7 כללי

• פתוח לציבור

פרופיל אמנית – נעמה בנזימן

ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, סגנונה ובחירותיה האמנותית

“הפנקס” גא להציג פרופיל אמנית של המאיירת נעמה בנזימן. בנזימן היא בוגרת “בצלאל”, מאיירת ותיקה ומוערכת שאיירה לעיתונים רבים, בהם “עכבר העיר”, “מעריב” ו”הארץ”. הייתה בעלת טור מאויר בעיתון “ידיעות אחרונות” והיא מאיירת וכותבת במגזין “עיניים”. בנזימן הציגה במגוון תערוכות בארץ ובחו”ל, משמשת כעורכת אמנותית של סדרת ספרי ילדים דיגיטלית ומרצה במכון הטכנולוגי, חולון, וערכה שם לאחרונה ספר בשם “ילדי החול – מבט ישראלי על סיפורים מאתיופיה”. כמו כן, איירה ספרי ילדים (בהם ספריה של אמה, חגית בנזימן) וכתבה ואיירה בעצמה שניים – “הכובע הגבוה של אלברט” ו”אמיליה”, שראה אור לאחרונה (שניהם בהוצאת עם עובד). נעמה בנזימן היא המאיירת השלושים ואחת בפרויקט “פרופיל אמן“, שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אלו ספרים מאוירים את זוכרת כילדה?

הזיכרונות שלי בעניין הזה הם איכשהו גם חזקים וגם מפורקים. אני זוכרת בבירור דימויים ואיורים, אבל לא תמיד אני יודעת לאיזה ספר הם שייכים. אני יכולה לצטט על פה שורות מחורזות שהיו קוראים לי, שהפכו למן מנגינה שמנותקת מהספר הפיזי. בקיצור, יש לי בראש מן קולאז’ של דמויות, איורים, צבעים, מלים ותחושות, שנראה אולי ככה:

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עלייך?

אמנים טובים, רבים ושונים: וולטר טרייר, מוריס סנדק, אולף הייאק, קיטי קראוטר, ססיל גמביני, שון טאן, בריאן קרונין, פיטר סיס, ייז’י סליבה, וולף ארלברוך, איאן פלקונר, אוליבר ג’פרס, מארק רותקו, דיוויד הוקני, אורי רייזמן, ויליאם פוקנר, דויד גרוסמן, פטר הנדקה, מיכאל אנדה, האיאו מיאזאקי.

אנא פרטי על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

יום אחד, כשהבת שלי היתה בת חמש, היא נתנה לי שלוש פתקיות קטנות, מחוברות ביניהן בסיכות, ואמרה לי: “זה הספרון של הילדות שלי”.

הספרון הזה הוא בעצם התמצית של “אמיליה”: בהתחלה יש ילדה קטנה, שאמא שלה מחזיקה אותה בזרועותיה; אחר כך הילדה הולכת לצדה של אמא, ובסוף הילדה הולכת לבד. “אמיליה” מספר על ילדה קטנה שהולכת בבוקר לגן. זה כאילו הכי מוכר, אבל מה באמת עובר עליה מהרגע שבו היא נפרדת מאמא ועד שהיא נכנסת לגן? עניין אותי השלב לפני, אי-הכניסה לגן. זה מעבר שאולי במציאות לוקח כמה שניות, אבל במציאות הפנימית של אמיליה זו תחילתה של דרך מסתורית ומפחידה, והיא ילדה נועזת שיוצאת לבד למסע הרפתקאות. הספר מבוסס על חוויות שלי כילדה וכאמא. אמיליה עצמה דומה (לפחות בעיניי) לבת שלי, זוזו (זהר). וארנבי, בובת הארנב של אמיליה, בהחלט גר אצלנו בבית.

בתחילת העבודה אני מכינה סטוריבורד ומחלקת את הטקסט, ועושה סקיצות קטנות של קומפוזיציה והתרחשות, מנסה להרגיש את המקצב של הספר.

בדרך כלל הסטוריבורד הוא שלב די מחייב בתכנון הספר, ואחרי שמאשרים אותו אפשר לעבור לביצוע האיורים. במקרה של “אמיליה” עשיתי כל כך הרבה גרסאות שרק איור אחד נשאר ממש דומה לסקיצה בסטוריבורד המקורי.

בהמשך הכנתי גם ספרון-דמי, ונתתי אותו לילדים ולמבוגרים שהסכימו לקרוא. התייעצתי עם דורי, בן הזוג שלי, הטרדתי את יתר בני המשפחה ובסך הכל קיבלתי שלל תגובות והצעות. ככה נראה ספרון הדמי תוך כדי עבודה. ההערות הן של הבן שלי, איתמר.

הספר השתנה עד לרגע האחרון. אפילו אחרי הגהה הראשונה עוד שיניתי משהו בטקסט. פורזץ החלפנו שבועיים לפני ההדפסה. ידעתי כבר בהתחלה שאמיליה מדמיינת אריה בפתח הגן, אבל חשבתי שזו תהיה בובה קטנה של אריה שזרוקה על אחת המדרגות. בהמשך חשבתי שיותר נכון שזה יהיה מטאטא, חפץ ששייך לגן ונמצא בחצר. כלומר שהאריה המפחיד הזה נמצא שם תמיד, או לפחות לעתים קרובות. כשחשבתי על בובה הדמות של האריה היתה יותר ראליסטית, וכשהחלטתי על מטאטא השפה נהייתה מסוגננת יותר.

העבודה עם דלית, העורכת שלי, עזרה לי לנפות מתוך הספר חלקים מיותרים ומצד שני אפשרה לי להתפרע וללכת עם החופש והדמיון. בשנה שעברה, כחלק מלימודי המ.א שלי, עבדתי עם הרקדנית והכוריאוגרפית דגנית שמי, ויצרנו יחד עיבוד מסך-במה לספר, לאו דווקא לילדים. זו היתה חוויה מעניינת וגם היא השפיעה על האיורים. כשראיתי את דגנית מגלמת את אמיליה התברר לי שאני יכולה לוותר על רוב ה”תפאורה”, על מה שמייצג את העולם, את המציאות. ראיתי שהעיקר הוא לא איפה אמיליה גרה ואיך נראית אמא שלה, אלא החוויה שהיא עוברת.

באלו טכניקות את עובדת?

האיורים נראים אולי משורבטים אבל הם מבוססים על מחקר: צילמתי הרבה בגני ילדים ויש לי תיקיות מלאות בתמונות של ילדים, של צעצועים, של אריות, של נופים, של צדפים ואלמוגים ופרפרים, יותר מדי. זה לגמרי השתלט לי על הדסקטופ והאמת שאני בקושי מתמצאת בערמת החומר שאספתי. בדרך כלל אני מתחילה עם רעיון בסיסי לקומפוזיציה, ואז מציירת את האלמנטים בנפרד בעיפרון או בצבעי עיפרון, על נייר פשוט או על נייר פרגמנט, סורקת ומעבדת בפוטושופ. איור ממוחשב נראה לי לעתים קרובות קצת קר ולכן אני סורקת גם ניירות וטקסטורות ועבודות צבע שלי, כדי ללכלך ולחמם את האיורים. אפשר לראות כאן שלבי עבודה של אחד האיורים.

 העולם הרגשי-נפשי של אמיליה עוצב על ידך כעולם סוריאליסטי מרובה פרטים ססגוניים מאוד. אנא פרטי על הבחירה הזו וכיצד עוצב העולם?

מראש החלטתי שאין בספר הפרדה בין מציאות לדמיון. גם השפה האיורית היא אותה שפה. בחוויה הפנימית (שלי לפחות) התוכן רגשי מעורב תמיד במציאות החיצונית. וגם כשילדים משחקים, החוויה שלהם מלאה ושלמה. אז אם המטאטא הוא אריה, הוא באמת מפחיד, ובאמת אפשר לרכב עליו. עיצוב ואיור העולם שאמיליה רוכבת לתוכו היו חלק מענג ומשחרר כי לא הייתי מחויבת לשום דבר, יכולתי להמציא כל מה שעלה בדעתי. נזכרתי בדמויות ובחוויות שהפחידו אותי כילדה, שיחקתי וחיברתי בין אנשים, צעצועים וחיות והתבוננתי בנופים שמקסימים אותי.

ניסיתי ליצור משהו שיש לו היגיון משלו, שהוא לא בדיוק ההיגיון המקובל. אם מסדרים את איורי המסע של אמיליה לאורך, אפשר לראות שהם יוצרים רצף, מלמעלה למטה:

“אמיליה” עוסק בעיקר בפתרון יצירתי בעזרת הדמיון על חששות ופחדים. מדוע נושא זה עניין אותך?

אני לא בטוחה שיש לי תשובה טובה… המרחב שבין מציאות לדמיון תמיד עניין אותי, וגם האומץ לצאת לעולם מעניין אותי. כילדה אהבתי מאוד את הספר של דבורה עומר “כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי”, שגם בו יש מסע כזה. כשהתחלתי לעבוד על “אמיליה” חזרתי לקרשינדו ונדמה לי שאפשר לזהות קשר בין האיורים שלי לאיורים של אראלה.

כמי שעוסקת גם בפן הדיגיטלי של ספרות הילדים המקומית, נשמח אם תפרטי על משנתך ו/או חזונך לגבי התחום הזה? בנוסף, האם מדובר בהמשך לגיטימי של ספרות ילדים או בסוגה ספרותית/אמנותית ייחודית?

האפשרות לתקשר בכמה ערוצים מסקרנת אותי. זה יכול להיות הדיאלוג בין איורים לטקסט בפיקצ’רבוק, זה יכול להיות בין וידאו לתנועה על במה, וזה יכול להיות דרך אינטראקציה שיוצרת אופני קריאה חדשים. בתפקידי כעורכת ספרים דיגיטליים השתדלתי להימנע מגימיקים וליצור אינטראקציות שמחוברות לתוכן הסיפורי ומובילות אותו. לרוב, ילדים משתמשים באייפד באופן עצמאי, בלי ליווי של מבוגר. הם מצפים לאקשן והקריאה שלהם דרוכה, ערנית ואקטיבית. כשהורים קוראים לילדים סיפור לפני השינה זו חוויה אחרת לגמרי – הילדים יכולים לשקוע לתוך הסיפור, לעצום עיניים ולנמנם. לא לכל ספר מתאים עיבוד אינטראקטיבי, אבל לטעמי אין פה שאלה של לגיטימיות אלא של הלימה בין תוכן למדיום. “אליס בארץ הפלאות” אויר פעמים רבות, נעשו לו אין ספור מחוות ועיבודים במדיות שונות – בציור, בספרות, במחול, באופרה, במוסיקה, בתאטרון, בקולנוע ובאנימציה. חלק מהיצירות האלה טובות וחלקן לא, אבל כולן לגיטימיות.

לצד עבודתך כמאיירת וכותבת, את גם מאיירת טקסטים של כותבים אחרים. האם תהליך אחד פשוט יותר מהאחר?

הרבה יותר קל לי לאייר טקסט של כותב אחר. כשאני גם המאיירת וגם הכותבת יש לי כל הזמן תחושה של משהו שחומק ממני, כאילו כל שורה וכל איור הם לא הדבר המדויק שאני מתכוונת אליו. זו משוואה שכולה נעלמים והיא גם דינמית, אין בה עוגן קבוע שאפשר ממש לסמוך עליו. זה כיף מאוד וקשה מאוד.

כמי שעובדת עם הרבה יוצרים צעירים, מה דעתך על תחום ספרי הילדים בישראל מבחינת האיור? 

אני לא אחדש הרבה אם אומר שיש בארץ מאיירים מצוינים, ותיקים וצעירים. יש קונפליקט בין הרצון להתבטא באופן אותנטי, מקורי ואישי ובין הציפייה לפנות לקהל רחב, לתקשר, להיות מובנת ובאותה הזדמנות למכור. לשמחתי אני עובדת עם עורכת והוצאה שמאמינים בי ונותנים לי הרבה חופש, אבל אני בהחלט מודעת לקושי הכלכלי שיש לספרות הילדים בשנים האחרונות. בספרים שמבוססים על “נוסחאות מנצחות” יש נזק כפול: הם משחזרים ומקבעים מבנים מוכרים ותפיסות קיימות, והם מצמצמים את ההזדמנות ליצור ספרים חדשניים ולתת במה ליוצרים שמציעים קול וקו ייחודיים.

 מהו פרויקט החלומות שלך?

 לא משהו מוגדר כל כך… להמשיך להתפתח, לעבוד על דברים שמעניינים אותי, להרגיש שאני יוצרת ושאני אוהבת את העבודה שלי.