו.
מי שהחמיץ או שכח איכשהו את הספר, מתבקש לחזור אליו בהקדם, או אז הוא יוכל גם לדעת באיזו ספינה הפליגו טוסברהינדי הגיבור ורעייתו הטריה שמרינומה היפה לאחר ירח הדבש: בספינה בלי חרטום, בספינה בלי סיפון, או בספינה שלא הייתה שם בכלל.
שמעון צבר, “טוסברהינדי הגיבור”, 1967
מאילו אמנים, זרמים אמנותיים ויצירות מושפעת עבודתך?
תלוי באיזו תקופה מדובר. הגם שאני כבר לא סטודנט עוד, אני מנסה להמשיך וללמוד כל הזמן. אני מנסה לצייר את הדברים מהבחינה הסובייקטיבית, כלומר להראות את הפנימיות של הדברים. ייתכן כי הדבר התחיל כשהייתי לקראת סיום לימודי בבצלאל, ונחשפתי לעבודות הגרוטסקיות של לאונרדו דה-וינצ’י, אשר טען כי את התכונות הפנימיות של האובייקט המצויר, את “כוונת הנשמה” כדבריו, ניתן לקלוט על ידי היציבות והתנועה של אברי הפנים. הוא הוסיף ואמר כי אברי פנים הרשומים בצורה דינאמית ומעוותת, אמיתיים ונכונים יותר לכאורה מאברי פנים הרשומים בצורה נורמאלית, כי הם מציגים בד בבד גם את חיצוניותו של האובייקט וגם את פנימיותו, ללא כל עמעום, הסוואה או תחפושת.
לאונרדו דה-וינצ’י, רישום של חמישה ראשים, 1494, גיר על נייר
הדבר בא לידי ביטוי כשעיצבתי את העונה הראשונה של “החרצופים” מיד בתום הלימודים בבצלאל (חלק ממנה ליתר דיוק עוד בהיותי סטודנט), וגם בדברים שאני עושה מאז ועד היום. כמובן שלא רק האלמנטים החיים מתעוותים אצלי, אלא גם אלה הדוממים, שבדרך הזו פונים כביכול ואומרים דבר מה. אחרת יחול הדינאמי רק על חלק מהציור, דבר שיפגע במכלול השלם.
צחי פרבר, יצחק רבין, 1995, סקיצה ל’החרצופים’, עיפרון על נייר
יחד עם זאת, הכל צריך לנבוע מתחושה פנימית ומדויקת, שכן אם נגזים ונעוות הכל ללא כל אבחנה, הדבר יהיה משול למתיחת מסטיק עד מעבר לנקודה שבה הוא בעצם נקרע, ומאבד צורה. בכל אופן, יש כל-כך הרבה אמנים המשפיעים עלי, המונים ממש. אני אזכיר אחד בודד, אבל קיימים רבים שלא ציינתי.
מדובר באמן הרוסי הנפלא יורי נורשטיין, אחד האנימטורים הגדולים בעולם אם לא הגדול ביותר. בשנים האחרונות, עם כניסתי ההדרגתית והמהוססת אל עולם האנימציה, אני מנסה להכיר מעט יותר את יצירתו של האמן הענק הזה. כשהוא נשאל פעם כיצד הוא עושה דברים כל כך מיוחדים ומלאי אופי, הוא השיב וענה, כי בכל סצנה מצחיקה שהוא יוצר הוא מכניס מעט עצב, ובכל סצנה עצובה הוא מוסיף חיוך ולו קל. הוא טען, כי נוצר כך עולם הרמוני ושלם יותר. נדמה לי כי גם צ”ארלי צ’אפלין נהג לעבוד כך.
יורי נורשטיין, ‘קיפוד בערפל’, 1975, פריים מסרט אנימציה
בנוסף, אני מושפע עד מאוד מתמונות משפחתיות ישנות, אבל אני לא כל-כך בטוח שניתן לכנות אותן כ”זרמים אמנותיים” או כ”יצירות”.
התחלת לאייר ספרי ילדים בשלב מאוחר בקריירה שלך. מדוע התרחש המעבר לתחום ומהי גישתך בכל הנוגע לאיור לילדים מול איור לקהל בוגר?
התחלתי לאייר ספרי ילדים בשלב מאוחר יחסית, כי במשך תקופה ממושכת התעקשתי לכתוב אותם בעצמי, ונתקלתי בהתנגדות עזה ונחרצת מצד הוצאות הספרים אליהן פניתי. לפיכך החלטתי לשנות טקטיקה, להתחיל באיור “שגרתי” לסופרים שונים, ולטפטף אט-אט גם את הכתיבה.
גישתי, הלא כל-כך פופולארית אולי, היא שאין כל הבדל בעצם בין איור לילדים לאיור לקהל מבוגר. אמר מי שאמר (לצערי, כבר אינני זוכר מי, אבל הייתי שמח לייחס זאת לעצמי) כי ילדים הם בעצם מבוגרים קצרי קומה, והמאייר צריך להתייחס אליהם כאילו הוא פונה לקהל בוגר. כך גם בכתיבה אגב, אולם כאן כאמור אני נתקל בחומה בצורה יותר. נאמר לי שוב ושוב כי הטקסטים שאני כותב אינם טובים לילדים, כי לעיתים מופיעים בהם הבדידות, העצב, או אפילו רחמנא לצלן, המוות בכבודו ובעצמו, אותו דבר איום ונורא שלטענת מספר עורכים בהוצאות ספרים אינו מופיע למרבה המזל בעולם “האמיתי” אותו חווים הילדים.
אביא דוגמה לשלושה קטעים קצרצרים, שהתרחשו בראשון-לציון של פעם, כשהייתי ילד. הראשון מספר על דני, השכן מקומה ראשונה (לימים הפך למנהל תזמורת חיל-האוויר).
צחי פרבר, סקיצה ל’ציפורים’, 2009, עיפרון על נייר – גרסה מוקדמת יותר הופיעה בשנות התשעים במגזין ‘מאד’ הישראלי
‘ציפורים’
בכל יום היה חוזר דני מבית הספר, מניח את הילקוט ואוכל צהריים בחדר שכולו תווים (הוא צייר אותם סמוך לתקרה).
לאחר מכן היה מוציא את החצוצרה ומתחיל לנגן.
מהחלון היו בוקעים סולמות עולים ויורדים.
בין שתיים לארבע, כשאסור לעשות רעש, הוא היה עומד במרפסת ויורה בציפורים.
היה לו רובה אוויר צר וארוך, המשמיע נקישות שקטות, חרישיות.
והן לא היו נופלות.
הוא היה אומר שהן עושות סיבוב שלם וגדול באוויר, ורק אחר-כך מתות.
(כשלא האמנתי לו, הוא ירה בעלה שבעץ התות שבחצר והותיר בו חור קטן).
בשעה ארבע הוא היה אורז את הרובה ומוציא את החצוצרה, ושוב היו בוקעים סולמות עולים ויורדים.
הוא היה ילד מסורק וחייכן, עם פוני ישר ובגדים נקיים ומגוהצים.
שעות היה מנגן,
מנגינות מוות לציפורים.
ועוד קטע, מעט מאוחר יותר, המתאר את ההליכה שלי לשפת הים יחד עם גרוס, חברי הטוב:
‘קיץ’
בקיץ הולכים לים.
ואני הולך עם גרוס (הוא קורא לי מלמטה).
בחור רזה ושדוף הוא גרוס, עם מכנסיים כחולים רחבים ורגליים דקות.
“כשאני שוכב בפרופיל על החוף” הוא אומר, “אף אחד לא שם לב שהאוזניים שלי כל-כך גדולות.”
משהו מאוד מרגיע בים בשעות אחר הצהריים.
אני מביט בשמיים, בחוף, בסירות השלוות.
אבל גרוס מוטרד:
“את כל היופי הזה” הוא שואל, “האוזניים שלי, לא מסתירות?”
והנה דוגמה אחרונה בת מספר שורות, שהתרחשה בסוף שנות השמונים, כשכבר התחלתי לצייר באופן מקצועי פחות או יותר.
‘ביקור’
והנה דוד בן-עמי שוב בא לבקר,
הוא אוכל, ושותה, וצוחק ומדבר,
הוא מבקש ציור אבל אני מכין לו שרבוט,
איך אני יכול לדעת שמחר הוא ימות?
הדוד מת באופן פתאומי מספר ימים אחרי שבא לבקר אצלנו, ורבות הצטערתי על כי המעטתי ערך בדבריו ולא ציירתי עבורו את מה שביקש. ושוב, על פי מרבית הדעות (ובניגוד לדעתי כאמור) לילדים זה כנראה לא מתאים וטוב, ואולי עדיף להם להיתקל במוות פנים מול פנים, בחייהם הפרטיים, ללא כל הכנה מוקדמת.
אנא פרט על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.
הטקסט מגיע מהוצאת הספרים בדרך כלל (לעיתים רחוקות יותר הוא מגיע מהסופר עצמו). אני מקבל אותו תמיד כשהוא מחולק לכפולות עמודים, כלומר, אם מתוכננות למשל 14 או 12 כפולות, אז בהתאם לכך עלי להיערך עם האיורים. לאחר שאני קורא את הסיפור, אני מעביר עמוד בו נמצאות מספר אפשרויות לדמויות אשר אמורות להופיע בסיפור, ומאפשר לסופר לבחור את זו הנראית לו מתאימה.
צחי פרבר, עמוד דמויות לספרה של דתיה בן-דור, “המעיל החום של דוד נחום”, 2010, עיפרון על נייר
בכל אופן, לאחר שהסתיים השלב של חיפוש הדמות, אני לוקח עמוד אחד ובודד בספר הסקיצות שלי ומצייר עליו את כל הכפולות גם יחד, כך שגודלה של כל אחת מהם בגודל הוא שניים עד שלושה סנטימטרים. הדבר מאפשר חופש גדול מבחינת עיצוב הפריים וזרימה מיידית בין כפולה לכפולה. להערכתי קל יותר להשתלט על קומפוזיציה כשהיא בגודל כזה, והתחושה היא חופשית ולא מחייבת, שכן גם אם נופלת טעות ניתן לתקן אותה על נקל.
צחי פרבר, עמוד דמויות לספרה של מיקה אלמוג, “לא אומרים איכס על אוכל”, 2009, עיפרון על נייר
את התוצר הסופי אני מגדיל ושלוח לסופר אשר מעיר את הערותיו, ולאחר מכן להוצאת הספרים שבודקת אם יש בעיה מבחינת הרצת הטקסט אל תוך הכפולה (מיקום וכדומה). לאחר כל האישורים, אני מגדיל את הרישומים הקטנטנים ומעתיק אותם לדף עליו אני מבצע את האיור הסופי.
השתדלתי בספרים הבודדים שיצאו עד עכשיו (גם באלה שלא הושלמו לבסוף) לעבוד בכל פעם בטכניקה אחרת, אם זה איורי עיפרון, או גוונים שונים של צבעי מים, ובספר הבא אנסה אולי את צבעי האקריליק, כשכמעט תמיד לאחר הסריקה אני נעזר גם במחשב לצורך כיוון והדגשת הצבע.
ואגב, עם “מעבר חצייה – המצאה נהדרת” עברתי חווית דפוס לא נעימה. איורי העיפרון הודפסו על סוג נייר שגרם להם להיראות כסדרה מתמשכת וקודרת של כתמי בוץ.
על מה אתה עובד בימים אלו?
סיימתי לאייר את “המעיל החום של דוד נחום”, ספר ילדים שכתבה דתיה בן-דור, ואני ממשיך, במקביל להוראה ולאיור של ספר ילדים נוסף, בציור רומן גרפי על פי היומן שסבא שלי השאיר אחריו.
לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, ישב סבא שלי בבית האבות ברמת-אפעל, וכתב בשפה פשוטה ותמציתית את קורות חייו. הסבתא מתה זה מכבר, אנחנו נהגנו לבקר אותו רק פעם בשבוע, כך שימים שלמים הוא ישב לבדו בחדר, צפה בשידורים לילדים בשחור-לבן בטלוויזיה הישראלית (זכור לי שהוא חיבב עד מאוד את “החתול שמיל”), וכתב. את הדברים הללו מצאתי לאחר מותו, וכשקראתי בהם שנים אחרי, גיליתי שם בין היתר מספר שורות בודדות אשר בהן הוא תיאר בשפה מחוספסת של איכר, תינוק שהיה לו, בן זקונים, אשר חלה ומת. אני מצטט את אותן מספר שורות אשר כתב סבא:
“בגן-יבנה נולד לנו בן שלישי, הוא נולד חלש.
אחרי חודש עשו לו ברית מילה. אחרי כמה שבועות הוא נפטר.
הלכתי עם אחד מחברה-קדישא וקברנו אותו בבית הקברות הישן על יד הגדר. אני סימנתי את המקום. לוויה לא הייתה. אמרו לי: לתינוק לא צריך מציבה.
אני לא הסכמתי. נסעתי לתל-אביב, למקום איפה שעושים מצבות.
והוא עשה לי על אבן בזלת את השם. קראו אותו מאיר.
ואני עשיתי משטח מבטון והכנסתי את האבן בבטון כדי שלא יתגלגל למקום אחר. צבעתי את האותיות בשחור כדי שיראו טוב, ואני מפעם לפעם הלכתי לנקות את המקום.
הוא נמצא בין האקליפטוס על גבול ביצרון.”
זהו, מצמרר מעט.
לאחר מכן הוא מפליג בתיאוריו, מספר על נכותה ועל מחלתה הנפשית של הסבתא, על ההאשמות אשר היא הטיחה בו אודות כך שהוא לא נאמן לה ומסתיר נשים בפרדס (הם היו חקלאים), ועוד כהנה וכהנה. בשנות התשעים כשמצאתי את הדברים ביומן של סבא, הלכתי עם אבא שלי אל בית העלמין הישן, וחיפשנו ומצאנו את הקבר הקטן אם כי הפוך ומעוקם. אבא שלי טען כי הוא זכר קברים נוספים של ילדים בסמוך, אבל הם נעלמו. מי הגשמים היו מחלחלים לאדמה שהייתה נעה בחורף, ובולעת את הקברים, לכן בית העלמין ננטש. לפני זמן מה, כשהתחלתי סופית לנסות ולעבוד על כך, ביקרתי שם שוב וגיליתי כי גם הקבר הקטן נעלם. בלעה אותו האדמה לבסוף.
צחי פרבר, הנסיעה אל בונה המצבות – רישום הכנה לרומן גרפי, 2011, עיפרון על נייר
בנוגע לעבודה על הרומן הגרפי עצמו: נתקלתי ביומן של סבא כבר לפני כ-15 שנה, ידעתי שארצה להתחבר אליו באופן אמנותי כלשהו, אבל לא ידעתי בדיוק איך. ניסיתי לעבוד עליו מספר פעמים, יש לי עשרות אם לא מאות סקיצות, אבל לא הצלחתי ופשוט הנחתי את הדברים בצד. בחודשים האחרונים, התחלתי לעבוד על כך שוב, ואני מאמין ומקווה שהפעם אצליח. בכדי להתמקד יותר, לקחתי בתור פתיחה את הקטע המתאר את קבורת התינוק, ודילגתי בזמן כחמש שנים בכל פעם, אוסף קטעים קצרים נוספים הנראים לי משמעותיים, עד אשר אני מגיע אל המועד בו היה אמור התינוק להתגייס לצבא, מועד בו החליט סבא לעזוב את המושבה ולעבור אל בית האבות.
כמו כן, אספר בנוסף, ובזהירות ראויה, על סדרת אנימציה המבוססת על ימי ילדותי (כן, כולל אותן צמד ילדות אימתניות שנהג להכות אותי מתחת לבית) בראשון-לציון האפורה והדהויה של פעם. זה התחיל בחבורת ישראלים, בוגרי בית הספר לקולנוע ‘סם שפיגל’ שנסעו לארצות הברית, התמקמו בלוס-אנג’לס, הקימו חברת הפקה קטנה בשם ‘דה אופרייטינג רום’ וניסו ליצור סדרת בובות לטלוויזיה האמריקנית. היות והם זכרו כי עיצבתי את העונה הראשונה של ‘החרצופים’ הם פנו אלי והציעו לי לעבוד איתם. עיצבתי להם פיילוט לסדרה שנקראה ‘אמפייר-הוטל’ אך העניין גווע אט-אט עקב סכסוכים פנימיים בין המשקיע לצוות הקריאטיבי.
הם פנו אלי ובקשו את הסיפורים מפעם, אלו שהתרחשו כשהייתי ילד קטן, אותם כתבתי בזמנו לעיתון ‘במחנה’. את הסיפורים הללו שינה צוות התסריטאים שלהם (ישראלים ואמריקאים) לחלוטין. למשל, אם במקור אבא שלי נעלם בצבא ולא חוזר מהמלחמה, אצל האמריקנים אבא שלי נעלם כי הוא ואימא שלי נפרדו, את אמי ואלונה, זוג הילדות המכות, הם איחדו לילדה אחת, רוברטה שמה. את ראשון-לציון הדהויה של פעם, הם החליפו בעיר אמריקנית בשם ‘מידלטאון’ הנמצאת באמצע שום מקום בארצות הברית, וכך הלאה והלאה…
לכאורה זה נראה מבטיח, אולם חברת ההפקה התחברה עם ענקית בשם ‘טכניקולור’ שהחלה לשנות את הדברים על דעת עצמה.
כך נראים הגיבורים שלי דרך עיניהם של האנימטורים ההודים.
‘טכניקולור’, רוברטה וז’אק – רישום הכנה ל’מידלטאון’, 2010, מחשב
הצבעים מרהיבים ומסוגננים (לא בטוח שהאנימציה תיראה כך) אבל הדבר המטריד הוא שנדמה כי הדמויות סתמיות הרבה יותר, ואבדו מייחודיותן. ההבעות של הילדה החסונה למשל מתרכזות אצל ההודים רק באזור הגבות ולא כמו אצלי בכל הפנים או הגוף. ולא שאני טוען ללא הרף שאני מבין יותר גדול מאותם הודים חביבים (ולהערכתי אני מבין יותר, אגב (-:), אבל אני הכרתי את אמי ואת אלונה, אני ספגתי שוב ושוב את נחת זרוען (ההודים לא), פשוט זה לא יכול להיות אחרת…
הנה אלונה בתמונת המחזור של כיתה א’, היא מצולמת כשהיא מתעמתת עם דורון ומתלוננת בפני פנינה המורה.
אלונה בתמונת המחזור של כיתה א’, 1970, פרט מתצלום ילדות
אגב, שימו נא לב, אני נמצא ממש באמצע, מעט באלכסון, בין אלונה לפנינה המורה, ורק לאחרונה בעיון מעמיק, גיליתי שידה של המורה המאיימת והקשוחה מונחת עלי ברוך. הסתבר לי לאחר שנים שאני, כפי הנראה, שהכנתי תמיד את שיעורי הבית והייתי חביב חייכן ומסורק, הייתי התלמיד האהוב עליה ביותר. וכאן נראית אלונה כפי שצולמה בתמונת המחזור של כיתה ב’, ניתן להבחין על נקל בפוני הרחב שלה, באף הנחוש ובמרווח הגדול היורד ממנו עד לזוג השפתיים הדקות.
אלונה בתמונת המחזור של כיתה ב’, 1971, פרט מתצלום ילדות
דימוי אחד של אלונה הילדה הבועטת הבאתי בראשית המאמר. הנה דימוי נוסף, בו היא מצביעה לעברו של רונן, ילד שמנמן ומגמגם, שכולם היו מרביצים לו (אני מתבייש להודות, אבל גם אני לפעמים), אבל חוץ ממני לא היו לו חברים.
צחי פרבר, ילדה מצביעה – איור מתוך ספר ילדים שלא יצא לאור, 2001, דיו וצבעי מים על נייר
והנה אלונה כפי שהיא הוכנה לאנימציה על ידי חברת ‘פיל’.
צחי פרבר ואורן משקובסקי, רוברטה – רישום הכנה ל’מידלטאון’, 2007, עיפרון על נייר ומחשב
אני מתייחס לדברים בזהירות, היות והעבודה על הסדרה (מצד האמריקנים) נמשכת כבר שנים לא מעטות, ואט-אט עולה ומקננת בי התחושה כי לא יצא מזה כלום.
כיצד אתה תופס את מערכת היחסים בין המאייר לסופר? האם מדובר בדיאלוג הדדי, האם יש קווים אדומים מבחינת האוטונומיה שלך כמאייר?
אני מקבל את העובדה שלכותב יש חזון מסוים בנוגע לספר, אבל דורש בתמורה שיקבל גם את החזון שלי. העניין רגיש למדי, מדובר לפעמים בשני במאים לאותו הסרט, וצריך לפעול בהרמוניה. בכל אופן, מניסיוני המצומצם בתחום נתקלתי עד עתה בשלושה סוגים של כותבים: על הסוג הראשון נמנים אלה שלא מעניין אותם כלל מה תעשה ואשר נותנים לך חופש מוחלט (אחדים מהם אפילו טוענים בחצי פה שהם אינם מבינים באיור כלל, וסומכים לחלוטין על הוצאת הספרים שבחרה בך).
על הסוג השני נמנים אלה שרוצים שליטה מבוקרת, כלומר הם כותבים לך “כפולה רביעית – עכבר מימין, הר משמאל”, ולאחר עיצוב הדמויות נותנים לך יד חופשית. על הסוג השלישי נמנים אלו המתארים באוזניך פירוטים שונים ומשונים אותם הם רואים בעיני רוחם, מחזירים לך שוב ושוב את האיורים עם דרישה לשינויים שונים ומשונים, וגרוע מכך, רוצים לפגוש בך ללא הרף בכדי “לדבר על העניין”.
לשני הסוגים הראשונים יש יתרונות וחסרונות. לסוג השלישי כך אני חושש, אין יתרונות כלל כפי הנראה, והיה עדיף לכל אם הוא היה גם מאייר את הספר שלו בכוחות עצמו. לפעמים יש עימותים. עם דתיה בן-דור למשל, סופרת ילדים נפלאה, פיקחית וחדה כתער, היו כבר שני עימותים כאלו. בספר “מעבר חצייה – המצאה נהדרת”, עיצבתי את שתי הדמויות הראשיות, מר זערור וגברת זעירא, בדמותם של הורי, מבלי לומר לה זאת כמובן. דתיה אהבה את אבא שלי אבל לא יכלה לסבור את אימא שלי. “מי זו האישה המכוערת הזו?” היא אמרה. היא תיארה לי איך היא רואה בעיני רוחה את מראה הגברת, ואני ציירתי אותה שוב ושוב והראיתי לה את ההתפתחות, “יו, תמיד רציתי תסרוקת כזו” היא אמרה לבסוף, ואז גם הבנתי: דתיה תיארה לי בעצם כל הזמן את עצמה.
צחי פרבר, איור לספרה של דתיה בן-דור “מעבר חציה – המצאה נהדרת”, 2008, עפרונות ומחשב
לפעמים הדברים מסתיימים למרבה הצער באי-הסכמה. בספר נוסף של דתיה בן-דור שהועבר לי לאיור, “סבתא מינה מבנימינה”, תכננתי דמויות בסגנון איורים גרוטסקיים דרום-אמריקנים משנות השלושים של המאה הקודמת. נוצרה בעיה עם הדמות הראשית, זו של סבתא מינה. דתיה רצתה שתיראה צעירה, כי היום כבר חלק לא מבוטל מהסבתות המודרניות צעירות בנפשן ובגופן (פרט נכון, אגב). אמרתי לה: “דתיה, מדובר כאן בסבתא ל-12 נכדים והנכד ה-13 כבר בדרך, את רוצה שהיא תיראה כמו מלכת יופי או כמו דוגמנית?” והיא ענתה: “אני רוצה שהיא תיראה כמי שהייתה דוגמנית בעברה”. גם על החתול היו אי הסכמות. היא רצתה שיהיה דקיק מותניים ובעל עיניים גדולות. אמרתי לה: “החתול הזה רובץ מרבית היום מאחורי חבית הדגים המלוחים, איך הוא יכול להיות דק-מותניים?” אבל היא לא הסכימה.
צחי פרבר, איור לספרה של דתיה בן-דור “סבתא מינה מבנימינה”, 2009, עפרונות וצבעי מים על נייר
לאחר שטענה כי צבעי המים גורמים לדמויות להיראות כאילו הן סובלות ממחלת עור כלשהי, הבנתי כי אני לא אמור לאייר את הספר זה ונפרדנו כידידים עד לספר הבא, “המעיל החום של דוד נחום”, בו יש הסכמות מקיר אל קיר, תודה לאל.
ושוב, אני רוצה להדגיש כי למרות אי ההסכמות שהיו בעבר, אני מעריך עד מאוד את האישה הזו, את חריפותה, את יכולתה הסיפורית (היא ספרה לי סיפורים רבים בפגישות שערכנו), את כושר ההמצאה שלה, וגם את נכונותה לקבל ביקורת. למשל: בכדי לראות אם הדברים דו-כיווניים, הערתי לה על הטקסט של “סבתא מינה מבנימינה” ואמרתי כי מצאתי שם מספר משפטים מיותרים בתחילת הסיפור שיוצרים חזרה מסוימת. היא הרהרה מעט והורידה אותם.
כשפנו אלי מהוצאת ‘אגם’ בכדי שאאייר את ספרה הראשון של מיקה אלמוג, אחת מעורכות התוכן של הערוץ השני ונכדתו של שמעון פרס, הסכמתי ברצון. מיקה אהבה את הדברים אותם איירתי ושההוצאה הראתה לה, וקבענו שניפגש בכדי שנדבר על הטקסט. את הטקסט לסיפור אותו כתבה, “לא אומרים איכס על אוכל”, היא הביאה אלי כשהכותרת שלו הייתה “לא אומרים איכס על מאיירים”. ההלצה חביבה ללא ספק, ומיקה באמת ובתמים בחורה נעימה וטובה, אבל לבסוף מה לעשות, היה איכס גדול.
אט-אט החלו הבעיות: הערות קטנות תחילה (מקובל בהחלט), שהלכו וגברו עם הזמן (מעט פחות מקובל), צורך בפגישות תכופות יותר ויותר (בעייתי משהו), וכן הלאה והלאה… לצערי הרב, ניתן להבין מכך כי גם הספר הזה עתיד לצאת לאור, אם וכאשר, ללא האיורים שלי.
אני מדגיש כי אין כאן משחקי כבוד. עם ה”מה” לצייר, המשתמע מהטקסט, אין בדרך כלל בעיה, אבל כשאומרים לך “איך” לצייר, אתה מוצא את עצמך עובד עם יד וחצי קשורות מאחורי הגב, וכמעט בלתי אפשרי לתפקד כך. מיקה כנראה לא אהבה דבר-מה בגווני הצבע, לא היה לה נעים לומר לי זאת, ובמקום ביקשה שניפגש שוב ושוב. לאחר זמן, אבד לי החשק להמשיך, גם בהוצאה הרימו ידיים, והפרויקט נפל.
כיצד אתה מגדיר את סגנונך? האם אתה מתנסה בסגנונות שונים?
היות וכבר דיברנו מעט על השפעות סגנוניות, נתחיל בטכניקות. ובכן, מאז ומתמיד אהבתי את הכלי הפשוט יותר, הוא העיפרון. ניתן ללחוץ עליו בעצמה שונה, להשתמש בו בזויות שונות, הוא נמרח, נמחק (אם אכן רוצים להעלים טעויות), ניתן לסריקה, לעיבוד במחשב ומה לא. אני לכשעצמי אוהב להשאיר את החיפוש שלי על פני הנייר בכדי להראות למתבונן כי מדובר במכלול שלם הנמצא מאחורי העבודה: אדם שחושב, מנסה (וגם טועה לעיתים קרובות), אבל מגיש בכל זאת את התוצר הסופי. הדבר הזה, תהליך ההתלבטות, חשוב לי מאוד.
ראיון נהדר, ואני כל כך מתוסכל שהספר “סבתא מינה מבנימינה” לא יצא לפועל בשבילך. אני כל כך אוהב את האיור הזה! הצבעוניות, העגלגלות, החתול!! ממש לא ייאמן שמישהו לא אהב את זה.
תודה נוער.
אני מאוד שמח ש”צלחת” את אורכו של הראיון הזה. תחילה הייתה כוונה לפצל אותו לשניים (עשרה ספרי ילדות, וראיון אישי) אבל זה לא הסתייע לבסוף.
גם לי היה חבל מאוד בזמנו בקשר ל”סבתא מינה מבינימינה”. כל האיורים היו כבר מוכנים בעיפרון וחיכו לצבעי המים. מבחינת העבודה והדמויות (המושפעות בצורה ישירה כאמור מקריקטורות דרום-אמריקניות משנות השלושים של המאה הקודמת) חשתי כי מדובר אולי בדבר האיכותי ביותר שעשיתי. באותה תקופה הרגשתי שמדובר במישהו או במשהו שאמור היה להיוולד, אבל לא יוולד לעולם…
אגב, העבודות שלך נהדרות לדעתי.
ראיון מרתק ומהנה להפליא! תודה רבה.
תודה לך דינה 🙂
יופי של מאמר! שמחתי לקרוא אודותיך ושמחתי על ההזדמנות להכיר את אדית סמואל. כמה נפלאות הבובות שלה. ואלונה שלך – נהדרת!
תודה ליבי.
אדית סמואל אכן מדהימה.
בכל כוחי אנסה שלא תישכח, מדי שנה בכוונתי לספר אודותיה לדורות חדשים של סטודנטים, ובנוסף, גם ניסיתי לעניין את אגף הנוער של מוזיאון ישראל בתצוגת קבע של עבודותיה, אך לצערי בינתיים לשווא.
אלונה “שלי” מורכבת בעצם משתי ילדות שחברו להן יחדיו. הדמות החיצונית היא של אלונה, והפנימית של ילדה בשם אמי. הן גרו בסמוך אלי (האחת ברחוב קרית ספר והשנייה ברחוב התקווה), למדו איתי באותה הכיתה, ונהגו לחבוט חבוט היטב בי ובחברי, בראשון-לציון של פעם.
צחי הראיון עשיר ומגוון. הייתי מעונינת לראות את אחד מספריה של אדית סמואל. יכול להיות שבילדותי ראיתי את הספר הזה , יש ארכיון ששומר את עבודותיה המדהימות.?. הגיע אומן ,כמוך היודע להעריך את עבודת הבובנאות והאיור עם כתיבת חרוזיה של לאה גולדברג. ותודה לך על כך .. האיור של מינה מבנימינה הוא אכן יוצא מן הכלל. אותי מרתק הסיפור על סבך , שאתה מספר את סיפורו בצורה מעמיקה דרך כשרון ההבעה שלך באיור ובכתיבה. ולבסוף התבוננתי באיור הארנבת במעריב ב210 ונזכרתי בקרקטורות המצחיקות שלך במעריב השנה,נדמה שאותה ארנבת נהפכה לחיה אחרת , כזו שמעיזה להגיד מה שיש לומר במעריב של2012
מכיון שאין אפשרות למחוק. בעינין הארנבת לא קראתי את הסיפור שלה התיחסתי רק לארנביות שלה. ולמראה שלה , לעומת הקרקטורות האחרונות במעריב שנראו בחוזקה וביופים
. והמאייר שלנו הראה כאן כל מ ה שהוא יודע לעשות. אז המשך……
תודה נורית.
אני מניח שאת מכוונת לשרה נתניהו.
הבנתי כי אכן פוטרתי ממעריב לפני שבועות מספר בעקבות הקשרים החמים של העורך הראשי של העיתון עם רעיית ראש הממשלה. העורך הראשי היה יועץ התקשורת של ביבי וראש לשכתו בעבר. הבנתי מהקריקטוריסט הפוליטי שעבד יחד איתי בצוותא (אני הייתי ממונה על החלק הכלכלי), כי הוא נמנע ביודעין מלצייר את שרה, ונזהר במיוחד מלעסוק בלשכת ראש הממשלה (פרשת אשל למשל), שכן עבודות מסוג זה נפסלו על ידי העורך הראשי מיד.
לאחר שנודע לי הדבר ספרתי כמה פעמים ציירתי את ביבי נתניהו בשלושים הקריקטורות האחרונות, והגעתי לאחד-עשר פעמים.
כנראה שזה היה למישהו מעט יותר מדי.
הקריקטוריסט שהחליף אותי לא צייר אותו עדיין אפילו פעם אחת… 🙂
כקוראת מעריב ,לא בטוח שגם מחר אקרא את מעריב ,כשהשיקולים הם כאלה .ולא שיקולים אומנותיים … ,ומעריב הפסידה יוצר גדול ,מענין ,מקצועי ומצחיק.וגם ובעיקר הקוראים , הפסידו את מה שיש לך להגיד . .אז יופי שיש כאן את הבמה הזאת קצת להיזכר .,
תודה נורית, אבל אין צורך לכעוס, אני מקווה ומאמין שהכל יצא לבסוף לטובה.
כעת יש יותר זמן לספרי ילדים נוספים של דתיה עימם רק התחלתי לאחרונה, וליומן של סבא איתו אני מתקדם כבר הרבה יותר מהר.
ושוב, תודה על דעתך ועל דברייך.
צחי, כרגיל מרתק ומרגש. וגם צנוע מאוד. ומעורר אצלי ציפייה, כידוע לך בודאי, ליצירות הבאות המתוכננות, אלו שאתה עובד עליהן עכשיו, בין לבין, אלו שעדיין לא קיבלו ביטוי חזותי ו/או מילולי, ואלו שעדיין לא חשבת עליהן אפילו.
עפרה, תודה על דברייך.
כמו תמיד, את רואה לתוכי פנימה והאבחנה שלך חדה ומדוייקת.
לכאורה, תהיתי מדוע לספר על עצמי, הרי האיש בדלת ממול, מעניין לדעתי יותר ובהרבה.
אבל אז, היות ואני אוהב ורוצה לספר סיפרים, מצאתי דברים להגיד אודותי גם מבעד לדברים אחרים, דרך ספרי ילדות למשל, שלכאורה אינם קשורים בדיוק, אבל קשורים עד מאוד.
אם כך אני מפציר בך לכתוב טקסט משלך ולהוציא את האיורים של “סבתא מינה” לאור בלבוש אחר. העם רוצה לראות אותם! 🙂
נוער, דבריך מלפני ימים מספר עוררו מחשבות בליבי.
היות והיחסים שלי עם דתיה בן-דור הפכו למצויינים עם הזמן, ייתכן ואצליח לשכנע אותה להוציא מהדורה נוספת של הספר עם האיורים הממקוריים. אם הדבר מסובך מידי (חוזה נוסף מול ההוצאה וכל זה), אני מניח שאשמע בעצתך (רק אסיים תחילה את הספר על סבא) ואכתוב דבר מה בעצמי.
ושוב, תודה על הדרבון… 🙂
יש!! 🙂 בהצלחה
תודה נוער 🙂
בתחילתה של הקריאה חשבתי לעצמי שיחסית לפרופיל אמן אתה כותב הרבה על אחרים. אבל בסופו של דבר הצלחת להגיד הרבה מאוד על עצמך, בצורה מעודנת ואגבית (ספירת הלחמניות, שוטטות בבוקר לבד ואהבה לספרים, סקרנות, הזדהות עם העצבות והתעסקות בשאלות קיומיות), שזה הרבה יותר חכם (ומאופק, אני מקנאה ביכולת הזו). כך שמי שבאמת רוצה יכיר אותך לעומק, ומי שלא מתאים או לא מבין לא ידע עליך כלום.
הצלחת לכתוב את המאמר כסיפור מצחיק ועצוב ומאוד רגיש (בדומה לתפיסתו של יוצר “קיפוד בערפל”). אכן בכל סוג של אומנות, אם זה ציור או סרט או ספר, ההומור והאובדן צריכים להשתלב יחד (במינונים שונים), כי ככה החוויה באמת שלמה, ואין תחושת חוסר.
עם הרבה מהתפיסות עליהן דיברת אני מזדהה. בעניין ספרי ילדים, החשיפה לאמיתות כואבות, החשיבות שבאמירה האישית של המאייר, העיוות החושפני של המציאות ועוד…
הניתוחים הקצרים של ספרות הילדים של פעם מרתקים. הספרים האלו והמקום אליו התפתחה ספרות הילדים, אומרים המון על אנושיות, על התפתחות חברתית, ועל הכתיבה שנותנת כלים להתמודדות עם החיים ומפתחת יצירתיות, לעומת התפיסה הבידורית של ימנו.
אני תוהה האם הבנות האלו יתקלו מתישהו בזכרונות שלך מהן.. אלו לא רק ציורים וסיפורים, אתה מפרסם גם תמונות. מרגיש כאילו אתה קצת רוצה להיתפס, ושבעקבות זה תפגוש בהן שוב… מעין התעמתות מאוחרת עם חוסר האונים מהילדות.
תודה הדר.
התגובה שלך די הדהימה אותי, בנוגע לחלק הראשון כלומר, אני מודה שלא הייתי בדיוק מודע לכך.
לפחות לא יכולתי להבהיר זאת במילים, כפי שעשית את בצורה כה יפה.
כנראה שאני פשוט מתגעגע.
מתגעגע לאותם ימים בהם היה ערך למילה הכתובה, ימים בהם שכבתי במיטה, רחוץ, עם פיג’מה ועם חבר טוב, הספר. מתגעגע לאותם ימים בהם הפקתי הנאה כה גדולה מאיור שחור-לבן, קטן וצנוע, המוקף בטקסט (טוב). לעיתים אני תוהה מה נותנות מריחות הצבע האלכסוניות והבוהקות לילדים של היום.
באלונה נתקלתי פעמיים מאז.
פעם אחת, לפני שנים מספר, כשישבתי עם אישתי בבית קפה בגן העיר בראשון לציון, היא נכנסה בשעטה פנימה, ואישתי הייתה צריכה לגרור ולהוציא אותי מתחת לשולחן ממש (פשוט, צללתי אינסטינקטיבית פנימה).
בפעם השנייה, כהראיתי איורים וסיפרתי אודותיה בשיעור בבצלאל, אחד התלמידים, אלירן שמו, הרים אצבע וטען בבטחה שהוא מכיר אותה, ושהיא לימדה אותו תנ”ך בבית ספר בליך ברמת-גן.
כשהטלתי ספק בדבריו, הוא אמר את שמה המלא.
זו אכן הייתה היא.
הוא הוסיף ואמר שהיא הייתה הרבה יותר נוראית ממה שאני מתאר.
ועוד משהו… אילו עבודות יפות יש לך.
איזה יופי אתה כותב ומאייר מחשבות ורגשות. כאילו הילד העדין והרגיש שהיית, לא הלך לשום מקום, רק אסף וצבר כלים עד שיוכל להתבטא כמו שצריך. נראה לי שרוב המאיירים הטובים הם ילדים שקטים שישבו תמיד בטווח בטחון ממדורת השבט, מתבוננים ולא לוקחים חלק, מסתתרים מאחורי ספרים גדולים. וכשהם גדלים, כל מה שהם יכולים לעשות, זה לכתוב ולאייר ספרים על כל מה שראו ומה שקראו.
הטקסטים המקבריים על דמויות מהילדות נהדרים ואני בטוחה שיראו פעם אור, באופן כזה או אחר.
ודמויות כמו אלונה, הן בעצם גירסה מודרנית של המצנט הרנסנסי, אלה שמפרנסות את האמנים בחומרים לשנים ארוכות…
מאמר יוצא דופן, אישי ורגיש. נדמה לי שבקטע הקצר “קיץ” ובדמותו של גרוס בעל האזניים מסתתר לו ספר שלם, שמחכה להיכתב.
צחי – תודה!
האמת שאני מחכה לפרשנות שלך של היומן של סבא שלך – בתור חובבת קשרים במימד הזמן – אני חושבת שזה פרוייקט חשוב גם לך וגם למשפחה. אנחנו עכשיו בעיצומה של עבודת שורשים ואני מעריכה מאוד (מאוד!) את העיבוד מחדש של הסיפור והפיכתו לסיפור מתמשך עם הווה ועתיד. בהצלחה – ואשמח לראות עותק. בקשר לאהבות אני שותפה… גם להתבוננות מחדש בתמונות (מסיפור המורה..). וברוך שפטרנו מפיקוחה של שרה על הקריקטורות שלך.
תודה לך מיכל, אני חושב כי שכרי בא ומגיע בתגובות יפות כל-כך…
ממש כייף.
תודה נעמה.
בעבר הוצאות הספרים דחו רעיונות מסוג זה, אני מודה כי לא ניסיתי הרבה, רק שתיים-שלוש הוצאות, אבל התגובה הייתה זהה: אהדה לאיורים וחשש מה מהטקסטים שנראו מעט שונים ומוזרים.
אבל החיים עצמם הם שונים ומוזרים, הלא כן?
בכל אופן אני מעריך כי כיום האפשרויות רבות יותר וניתן אולי אפילו לנסות להשיג מימון ולהוציא את הדברים בצורה עצמאית.
רק צריך לפנות מעט זמן לכך…
תודה לך תרבותניקית.
אני מתכנן חמישה ספרים הקופצים בזמן, בני 64 עמודים כל אחד: 32 איורים שלי אל מול 32 משפטים של סבא.
כרגע, לאחר מספר חודשי עבודה, סיימתי בדיוק מחצית מהספר הראשון.
ההפרדה לחמש מערכות זמן קיימת כי חששתי שלא אעמוד בעבודה רציפה של שנים מספר ואתייאש באמצע.
רציתי לראות תוצר שלם (הגם אם לא ייצא מיד לאור) מדי מספר חודשים.
אשמח עד מאוד לשלוח לך את הספר או לעדכן בעוד חודשים מספר, עם השלמתו של החלק הראשון, את תהליכי העבודה בעמוד הפייסבוק שלי…
איזה עולם פנימי עשיר ומרגש יש לך.
מרתק לקרא את סיפוריך, לחוש את הילד שכל כך חי בך ולראות את הביטוי החזותי שלך לכל אלו.
אני ממש מחכה ליצירה שלמה שלך (טקסט ואיור).
לימור יקרה, תודה על תגובתך.
הבטתי באיורי האקריליק שלך, הם מקסימים ממש (במיוחד שווה את לבי מראה פניו השלוות של סבא ישיש כשמאוורר את שיערותיו הנותרות).
הבעיה שלי ביצירה שלמה היא כלכלית בעיקרה.
כלומר, בגלל הצורך הבלתי פוסק בהכנסה למען פרנסת המשפחה, אני (וגם את בוודאי) מקבלים עלינו בעיקר עבודות מוזמנות.
לעתים נדירות יש את הזמן לכתוב ולצייר באופן מלא.
לאחר הפיטורים ממעריב הצלחתי לפנות יומיים-שלושה בשבוע והעבודה על היומן של סבא אכן מתקדמת.
ושוב תודה לך…
צחי – קודם כל איזה יופי. אני עוקבת אחרי האיורים שלך המון זמן, אני חושבת שהתחלנו כמעט באותה שנה, ותמיד אוהבת אותם מאד, אבל הפעם אני מתייחסת לטקסטים. אני חושבת בדיוק כמו ההוצאות – אלה לא טקסטים לילדים – ולא בגלל העיסוק במוות, אלא בגלל העיסוק בכוונות הזדון, ולפחות בקטע הראשון – עם הילד שיורה ביונים – הפסיכוטיות המסויימת של הילד – אבל איזה יופי של טקסטים למבוגרים!!! אתגר קרת עשה מזה קריירה לא רעה בכלל. הבעיה היא, שהמון פעמים הכל מתוייג פה בקופסאות ברורות. מי שמכין תה לא יכול להכין קפה, מי שמאייר קומיקס – לא יכול לאייר ספרי ילדים, ואם כתבת טקסט חתרני ונפלא כמו הטקסטים שלך, אז בכלל אין קופסא להכניס אותך אליה.
חוץ מזה, תודה על התזכורת הנהדרת על הספרים שאהבתי – כמעט כולם שם (וביחוד עמק החיות המוזרות, לשמחתי). זה הזכיר לי גם כמה נורא שאין תיעוד מסודר ליצירות של מאיירי העבר. איזה הרשקוביץ, למשל – היתה מאיירת ענקית. אני מלמדת הרבה את הגרסה שלה ל”זהבה ושלושת הדובים”. מאחר ואיזה רצתה לעשות לילדי ישראל קישור לכאן ולעכשיו, היא ציירה את הדובים ביער דקלים, והבית שלהם הוא מעין קבר שייך. אי אפשר לראות את האיורים האלה בשום מקום – יש עותק בבית אריאלה והוא לא להשאלה. הלוואי שמישהו מחובבי ספרות הילדים בארץ ירים את הכפפה, ויקים סוף סוף מוזיאון לאיור ישראלי (כבר יש לקומיקס, לקריקטורה ולעיצוב) אפילו ברמה הוירטואלית. מישהו?
חזרתי אחורה לרשימה של טלי כוכבי על ספרי דתיה בן דור, וראיתי שם את האיור בצבעי עפרון שאתה מספר עליו שלא עלה יפה בדפוס. רציתי לשאול אותך איפה הספר הודפס, כי אני חושבת שאני יודעת מה קרה. דבר איתי.
שלום ליאורה.
תודה לך, נדמה לי כי למדת שנתיים מעלי בבצלאל, אם כי אני חושב שמעולם לא דיברנו…
איזה הרשקוביץ {או רק “איזה”, כפי שנהגה תמיד לחתום על עבודותיה) היא סיפור מיוחד. כשחיפשתי פרטים על אודותיה (ומצאתי לצערי רק מעט מאוד) קראתי כי בשעת טיול בערבה לפני למעלה משישים שנה, היא התאהבה בסביבה והחליטה לעזוב את תל-אביב ולהישאר שם, כלומר לעבור ולגור בעיר אילת. אם היום זה נשמע רחוק, ניתן רק לשער איך זה נראה אז, כשלא הייתה תחבורה מפותחת (ואולי גם היום בעצם התחבורה היא לא משהו), ופרנסתה הייתה על איור ספרים וציור תפאורות לתאטרון. אבל כל זה לא שינה לה הרבה, היות והמרחבים הצחיחים כבשו אותה ועבודותיה נסבו בעיקר על דימויים תנ”כיים. היא ציירה על קירות של בתי מלון (אינני יודע, אבל אני מניח שלא השתמר מאז כלום, אני בכל אופן לא יודע מה עלה בגורלו של מלון “רמת אביב” באילת, שעל קירות בית היין שבמרתפו היא ציירה), ועשר שנים לאחר מכן היא גם הוציאה ספר שאינני מצליח להשיגו, “כושיתה בת אילת” שמו, אודות עלילותיה של חתולה כושית.
בסדר ליאורה, אני אשלח לך הודעה דרך הפייסבוק.
לליאורה וצחי – אילה גורדון דיברה איתי לפני כמה שנים (כשחיפשתי אחרי חיים האוזמן) וסיפרה שהיתה רוצה מאוד שמישהו יתחקה אחר עקבותיה של איזה. אמרתי לה שאשתדל. אני חושבת על זה הרבה. פניתי גם לטרטקובר לא מזמן כי יש לו אוסף גדול של דברים שלה. אשמח לעזור – אני חושבת שיש מקום – אולי אפילו כאן בפנקס?
והבהרה – אני נידנדתי לאילה הרבה…. מאוד… היא אישה נהדרת…. הבקשה שלה ראויה מאוד – וכנראה שיש גם משהו במרתפי מוזיאון ישראל שכדאי למצוא משל איזה.
וואו. אני מעריצה ומלמדת את האיורים של איזה המון המון שנים. שניכם – צחי ותרבותניקית יקרה, יודעים כל כך הרבה יותר ממני. אני מאד מאד מחכה לרגע שבו אחד מחוקרי ספרות הילדים שהתברכה בהם ארצנו ירים את הכפפה ויעביר מידע חזותי ומילולי על המאיירים שעל כתפיהם אנחנו נשענים. מי שרוצה – שינסה לעשות חיפוש תמונות של איור ישראלי. בדרך כלל, אם לא מדובר במאיירים החל מהדור שלי ושל צחי – תקבלו את עטיפת הספר בסריקה טובה יותר או פחות. הו טרטקובר. אנא – קח לך עוזר (הפניה היא לגבר או לאשה), ותעלה כבר את מוזיאון טרטקובר לסייברספייס. אנחנו כמהים וצמאים למידע.
נ.ב. צחי, אני לא זוכרת אותך, אבל אני זוכרת מצויין את אלי זוננשיין ואת מעלל השוטרים שלו. כמה שנים מאוחר יותר הוא ביצע מעלל דומה – והכניס עבודה שלו למוזיאון תל אביב, בלי שהשומרים ירגישו. אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהאידיוטים האלה גילו שהעבודה הזו לא אמורה להיות שם, אבל זה עבד מצויין בשביל אלי זוננשיין, והחדיר אותו ללב הפועם של עולם האמנות בארץ.
תרבותניקית, אני חושב שהבקשה בנוגע לאיזה היא בהחלט ראוייה (לצערי נראה לי כי הדור שלנו, של ילדי שנות השישים-שבעים כלומר, הוא אולי הדור האחרון שגדל עליה), צריך רק למצוא לכך מעט זמן.
ליאורה, לא פלא שאת לא זוכרת אותי משם, אני בקושי הייתי בבצלאל. הגעתי כמעט אך ורק לשיעורי האיור שעניינו אותי וניסיתי לשרוד את היתר. שם גם הכרתי את מישל קישקה ואת נעם נדב שהפכו לחברי הטובים (נעם אף הביא אותי לפני 14 שנה ללמד בבצלאל). נעם נוהג לעיתים לספר לי על הפעם הראשונה בה הוא ראה עבודה שלי. זו הייתה הגשה לשיעור של קישקה והדברים היו תלויים על הקיר. נעם החווה בידו על עבודה שלי ושאל של מי היא. קישקה אמר לו: “אה, אתה לא תכיר, הוא לא נמצא כאן הרבה…”.
אלי זוננשיין היה בכיתה שלי והמאיירת היחידה שיצאה משם אם אינני טועה היא אורית ברגמן. דווקא המקצועית ואולי גם הטובה יותר מבין הסטודנטים בכיתה, מיכל סודאי, נטשה את האיור לחלוטין. בכיתה שמעלי היו הרבה יותר מאיירים: רותו מודן, ירמי פינקוס, מירב סלומון (אולי גם דניאלה לונדון ועינת פלד למדו באותו השנתון?) ואני מניח שגם אחרים.
במסגרת התגובות המעניינות עד מאוד שאני מקבל לתיבת המייל הפרטית שלי על הרשימה הזו (וזה המקום אולי להודות לכולן ולכולם), הגיעה גם התגובה הזו של אלונגו, אותה העבירה לי חברתו לחיים. ביקשתי וקיבלתי את רשותו לעלות לאתר חלק ממנה, היות ובין יתר הדברים שכתב הוא ציין דבר מה (אודות הספר “פשתוני”) שלא היה ידוע לי כלל. אז הנה:
“חוץ מזה, כדאי לספר לו שהמילה “אוררים” לא מתארת הטיה שורשית של המילה “ארורים” אלא כנראה תרגום משונה למילה “אילומינטי”, (illuminati), שסמלם מופיע במרכז התמונה – אגודה שמטרתה (במקור) חינוך לנאורות. אנשי הדת כל כך התנגדו לקבוצה, שחבריה נאלצו לרדת למחתרת (בשביל להמשיך לקיים אורח חיים חילוני בבית ולאפשר מחקר ויצירה שלא כפופים לחוקי הדת), כך הפכה הקבוצה לסודית (אי שם בראשית המאה ה-19, או אפילו סוף ה-18 אם איני טועה). בהמשך, נוספו סיפורי אימה עם תיאוריות קונספירציה על הקבוצה מצד אנשי הדת (לדוגמה זה שהסמל של המשולש עם העין, שמופיע גם על הדולר, הוא עדות לדריסת רגל של הקבוצה על הכלכלה העולמית. כיום עדיין הקונספירטורים נהנים לנפנף בדגל האילומינטי). הכיתוב “כאן אין אוררים” הוא קריאה להשאר בתחומי הדת, והעין היא כמו “שוטר”, שיבוא אם תעשי דברים אסורים.”
לצחי, וגם את תרבותניקית זה צריך לעניין: רות גרבר, סבתו של בן זוגי, היתה רוב חייה חברת קיבוץ בית אלפא (גרבר הוא שם נעוריה), עד מותה בשנות השבעים. היא עיבדה ואיירה את 10 כושים קטנים. יש לנו עותק של כושיתה בת אילת, אני צריכה לשאול את בנותיה מה הקשר שלה אליו.
גליה, אז מסתבר שטעיתי בתחושת הבטן וזו לא הייתה ההסופרת והעיתונאית רות גרבר, אשר סיקרה את סיפור הפליטים עבור ה”ניו-יורק הראלד טריביון” עם תום מלחמת העולם השנייה. מדברייך אנו רואים ולא בפעם הראשונה, כי הפיתרון לתעלומות הללו נמצא ממש מתחת לאף. אולי את יודעת אם גרבר עיבדה ואיירה ספרים נוספים?
אני מעריך כי גרבר ואיזה היו בני אותו גיל (פלוס מינוס) ומי יודע? אולי הן אף הכירו זו את זו בגלל עיסוקן המשותף. בכל אופן אם זכור לי היטב, “כושיתה בת אילת” יצא לאור בשנת 1962, כעשור לפני שרות גרבר נפטרה. אולי היא רכשה אותו עבור נכדיה?
גליה – תודה על המידע – אשמח אם תצרי איתי קשר (כתובת הדוא”ל נמצאת בקישור שבשם שלי). תודה שוב! עינת
צחי, רות גרבר-פישלר לא איירה עוד ספרים: כמו יוצרות קיבוצניקיות נוספות היא עבדה בכל מיני עבודות אחרות וביטאה את כשרונה ביצירת קישוטים ותלבושות לאירועי הקיבוץ ובעבודות יד רבות דמיון. היא נולדה ב1900 בוינה, הגיעה לארץ בשנות ה20, ואת הספר עשרה כושים יצרה כנראה בין 1932-5 על פי שיר ילדים גרמני. רות נפטרה בבית אלפא ב1983.
שימח אותי לגלות שהספר שלה הותיר חותם, ועוד על מאייר מוכשר כמוך…
תודה על דברייך גליה, עזרת לי מאוד.
ידעתי אודות שיר ילדים מהמאה ה-19, אבל לא ידעתי שהוא גרמני – וכמובן, לא ידעתי פרטים על רות.
מובן שהספר שלה הותיר בי חותם עמוק, כזה הנצרב בילדות. אני מתכוון לספר עליה ועל הספר אותו היא איירה (כמו גם על ספרים מאוירים אחרים מפעם, נשכחים בחלקם, אותם איירו מאיירים אחרים) בפני דורות של סטודנטים.
גם המוזיאון בחולון פנה אלי בעקבות הפרופיל בדבר תערוכה בנושא, נראה אם הדבר אכן יקרום עור וגידים.
בכל אופן, כעת, כשאמרת לי את שמה המלא של רות, חיפשתי אודותיה פרטים נוספים:
http://www.betalfa.org.il/inmemory/index.php?option=com_content&view=article&id=135:2008-08-20-07-00-29&catid=23:2008-09-09-19-02-31&Itemid=23
והנה, בבית-אלפא הקיבוץ בו הייתה חברה, מסופר רבות על עבודתה בגן הירק, בטיפול בנוי, בבישול כשר להורים, במטבח ובמתפרה – ואפילו על קישוט ותלבושות בחגים ובמועדים מסופר, אך אף מילה לא מופיעה שם על הספר הנפלא אותו היא איירה.
אם כך, אולי באמת הגיע הזמן לספר עליו – ולו מעט.
באתי באיחור, רק כדי לציין שליטב ידעתי קורצא’ק טען “כי ילדים הם בעצם מבוגרים קצרי קומה”.
וחוץ מזה, אני חושבת שהחתול מקסים. ונהנתי לקרוא את חוויתו הילדות שלך שמשפיעות על האיור.
שלום הדס, ותודה על כך שבאת, אם כי גם באיחור… 🙂
אכן, האמירה הזאת מתאימה מאוד ליאנוש קורצ’אק, אם כי חיפשתי בזמנו ולא מצאתי אותה במדוייק.
מצאתי כי הוא מדבר על הילדים כ”עם נמוך קומה” שמהווה כשליש מהאנושות, ודורש להעניק לעם הזה תנאים נאותים.
תודה לך גם על החתול, ועל דברייך אודות חוויות הילדות.