מאמרים


אלה חוקי הפורמט / נעמה בנזימן
הפיכת הדף משמשת את הופר ליצירת מתח, כאשר האיור מרמז על ההמשך (זנבה של החתולה). כל כפולה נפתחת בפתרונה של הכפולה הקודמת ומסתיימת במשפט שנקטע ממש לפני סופו.


הדלתות של תום זיידמן-פרויד / מרית בן ישראל
יש פתח בגדר הכלונסאות; "שער", קורא לו הסופר, אבל תום מציירת רק רווח. ושימו לב שעל־פי ממדיו, הספר הוא בדיוק החתיכה החסרה להשלמת הגדר: הספר הוא השער, אומרת תום. ואם חושבים על כך, הספר – כל ספר – הוא למעשה אוסף של דלתות נייר שאנחנו פותחים בזו אחר זו בזמן הקריאה, באופן ליטרלי ומטפורי כאחד.


מִינֵי מוּמִינֵי – האוסף או החיים / אמי כהן
טור שישי מסכם על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון
כשהמיולין משווה בין להיות בעל אוסף לעומת היות אספן, הוא מבטל את ההישג שבהשלמת אוסף ומקונן על סיום החיפוש, תהליך בניית האוסף... אבל אנשים שיש להם סוף שאוספים את עצמם - מעצם היותם אספן ואוסף בה בעת - איכשהו שם זה לא עובד.



מִינֵי מוּמִינֵי – מי אני, מה שמי / אמי כהן
טור חמישי על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון
אבל סנופקין, ששמות, ככל רכוש אחר, לא מעניינים אותו באמת, נדרש בערב אביב אחד להעניק שם ליצור אחר. חי זנבי.


מִינֵי מוּמִינֵי – חי צומח / אמי כהן
טור רביעי על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון
משהו סנופקין הבין: אי אפשר לחנך ילד רעב, צמא או ילד שקר לו. אי אפשר לחנך ילד בלי לייחד אותו ובלי להבין מה הוא מרגיש. אולי אי אפשר לחנך ילד בכלל. אולי כל מה שאפשר לעשות זה לטפל, לצחוק ולשחק.


מִינֵי מוּמִינֵי – חיי רמש, או: כמה קטנה מאי הקטנה / אמי כהן
טור שלישי על ספרי "המומינים" מאת טובה ינסון
כן, זעירה, מומינאמא. זעירים המומינים, כולם. אולי מאי וסניף קטנים יותר, אבל חי זנבי, גם שאר יושבי העמק רמשיים למדי.