6 כללי

• פתוח לציבור

על היונה ששיגעה את העולם / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרו של מו וילמס, "אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס"

זה יהיה קשה, אבל אני מבקש לדבר ברצינות על “אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס”. זה יהיה קשה, שכן כל מי שנחשף לסיפור בלשון המקור (אנגלית), או בתרגום החדש של גילי בר-הלל סמו (הוצאת קלסיקלטת), יודע שמדובר באחד הספרים המצחיקים והמהנים שראו אור בעשור האחרון.

את הספר כתב ואייר מו וילמס (Mo Willems), אשר בין העבודות שקדמו ליצירתו הספרותית ניתן למנות כותב ואנימטור עבור “רחוב סומסום” האמריקני. “אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס” ראה אור בשנת 2003 וזכה להצלחה מסחררת בכל העולם. הספר זיכה את וילמס בעיטור קלדקוט על איוריו, תורגם ללשונות רבות ובהמשך גם עובד לתיאטרון והיה הראשון מתוך סדרה של ספרים בכיכובה של היונה. ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר לילדים של ה-“School Library Journal” שפורסמה השנה, הוא הגיע למקום השלישי (עליה של שני שלבים מהמצעד הקודם), וה”ניו יורק טיימס” הגדיר את וילמס כ”כישרון הגדול ביותר של שנות האלפיים בספרות הילדים”.

אז מה סוד קסמו של ספר שיש בו יונה אחת – נודניקית למדי – המתעקשת שיתנו לה לנהוג באוטובוס? בפתיחת הספר מופיע נהג אוטובוס ופונה אל הקוראים בבקשה: “אני צריך ללכת רגע לאיזה מקום, אולי תוכלו לשמור פה על העניינים עד שאחזור? […] אה, ואל תשכחו: אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס”. מנקודה זו פוצחת היונה בניסיונות אינספור לשכנע את הקוראים לאפשר לה לנהוג באוטובוס שהופקד למשמורת. כאשר הנהג חוזר לבסוף, הוא נוסע לדרכו והיונה מסבה את מבטה למשאית אדומה ורומזת בכך על המושא החדש. זהו סיפור המעשה כולו ותמצית הווייתו.

המאפיין הבולט מכל הוא שבירת הקיר הרביעי המפורסם; מהלך ספרותי שרווח מאוד כיום. שבירה תהיה מילה עדינה במקרה הזה, ונכון יותר יהיה לומר: קריסה טוטאלית של המסגרת הסיפורית הסטנדרטית. לא די בכך שהיונה ונהג האוטובוס פונים באופן ישיר לילדים, ובכך מעודדים אותם לפעולה אקטיבית בעת הקראת או קריאת הסיפור. וילמס מתיר לחלוטין את המושכות מההורים ובמידה מסוימת אף קורא תיגר על נחיצותם. ספרים רבים משתפים את הילדים, הן באופן ישיר והן באופן עקיף, כאשר ההורים מתווכים ושואלים שאלות את הנמענים הקטנים ומדרבנים אותם לענות. לא כך כאמור ב”אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס”: הדיבור של הסיפור (והסיפור נשען אך ורק על דיאלוג מדומיין בין הדמות הספרותית לילדים) מכונן מערכת יחסים שוות ערך בין הילדים להתרחשות העלילתית, ובמידה רבה הדיאלוג הזה מעניק כוח ואפילו סמכות לנמענים, ווילמס עושה זאת בלי טיפת דידקטיות. כל ניסיון לדבר על הספר במונחים חינוכיים של זהירות בדרכים, למשל, או אחריות וקיום ההבטחה שניתנה בתחילת הסיפור – כל ניסיון שכזה יכשל בשל ההומור של וילמס והדמות הנהדרת שברא, אשר עמה יכולים הילדים להזדהות וגם עם רצונה לנהוג באוטובוס.

אולם במקביל להזדהות עם ההתעקשות הילדותית משהו של היונה, וילמס מציב אותם גם בפוזיציה של המבוגרים האחראיים, והם אכן רוצים להישאר נאמנים לתפקיד זה ולדבוק בו. הזהות הכפולה, אם תרצו, שמכונן הסיפור, חורגת משבירת הקיר הרביעי מבחינה אמנותית שכן היא מערערת על המערך המסורתי של קריאת סיפור: ההורים ממש מיותרים בתהליך ההקראה (ודאי אחרי מספר קריאות, כאשר הילדים יכולים לספר את הסיפור בעצמם), משום שכל שנחוץ כאן הוא ספר והנמען המקורי שלו – הילדים, שהם האחראים הבלעדיים לקיומו ולהתפתחות המוצגת בו, גם אם היא לא משתנה מקריאה לקריאה. ולדוגמא, ראו את הסרטון הזה, בו אנו שומעים את קולה של בת שנתיים המקריאה את הסיפור בטונציה מושלמת, ובשימת דגשים במקומות הנכונים. ללמדכם שהסיפור הפשוט, ההתעקשות שהיא גרעין העלילה והתגובות של היונה אשר מלוות בהבעות מדויקות מאוד באמצעות האיורים המצוינים – כל אלו מאפשרים שליטה בלעדית של הילדים על ההתרחשות הספרותית והממשית.

כאמור, הספר מתבסס על דיאלוג מדומיין בין היונה לילדים. במחקרו על יצירותיו של דוסטוייבסקי, הגדיר מיכאיל בחטין את אחד ממאפייני כתיבתו כ”קול משתבר” – כלומר, התגובה המדומיינת של הנמען המשתברת לתוך הדיבור של הדמות שיוצרת את הדיאלוג המסוים הזה, גם כאשר הוא אינו נמסר באופן ישיר. דבר דומה מתקיים גם ב”אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס”. היונה מגיבה תמיד מתוך ההתנגדות המצופה של הילדים. וילמס תבע את אותה התנגדות מראש, ולא אפשר קיום של הסיפור במידה והילדים יחליטו שהם רוצים לאפשר ליונה לנהוג באוטובוס. ניתן לראות בך הצרה של האפשרויות הגלומות בסיפור, וזה אכן כך. זהו אינו סיפור פרוץ, שניתן להפליג איתו למחוזות רחוקים. זהו סיפור קונקרטי, חד-ממדי, הנשען על הסכם “דרקוני” של וילמס עם נמעניו: אני מעניק לכם כוח לברוא את הסיפור, אבל אתם מוכרחים לומר תמיד לא. הסכם זה מעוגן לכאורה על-ידי הבטחה לנהג האוטובוס טרם הפתיחה “האמיתית” של סיפור המעשה. זאת על אף טשטוש הגבולות גם מבחינה עיצובית, שכן הפניה של נהג האוטובוס מופיעה בשער הפנימי, ורק לאחר מכן מגיעה היונה, כאילו – בדומה לילדים – נכנסה רק עכשיו להתרחשות.

זהו סיפור המתרחש בהווה של הקריאה אותו. וילמס לוקח צעד אחד קדימה את החוויה המשונה והמפתיעה של קיום עולם חדש המתהווה בעת קריאתו, והופך את הילדים לשותפים ליצירה ולמעשה – אם להכניס מעט פאתוס – לשותפים לבריאת עולם.

אולם חשוב לזכור כי המהלכים הללו היו נשארים בגדר תופעות מעניינות ומסקרנות מבחינה הכתיבה על אודותם ולא היו קוסמים לילדים בכל העולם, אילולא היה וילמס נעזר באחד הכלים החזקים ביותר (ולמרבה הצער, לא השכיח מביניהם) – ההומור. האיורים שלו פשוטים למדי, פלטת הצבעים אחידה, ברורה ויוצרת מסגרת עיצובית קלה לתפיסה. אלו לא איורים מתוחכמים או יפים במיוחד, אבל הם מלאי הומור. הרקע האחיד ונטול הפרטים מאפשר התמקדות בדמות היונה הנהדרת, שהוגדרה על-ידי ה”ניו יורק טיימס” כאחת התוספות המשמעויות לספרות הילדים בעשור הראשון של המאה ה-21. והיונה אכן נהדרת בשל מגוון ההבעות שלה ובמשחק החכם של וילמס בשפת הגוף שלה. כל קשת ההבעות (והרגשות) מוצגת על-ידי היונה: כעס, רחמים עצמיים, תחינה, התגרות, תחמנות, התנחמדות, עצב וכן הלאה. השינויים הם מינוריים מבחינה איורית, אך הם בעלי תוקף מבחינת המשמעות. הילדים מזהים עד מהרה את המניפולציות שמנסה היונה להפעיל עליהם ואינם “נופלים בפח”. היונה מעוררת צחוק, אפילו גיחוך, והרבה חמלה. אך בשונה מסיפורים דידקטיים, החמלה אינה מובילה לתהליך רגשי אצל הנמענים ולקתרזיס המיוחל. להפך, היא מגבירה את ההנאה משום יצירת הזהות הכפולה של הזדהות ילדית מצד אחד ואחריות של “מבוגרים” מצד שני.

ולספקנים הסבורים שיש משהו כוחני במהלך הספרותי הזה, המבוסס על התנגדות מתמדת של הילדים למאווייה של היונה, וילמס מבטל זאת – שוב, בהומור – בסיום הסיפור, בו נראית היונה חומדת את המשאית ללא השתהות של רגע לאחר שחלומה נגנז ממנה. זהו סוף פתוח קלאסי, אך יש בו הרבה הומור ושחרור, שכן אחרי שהוסרה מעל הנמענים האחריות כבדת המשקל, הם יכולים להשתעשע עם הרעיון של היונה נוהגת במשאית, או ליהנות מהעובדה שהיא אינה יודעת שובע (ואף מילה על ההקבלה בין היונה לילדים באשר לשינוי המהיר ברצונות ודרישות).

“אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס” הוא ספר מצחיק וחכם אשר שמור לו מקום של כבוד בספרות הילדים העכשווית. תרגומה של גילי בר-הלל סמו שומר על הקלילות וההומור שבמקור, ומפתיע שהוא תורגם רק עתה. מעטים הם הספרים המאוירים שניתן לכנותם קלאסיקה מודרנית, וכאשר בכל זאת מתורגם ספר כזה – עשו טובה ואל תתנו ליונה לחמוק מכם.

“אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס” – כתב ואייר: מו וילמס, תרגום: גילי בר-הלל סמו, הוצאת קלסיקלטת, 2012.

יותם שווימר – עורך עצמאי וכותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.