כללי

• פתוח לציבור

שבע בום! איה גורדון-נוי

על העבודה על הספר "מעשה בילדה בודדה" בשבעה שלבים

1. בסביבות ראש השנה לפני שנתיים (2016) – אני עושה חשבון נפש מול שולחן העבודה שלי: אלו פרויקטים היו לי עד היום? אלו פרויקטים עומדים להיות לי בשנה הקרובה? ואלו פרויקטים הייתי רוצה שיהיו לי?

מכל הפרויקטים בהם אני מעורבת, הכי אני אוהבת לאייר ספרי ילדים, וכבר שנים אני מחכה שיפנו אלי עם טקסט שיתאים בדיוק לי: טקסט שכל מילה בו תרגש אותי. טקסט שיש בו מספיק עומק כך שכל משפט יכול להיות נושא לאיור. טקסט שיש בו מבט ילדי אך לא מתיילד, שנוגע בלבבות של ילדים ומבוגרים. משהו מרגש כמו הטקסטים של מרים ילן שטקליס. אילו רק יכולתי לאייר את מרים ילן שטקליס… ואולי אני יכולה?

 

מכיוון שאין לי סבלנות לחכות למייל, בו ברגע התקשרתי לעורכת בהוצאת “כנרת” ואמרתי לה:

– “אני חייבת לדבר אתך דחוף! אני רוצה מאוד לאייר את ‘מעשה בילדה בודדה’.”

– “המממ… ‘מעשה בילדה בודדה’? אחד הטקסטים האהובים עלי, ואני חושבת שאת יכולה לאייר אותו נפלא, אבל אני לא בטוחה שיאשרו את זה בהוצאה, יש גם את עניין הזכויות… תני לי לבדוק ואחזור אלייך בקשר לזה.”

חלף זמן ללא מענה, וכדי לא לשכוח את ההתלהבות שלי, החלטתי להתחיל את הפרויקט בלי שום התחייבות מצד ההוצאה. האמנתי בפרויקט והיתה לי תחושה שאצליח לשכנע בזה גם את ההוצאה.

זה שונה לגשת לפרויקט בלי חוזה או הבטחה שהוא יצא לפועל. העבודה כל כך פתוחה והדד-ליין לא קיים, לכן קל כל כך למסמס את זה בשוטף של היום-יום והעבודות ללקוחות “אמתיים” – אתם יש חוזה ויש דד-ליין. ובכל זאת מצאתי את הפינות לילדה הבודדה שלי.

2. מכיוון שגלגלתי את הטקסט הזה בראש במשך 30 שנה הליי-אאוט היה לי ברור עוד לפני שאיירתי אותו: רציתי ליצור סביבה ביתית די קבועה, כך שמתוך הכורסא הבטוחה עליה יושבת הילדה, מתפתח סיפור דמיוני.

אולי קצת בהשראת הרעיון של מוריס סנדק בספר “ארץ יצורי הפרא”.

גם החיפוש אחר רפרנס היה לי ברור ולכן מאוד ממוקד: הילדה תהיה אני בילדותי, והכורסא תהיה כורסת האיקאה שבסלון ביתי. רציתי שהכול יהיה קרוב אלי, סנטימנטלי ולא אובייקטיבי. שהכול יהיה אישי.

וכך, מתוך הנחות הבסיס האלו, בניתי את הקונספט לספר אותו שלחתי להוצאה.

העורכת יעל גובר מהוצאת “כנרת” התלהבה. היות ששתינו מעריצות מושבעות של ילן-שטקליס, נוצר בינינו דיאלוג מפרה במיוחד. העבודה על טקסט מושלם כזה היתה מאתגרת ומענגת, וכך גם העבודה עם יעל גובר שהיתה שותפה לדיאלוגים מרתקים אודות הטקסט ונתנה לי חופש אמנותי מוחלט. למשל, היא הפנתה את תשומת לבי שהילדה שאיירתי נראית כמו בילבי. האמת שלא התכוונתי לזה, אבל האסוציאציה הזאת דווקא התאימה מאוד לקונספט. הילדה אמנם לבדה אך היא אקטיבית. היא לא כמו הילד מהשיר ,”לבדי” (של ילן שטקליס: “לבדיתי -לבדיתי-ובכיתי”), אלא כזאת שלוקחת יוזמה ופועלת כדי לשפר את הרגשתה. והרי גם בילבי היא ילדה בודדה, חיה בלי מבוגר אחראי, אבל היא לא משדרת מסכנות. וכך, בעקבות ההארה הזאת, הקצנתי את הבילביות: בתנועת הצמות, בביטחון העצמי, ובתנועתיות משולחת הרסן, והתרחקתי מהילדה הטובה והצייתנית שהייתי.

3.  במקביל המשכתי בחיפוש אחר החומריות והצבעוניות. בכל פרוייקט אני מכינה לי מאגר חומרים וצבעים מצומצם בהם אני משחקת לאורך הפרוייקט.

לעבודת הקולאז אני מכינה משטחי צבע, חיפשתי את החומריות הנכונה, שתעביר את תחושת הפנטזיה. צבע האקרילי, אתו אני עובדת בדרך כלל, נראה לי כבד אטום וחסר תנועה. בחיפושי אחר מרקם נתקלתי במקרה בצבעי האקו-ליין (ECOLINE) שרכשתי ב”בצלאל” שנה ב׳ (לפני 24 שנה!) ומעולם לא השתמשתי בהם. הצבעוניות הרעילה והמימיות שלהם היתה נראית לי מושלמת לאיורי הספר. 

 

4. יום קייצי אחד, כשנה אחרי אותה שיחת טלפון, חתמנו על חוזה לספר והפרויקט יצא לפועל!!! 

אז קומפוזיציות – יש.

צבעוניות – יש.

אפיון – יש.

כל מה שנשאר זה לחבר את הפרטים.

צילמתי את הפרטים השונים, צבעתי את הילדה במחשב בדיוק לפי הצבעוניות שקבעתי, וחיברתי את כל האלמנטים בפוטושופ – טכניקה שאני עובדת בה הרבה.

הכול היה מדויק, בדיוק כמו שתכננתי, אבל משהו הרגיש לי נטול חיים. ניסיתי להפוך את הקומפוזיציות, להחליף רקעים, אבל שום דבר לא עבד. הייתי ממש תקועה. מסביב, אמרו לי שזה מקסים ומהמם ויאללה תמשיכי, את סתם טרלללה, אבל ידעתי שזה לא זה… 

5. ברגעים האלה בא לי להחליף מקצוע. למה כולם כל כך מוכשרים ויודעים מה הם עושים ורק אני לא? למה ככל שעוברות השנים במקום לצבור ניסיון אני צוברת חוסר ניסיון? אני מודה, זה שלב ביצירה שאני מכירה כבר, ועדיין זה לא מנחם כשאני מגיעה לשם. אני מכנה אותו “שלב הקטסטרופה”, שהוא שלב כה נמוך שהדבר היחיד שחיובי בו זה שממנו אפשר רק לעלות.

שאלתי את עצמי איך זה קרה שדווקא בפרויקט החלומות שלי איבדתי את חדוות היצירה? דווקא עכשיו אחרי שההוצאה עומדת מאחוריי נעלמה לי ההתלהבות, איך הפנטזיה המתוקה הפכה למטלה מעיקה? חזרתי אחורה: מה אני אוהבת במקצוע שלי? אני אוהבת את העשייה, את הגזירה, הצביעה, ההדבקה. למה בעצם לא להישאר שם? מיהרתי לעבור למחשב בו הכול מובנה וידוע מראש. אולי בגלל שהיה לי בראש דימוי כה ברור אליו חתרתי, לא הפעלתי את האינטואיציה, את החיפוש והרגש שהם הנשמה באיורים שלי.

וכך, כשמאחורי כבר שמונה כפולות מוכנות, החלטתי להתחיל את כל האיורים מחדש! מתוך החלטה שאני מאיירת את הספר הפעם רק בצורה ידנית.

6. מכאן הכול זרם מאוד מהר. היתה עוד איזושהי התלבטות על צורתו של הירח, הרי בסקיצות הקודמות הוא היה עשוי מעץ, כנראה לזכר הדיקט שבאחד הגלגולים היה הרקע לאיור. בסוף החלטתי שהירח יתקשר עם הספה הגזורה, שני האלמנטים הם כעוגנים עבור הילדה ולכן גם הוא יהיה עשוי מצילום שחור לבן.

 

נשארה ההתלבטות איך לסגור את הספר. איך להשאיר את הרוח האופטימית למרות שהילדה לא קיבלה מה שהיא רצתה: הירח נשאר פסיבי, הוא לא סיפר לה סיפור והיא עדיין בודדה. מבחינת קומפוזיציה ונראות התחשק לי להגדיל את הירח מאוד, אבל מבחינת הקונספט זה לא היה נכון להקטין את הילדה האמיצה הזאת מולו. הוא הרי לא עשה כלום! יעל ואני חשבנו שוב על בילבי, מה היא היתה עושה? בטח היא היתה תופסת את הירח באוזניים ומושיבה אותו על הארון. אבל כאן החלטנו להיפרד מבילבי, הילדה של ילן-שטקליס שונה. אומרים שאת השיר הזה ילן-שטקליס כתבה על עצמה, ולכן איירתי את הילדה כמשוררת. הילדה היא היוצרת שכותבת את השיר, ולכן בכפולה האחרונה היא יושבת על הירח, על גג העולם, וצופה ממרום מושבה על העולם או אולי בסיפוק על היצירה שלה.

כשהאיורים היו מוכנים דימה צילם אותם לרפרודוקציות.

והיידה, לגרפיקה של אורית מהוצאת “כנרת”, ולדפוס!!!

7. בום! הספר גמור.