האחים גרים הנועזים / שחר קובר

רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לאסופת מעשיות האחים גרים

ללכת על בטוח

מזה זמן, שמתי לב לתופעה מעניינת במול"ות ספרי הילדים הישראלית. מרבית המו"לים הישראלים יוציאו לאור בדרך-כלל ספרי מקור לילדים המלווים כמעט תמיד באיורים מתוקים, נאיביים וחמודים. איורים בהם הגיבור הוא ילד מתולתל וורוד לחיים, השמיים כחולים, הדשא ירוק, הציפורים מצייצות וכולם מחייכים. אולם, כאשר אותם מו"לים ייגשו להוציא לאור ספרי ילדים זרים בתרגום לעברית, הם "יעזו" לפרסם ספרים שבהם האיורים לא נופלים לקטגוריית החמידות, וזאת במידה ואותם ספרים הצליחו במיוחד בחו"ל או זכו לפרסים רבים. אם יש לספר תעודות, כנראה שכדאי לתרגמו לעברית.

כלומר, המו"ל הישראלי לא אוהב להמר. אם ספר הצליח מעבר לים, יש סיכוי גדול שהוא יצליח גם כאן; גם אם גיבור הספר אינו חמוד, וחס וחלילה, צבע השמיים אדום.אולם, אם הספר הוא ספר מקור ישראלי אין מקום להימורים – הגיבור צריך להיות חמוד והשמיים כחולים, כדי שימצא חן בעיני כמה שיותר אנשים. אני משוכנע כי רבים יחלקו על דעתי, וכמובן שישנם יוצאי דופן.

יוצאת דופן אחת היא המאיירת עפרה עמית. כתבתי כאן בעבר על סגנונה המובהק. הוא יוצא דופן בעולם האיור הישראלי – אינו חמוד ומתחנף לילדים או להוריהם, ואינו מנסה למצוא חן בעיניהם. ובכל זאת המו"ל הישראלי מפקיד בידיה טקסטים רבים לאיור, ואף את הטובים שעל שולחנו. מדוע? גם כאן המו"ל אינו אוהב להמר וסומך על דעתם של אחרים. עמית היא מאיירת של העולם הגדול, אולי המאיירת הישראלית המוערכת ביותר בעולם כיום. כבר מספר שנים שסגנונה הייחודי מזכה אותה בפרסים רבים, בהם החשובים בפרסי האיור בעולם. מוציאים לאור ישראליים, אשר כאמור נוטים בדרך כלל לבחור איור שנופל לקטגורית החמוד בספרי מקור ישראליים, סומכים על קורות חייה של עמית. אם היא זכתה בכל-כך הרבה פרסים ברחבי העולם, כנראה שכדאי לעבוד איתה.

איור של עפרה עמית ל"שילגיה"

אני כמובן מברך על הבחירה להפקיד בידיה של עמית טקסטים רבים, אולם אינני יכול שלא לתהות מדוע המו"לות הישראלית לא מאפשרת גם למאיירים אחרים את החופש לו זוכה עמית בעבודתה. על עצמי ועל חלק מעמיתיי אוכל להעיד שלא מעט סקיצות אשר הגשנו למו"לים ישראליים נדחו בטענה שהאיור אינו חמוד מספיק.

לפני זמן רב פגשתי בעפרה עמית ושאלתי אותה מדוע עלי לטרוח ולנסות להתחרות בכל אותן תחרויות בהן היא משתתפת. הרי התגמול הכספי אינו מאוד משמעותי. עפרה ענתה תשובה שאני זוכר במדויק ומסכמת היטב את אשר כתבתי עד כה: "מפני שכך אנשים שצריכים מאייר אך אינם מבינים דבר באיור, ידעו מי הוא מאייר טוב ויבחרו לעבוד איתו." השבוע הזכרתי לה שוב את אמירתה והיא חידדה את הנושא: "פרסים, בכל תחומי האמנות, הם בין השאר חותמת של תו איכות שחוסכת למתבונן את האנרגיה של השיפוט העצמי והעצמאי. ועם זאת, גם אנשים 'מביני עניין', יעיפו בך מבט שני אם הם יודעים שזכית ונבחרת על-ידי חבר שופטים שהם מעריכים את דעתם. זה פועל על כולם, גם על אלו שיש להם כושר שיפוט מאוד עצמאי שכביכול לא מושפע מהסביבה."

נועזות

יחד עם זאת, ברור לי כי במצבה הנוכחי של המו"לות הישראלית והעולמית, מובן מאליו כי הוצאות לאור ישראליות ישתדלו "ללכת על בטוח", ולא להמר. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בספרי ילדים אשר עלות הפקתם גבוהה. עם זאת, הייתי שמח לראות מדי פעם יותר נועזות של ההוצאות לאור.

לאחרונה ראה אור הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים – תריסר מעשיות קלאסיות של האחים גרים" בתרגומה של ד"ר חנה לבנת, עם איורים של עפרה עמית. (הוצאת מחברות לספרות, עורכת – מיכל פז קלפ). הספר כולל את הסיפורים הקלאסיים, שחלקם מוכרים לכולנו מאוד – כיפה אדומה, היפהפייה הנרדמת, שלגיה, המוזיקאים של תזמורת העיר ברמן, הדיג ואשתו – וחלקם מוכרים פחות. הסיפורים תורגמו מהמקור הגרמני ואינם עיבודים מקוצרים, כפי שנהוג לרוב לפרסם.

עטיפת הספר (יח"צ)

גם במקרה הנ"ל, איוריה של עמית אינם מתחנפים לאף אחד; הם אינם חמודים. אולם אין לי כל ספק שאיורים אלו יזכו אותה במספר פרסים בין-לאומיים, משום שמדובר באיורים מוקפדים מכל אספקט שהוא, הן טכנית והן רעיונית. עמית מרשה לעצמה לאייר אלמנטים שייתכן ואף מאייר ישראלי אחר לא היה מעז לצייר. למשל, בסיפור "המוזיקאים של תזמורת העיר ברמן", כאשר החיות משקיפות אל תוך בית השודדים מבעד לחלון, היא ציירה את שלושת השודדים כשלושה ראשים מרחפים ללא גוף. או בסיפור" על הדיג ואשתו", שם האיור הוא סוריאליסטי לחלוטין – הדייג משוחח עם הדג שמעופף באוויר, ובחלקו האחרון חלון קטן בו יושב נסיך. גם ב"כיפה אדומה" בחרה עמית בפרשנות נועזת לזאב השוכב במיטה מחופש לסבתא. על ראשו מסיכה שמחה ומחייכת, וכלל לא רואים את עיניו. זאת בניגוד לעובדה שבסיפור אין כל אזכור למסכה, אלא כמובן ציון כי לאחר שטרף את סבתה של כיפה אדומה הוא לבש את בגדיה וחבש את השביס שלה. עמית לא ציירה בגדים או שביס, רק מסיכה. אם הייתי מציב את עצמי כמאייר הסיפור, אני משוכנע כי לא הייתי מעז להחסיר את השביס המדובר. אני גם משוכנע שרוב עורכי ספרי הילדים בארץ לא היו מוותרים על אזכורו הוויזואלי. אינני יודע אם הוצאתם לאור של האיורים הנועזים האלו התאפשרה בגלל פתיחותו יוצאת הדופן של המו"ל או בשל גישת ה"ללכת על בטוח" שציינתי קודם, אשר מסתמכת על ניסיונה והצלחותיה הבין-לאומיות של עמית.

איור של עפרה עמית ל"כיפה אדומה"

כאן מגיע השאפו לעורכת מיכל פז-קלפ, אשר אפשרה לעמית ליצור איורים נועזים במיוחד לספר זה – אין הדבר מובן מאליו. חשוב לציין שנועזותה של פז-קלפ אינה מסתכמת רק בבחירות הוויזואליות. עצם הבחירה להוציא לאור את סיפוריהם של האחים גרים במלואם, ללא עיבוד מתנחמד וללא השמטות, אינה מובנית מאליה. אמנם מדובר בקלאסיקות של ממש, אולם לא מעט מהסיפורים בהם קשים לעיכול בעולם הפוליטקלי קורקט השולט לרוב בספרות הילדים העכשווית בישראל. בספר מופיעים מלך שרוצה להתחתן עם ביתו שלו, ילדים המתעללים באביהם הקשיש, זאבים טורפים, ציידים, מלכה מרשעת שרוצה לאכול את הריאות והכבד של שלגיה, ומה לא.

בניגוד מוחלט לכל אותה נועזות, דווקא עיצוב הספר סולידי ומתאים בהתאם לאסופת סיפורים קלאסית שכזו. עיצוב סולידי ונקי נותן לתכנים נועזים את הבמה הראויה להם. המעצבת אורית רובינשטיין אפשרה למאיירת לכתוב בעצמה את כותרות הסיפורים- אלמנט המוסיף עושר ויזואלי רב- ובחרה בגופן מעט מפתיע לטקסט הרץ בו: גופן סנס-סריפי מודרני, אשר עוזר לסיפורים ישנים אלו להתקרב לעולם המודרני שלנו.

כרזות

הספר מלווה בשלושה סוגי איורים: איור כותרת קטן בראשית כל סיפור, איורים צרובים קטנים, ואיורי עמוד גדולים הנראים ככרזות של ממש. מהי כרזה טובה? כזאת אשר מציגה דימוי מרכזי אחד בולט ומסקרן, ומצליחה לתפוס את עין הצופה באופן מידי כאשר הוא חולף על פניה. האיורים הגדולים בספר הם בדיוק זה. אלו הן כרזות אמנותיות של ממש, אשר יכולות לעמוד בזכות עצמן בקלות ללא קשר לטקסט הספרותי. אפשר לדמיין אותן מודפסות על קנבס גדול בתערוכה בנושא סיפורי האחים גרים, או ככרזות פרסומיות להצגות חדשות המבוססות על סיפורי האחים גרים.

לכל האיורים המרכזיים הצמידה עמית שתי שורות טקסט מתוך הסיפור שאליהן מתייחס הדימוי. יש בכך התכתבות עם איורי ספרים עתיקים מהמאה שעברה או אף הקודמת לה, אשר הוצבו בעמוד נפרד מהטקסט הרץ, ובתחתיתם ציון הפסקה אליה מתייחס הדימוי. אם הייתי צריך להעיר הערה אחת לעבודתה של עמית, הייתי מציין כי עדיף היה להגדיל את הניגודיות בין צבע הכיתוב לצבע רקעו, על מנת להקל על קריאת הטקסט.

באיורים לספר חידשה עמית את אופן עבודתה כמאיירת: היא שילבה אלמנטים מודפסים בתוך האיורים. הבחירה הזאת אינה בחירה אסטטית בלבד, אלא רעיונית. כך למשל, התפוח המורעל אשר אכלה שלגיה היפה בנוי ממודעות ישנות למוצרי טיפוח; באיור הזאב השוכב במיטת סבתה של כיפה אדומה, השמיכה בה הוא מכוסה היא צילום ישן (אולי של הסבתא אשר בבטנו?), ובאיור לסיפור "על הדיג ואשתו" שילבה עמית בועות אשר יוצאות מפיו של הדג ועשויות מגזרי ניר עיתון וקומיקס, העוזרות להמחיש את העובדה כי הדג הוא דג מדבר. כמדומני, זאת הפעם הראשונה בה עמית מכניסה לעבודתה – אשר מבוססת צבעי אקריליק – אלמנטים זרים שהיא אינה ציירה בעצמה. אלו משתלבים באופן מוצלח במיוחד באיוריה ומעשירים אותם מאוד.

איור של עפרה עמית ל"על הדייג ואשתו"


צבעים ותבניות

עפרה עמית היא אלופת הצבעוניות. היא משתמשת בפאלטה צבעונית מוגבלת מאוד – אדום, כתום, ירוק, שחור, חום ולבן- אך מצליחה ליצור עושר צבעוני עמוק במיוחד. הגבלה צבעונית זו תורמת ליצירותיה של עמית ומאפשרת לה ליצור בקלות – ומבלי שהדבר יראה מוזר- דימויים מצוינים שצבעם הוא אינו צבעם הטבעי: חתול אדום, חמור אפור, או שיער ירוק. לא סתם בחרה עמית בירוק והאדום כצבעים השולטים בספר. ירוק ואדום הם צבעים משלימים אשר הניגודיות ביניהם מבליטה אחד את השני ומושכת תשומת לב. כך למשל, בניגוד שבין הדג לבין השמים הירוקים בסיפור "על הדיג ואשתו", או במכנסיו של הענק בסיפור "החיט האמיץ".

איור של עפרה עמית ל"החייט האמיץ"

מאיירים רבים מכניסים תבניות (פאטרנים) לעבודתם כדי ליצור עומק ויזואלי. חולצה פרחונית עשירה יותר מחולצה חלקה, רצפת משבצות עשירה יותר מרצפה חלקה, סוס מנוקד עשיר יותר מסוס חלק וכן הלאה. גם עמית משתמשת בתבניות רבות בעבודתה בספר זה, אולם במקרים מסוימים היא מקפידה ליצור תבניות בעלות משמעות ולא רק קישוטיות המעשירות את ההתייחסות של המאיירת לטקסט הכתוב. כך למשל בסיפור "על הדיג ואשתו", כאשר היא מציירת את אשת הדיג כקיסר לאחר ששלחה את הדיג אל הדג לדרוש ממנו את הפיכתה לכזה – שמלתה הענקית זהה בתבניתה לתבנית קשקשיו של הדג המכושף (גם אדרתה זהה לסנפיריו!). ובסיפור "שלגיה", המכשפה המחופשת לרוכלת זקנה לובשת מעיל ועליו תבנית של תפוחים, המרמזים על התפוח המורעל אשר יצוץ בהמשך הסיפור.

איור של עפרה עמית ל"על הדייג ואשתו"

זאת הפעם השלישית בה אני כותב כאן על עבודתה של עמית. בפעם הראשונה היה זה על "כנפיים" מאת מאיה חנוך, ובפעם השנייה – על איוריה לאסופת השירים של לאה גולדברג. כל ספר שונה מקודמו, ובכל ספר עפרה עמית מצליחה לחדש, להפתיע וליצור עולם חזותי עשיר ומרתק, בסגנון הייחודי רק לה. היא מתאימה את עצמה לנושא הספר ומפתיעה כל פעם מחדש בדברים קטנים בהם היא מעשירה את סגנונה. ב"כנפיים", היה זה שילוב העיפרון, וכאן היה זה שילוב גזרי העיתון. עם זאת,עמית שומרת על אחידות ויזואלית מוקפדת ומדויקת וממשיכה לכהן, לפחות לדעתי, כמלכת עולם האיור הישראלי העכשווי. תעוזתה האיורית מהווה בשבילי מקור השראה גדול.

"זאב, נסיכה ושבעה גמדים – תריסר מעשיות קלאסיות של האחים גרים", תרגמה: ד"ר חנה לבנת, איורים: עפרה עמית. עריכה: מיכל פז-קלפ, הוצאת מחברות לספרות, 2011.

שחר קובר – מאייר ספרי ילדים, עיתונים ומגזינים בארץ ובעולם.

27 תגובות לרשימה "האחים גרים הנועזים"

  1. מאת עירית:

    עפרה עמית היא באמת אחת מהמאיירות הכי טובות בישראל – וגם אחת מהנחמדות. :-)

    האיורים בספר הזה כל כך יפים שאני שוקלת לקנות שני עותקים: אחד לקריאה, ומהשני אגזור את האיורים ואמסגר אותם.

  2. מאת יאנה:

    כתבה מאוד עצובה ונכונה

  3. באשר לנסיך הכלוא בתוך הדג – הנה ההסבר http://wp.me/pSKif-gSL

  4. איזה איורים מרגשים, תענוג צרוף!
    תודה שחר על כתיבה מעניינת והעלאת נקודות מבט והתייחסות מקוריות.

  5. מאת עינת:

    דרושה נועזות גם בתוכן, לא רק באיורים. הוצאות לאור "הולכות על בטוח" ושוב ושוב מוציאות אוספים של אגדות. לא חבל שהאיורים הנהדרים וההפקה המלוטשת לא הופנו אל כתב יד חדש, מקורי ועדכני?

  6. מאת רונית רוקאס:

    מי ייתן לנו כתב יד חדש, מקורי ועדכני. כעורכת הוצאת טל-מאי לילדים ונוער, אשמח לקבל כתב יד כזה, האמיני לי. אני מבינה את טענותיו של שחר, אבל הוא גם אמר – ובצדק גמור – אוספי המעשיות שרואות אור בדרך כלל הן מקוצצות, ערוכות, מעודנות, ולא דומות למהדורה הנוכחית. נכון, וזה לא צוין, התרגום המצוין של חנה לבנת אינו חדש (המעשיות בתרגומה ראו אור במהדורה קודמת, נרחבת יותר), אבל נראה לי שכאן יש ניסיון לצמצם את היריעה (12 מעשיות בסך הכול) כדי להרחיב דווקא את הפנייה לילדים, שרגילים למהדורות המצונזרות. ובעיקר, למעשה, הם רגילים לעיבודים המיופייפים של דיסני.

  7. מאת שחר קובר:

    תודה לכל המגיבים.
    אני חושב שיש נועזות רבה גם בתוכן. כדאי לכם לקרוא סיפור או שניים מהספר כדי להבין.
    הלוואי והיו הרבה כתבי יד חדשים מקוריים ועדכניים שמגיעים לקרסוליים של טקסט שכזה. אולי אז היו גם יותר ילדים שקוראים טקסטים כאלו, או אולי – יותר הורים שמעזים להקריא להורים שלהם טקסט שכזה. אילו הם סיפורים שאין למצוא כדוגמתם כיום. אני לא ראיתי אף אחד שמעז לכתוב מעשיות שכאלו בימינו. אמנם אני מתיימר להבין יותר באיור מאשר בטקסט אבל כמו שכתבתי למעלה – לדעתי הנועזות כאן היא מכל בחינה, הן ספרותית והן איורית.

  8. מאת עפרה עמית:

    תודה שחר על ההתבוננות הרגישה באיורים, ועל ההכרה בערכם של היוזמה, התרגום, העריכה והעיצוב

  9. מאת מיכל פז-קלפ:

    שלום שחר,
    קודם כול רציתי להודות לך על הרשימה המפרגנת. נעים לשמוע שמזהים את העבודה הקשה שהושקעה בפרויקט ומעריכים אותה (זה בהחלט לא דבר שפוגשים כל יום).
    רציתי להתייחס לחלקו הראשון של המאמר שלך, העוסק בנטייתם של המו"לים בישראל לבחור במאיירים ידועים / עטורי פרסים ו/או במאיירים שסגנונם חמדמד עד מתקתק. היה לי מוזר מאוד לקרוא את הדברים האלה דווקא השנה, כשמו"לים כמו עם עובד והקיבוץ המאוחד הוציאו לאור עבודות סיום של סטודנטים צעירים ולא ידועים כלל. אף אחת מהעבודות האלה לא היתה חמדמדה ו/או מתקתקה. גם ואחוזת בית הוציאה ספר עם איורים של מירה פרידמן שאין כל דרך להאשימה במתקתקות.
    נקודה חשובה שנייה היא שגם חמדמדות ומתקתקות צריך לדעת לצייר, ובתור מאייר שמצייר גם בסגנון הזה ועושה זאת היטב, אתה אמור לדעת עד כמה זה לא מובן מאליו. אין כל פסול בסגנון זה או אחר כל עוד הוא נעשה נכון וכל עוד האיורים מנהלים דיאלוג אינטליגנטי ומעשיר עם הטקסט עצמו.
    וזה מוביל אותי לנקודה השלישית – הטקסט. כאשר אני בוחרת מאייר לספר, אני בעצם בוחרת מתרגם. אני מחפשת מישהו שיידע לתרגם מהשפה שהטקסט כתוב בה. אם השפה היא הומור, אחפש מאייר עם הומור; אם השפה היא מתיקות, אחפש מאייר עם איורים מתוקים.
    לפעמים מנסים גם לשבור קונוונציות, כדי להדגיש אמירות פחות מובהקות של טקסט (ראה ערך האיורים הרכים והצבעוניים של איה גורדון נוי לספר "אסור לדבר על זה"). אולי פשוט כמות הטקסטים המתקתקים שרואים אור בישראל גדולה במיוחד? לא יודעת. אף פעם לא נתתי דעתי לסוגיה הזאת. בכל מקרה, עם טעם הציבור אין להתווכח, והקהל הישראלי אוהב מתוק. אני בהחלט חושבת שבשנים האחרונות נעשים מאמצים מצד מו"לים רבים להציג סגנונות איור חדשים ומרעננים (הרבה בזכות דור המאיירים הצעיר שהביא משב רוח רענן לעולם האיור) בצד איורים מתוקים.
    ולסיום, אני חייבת להדגיש דבר אחד חשוב במיוחד (!!!) עפרה עמית נבחרה לאייר את אסופת האחים גרים לא בגלל הפרסים שקיבלה או לא קיבלה. היא נבחרה לאייר את האסופה הזאת כי בעיני היא נולדה לאייר את האחים גרים. האיורים שלה כל כך חכמים, מתוחכמים ובאותה העת מאוד תקשורתיים ומשעשעים (שמת לב כמה הומור יש בהם?), שהרגשנו שכפי שחנה לבנת העניקה למעשיות האלה תרגומים מילוליים מופלאים, כך גם עפרה תוכל להציג תרגומים מעניינים, חדשים ומעשירים למעשיות שזכו לכל כך הרבה תרגומים חזותיים בעבר. זאת היתה הסיבה שעפרה נבחרה, ולא שום סיבה אחרת.
    אני מקווה שכל המאיירים הצעירים והוותיקים לא יתייאשו מעולם המו"לות הישראלי ויתעקשו להציג לנו עבודות מקוריות ועשירות. דרך אגב – ככה בסוף זוכים גם בפרסים :-).
    סוף שבוע נעים,
    מיכל

  10. מאת שחר קובר:

    עפרה – תודה!
    מיכל – אני שמח על תגובתך. ובכן:
    כמו שציינתי יש תמיד יוצאי דופן. באמת יצאו השנה כמה ספרים יפים ומיוחדים. דיברתי כמובן בהכללה. בשורה התחתונה אם תעמדי מול מדף ספרי הילדים בחנות הספרים המתיקות תנזל ממנו. כמובן שגם מתוק וחמוד צריך לדעת לעשות כמו שצריך. לא דיברתי על מקצועיות או חוסר מקצועיות אלא על "ללכת על בטוח".
    יפה בעיני האמירה שלך שבחירת מאייר לטקסט כמוה כבחירת מתרגם, אבל דווקא ההקבלה בין טקסט הומוריסטי למאייר הומוריסטי, מתיקות למתיקות איננה תמיד נכונה לדעתי. דווקא הקונטרסט בין טקסט לדימוי יכול להיות מעניין. זה גם עשוי לאפשר למאייר יותר פרשנות משלו לטקסט.
    יכול להיות שבאמת כמות הטקסטים המתוקים שרואים אור בישראל היא הבעיה. אם כך הדבר הרי גם כאן אני "מאשים" את המו"לים, הרי הם בוחרים אילו כתבי יד יראו אור ואילו לא.

    אני מסכים איתך שעפרה היא הבחירה האידאלית והטבעית לאיור מעשיות האחים גרים. אני מקווה שהבהרתי ברשימתי עד כמה אני מעריך את עבודתה של עפרה. התהייה שהעלתי היא האם בכלל עפרה הייתה מצליחה להגיע מלכתחילה אל הוצאות לאור בישראל ללא שלל פרסיה. אני מזכיר שהספר הראשון שעפרה איירה בארץ היה מתוק מאוד. ("איבוד זה לא שם של מקום", עם-עובד 2000) (אגב, ספר זה הוא דוגמא טובה לאיך אפשר לעשות ספר מתוק במיוחד באופן מקצועי ומוצלח). הייתכן שאלמלא היה סגנונה ההתחלתי של עפרה מתוק לא היו נפתחות בפניה דלתות המו"לות הישראלית? סתם תהיה נוספת.
    בקיצור, מה שניסיתי לומר הוא שה"רזומה" של עפרה, על שלל פרסיו ועיטוריו, עזר לה לפתוח דלתות למקומות שאולי לא היו נפתחים בפניה. מצד שני, אני משוכנע שיש גם כאלו שרואים את סגנונה של עפרה, ומחליטים שהוא לא מתאים להם, למרות עיטוריה ופרסיה. בשורה התחתונה – על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל אפשר וכדאי קצת לנסות תבלינים אחרים לפעמים, אולי אפשר לחנך את החך. :-)
    ושוב כל הכבוד על ספר משובח במיוחד.

  11. מאת מאיירת:

    אני מאיירת גם בארץ וגם בחול. הרבה פעמים המולים בארץ ביקשו איורים חמודים, לא מפחדים, מתוקים ומסחריים
    וכאשר הייתי מביאה עבודות יותר מורכבות. או ספרים חשובים שיצאו בחול
    התשובה תמיד: הלקוח הישראלי לא יבין את זה! אנחנו צרכים למכור! אני מדברת על
    הוצאות לאור חשובות!
    בארץ יש מאיירים מאוד חשובים ומדהמים שלא מקבלים במה וכן מפרסמים
    בחול! כי מפחדים להוציא סגנון שהוא לא מסחרי או חמוד או אחר מהמקובל
    הסיבה שמפרסמים ספרים מחול כי יותר זול לפרסם ספר שהוא כבר אויר ולא
    צריך לשלם לסופר ולמאייר את גרושים שגם כך הם מקבלים

  12. מאת דפנה:

    כשחשבתי להגיב על הכתבה המצוינת של שחר התכוונתי לקצר ורק לומר שאפו ענק לעפרה עמית וכל העוסקים במלאכת הספר הנפלא הזה. אחרי שקראתי את שלל התגובות אני רוצה לומר תודה גם לכל המגיבים על דו שיח מרתק ואינטליגנטי שהאיר נקודות מענינות גם למי שבא לא מהצד המקצועי, אלא מצד הקורא הפשוט.

  13. ראשית, שחר, כרגיל, תענוג לקרוא את הביקורות והתובנות שלך. ככה צריך להתייחס לאיור, ואני בטוח שלא חייבים להיות מאייר כדי לעשות זאת.

    בפסקה הרביעית כתבת: "..אוכל להעיד שלא מעט סקיצות אשר הגשנו למו"לים ישראליים.." – האם כוונתך לסקיצות לספר חדש, מקורי משלכם, לסקיצות שהוגשו לצורך בחירת מאייר לספר או לסקיצות שהוגשו לאחר שכבר נבחרתם לאייר? או שכל המקרים נכונים? מה שאני מנסה לשאול, זה האם לאחר שכבר נבחרת לאייר ספר קל יותר, באיזשהו מובן, להשחיל פנימה סגנון קצת-פחות-חמוד

    אני מבין שהמו"לים לא מעבירים ל"הפנקס" עמודים שיש בהם טקסט, כך שלא רואים כאן בעצם את כל שלושת סוגי האיור ששחר מדבר עליהם, וזה קצת חבל. כנ"ל לגבי כותרות הסיפורים שעמית כתבה בעצמה. האמת שגם בבלוג שלה אני לא רואה את זה. טוב, בכל מקרה זה ספר שחייבים לדפדף בו בעצמך.

    מעניין מה שאתה כותב לגבי פורמט ה"כרזות". איכשהו הזכיר לי את התפאורות לתיאטרון של אורית ברגמן הנהדרת
    http://www.oritbergman.com/#571626/Theatre

    ורק הערה קטנה למערכת – אני חושב שכדאי לציין בסוף הביקורות גם את מספר העמודים ואת המחיר. זה נותן סוג של קנה מידה.

  14. מאת שחר קובר:

    "מאיירת" – אני חושב שאת טועה בדבר האחרון שציינת – אם אני לא טועה כשמתרגמים ספר לעברית בטח ובטח שצריך לשלם לסופר ולמאייר. למשל ספר שאני איירתי ויצא לאור בארץ תורגם לשפה זרה וקיבלתי מקדמה עבור התמלוגים ואקבל בעתיד תמלוגים נוספים בהתאם למכירות. ואם לא היו תמלוגים אז בוודאי שהיה תשלום חד-פעמי.

  15. מאת שחר קובר:

    גיא, אני מדבר על סקיצות לספרים חדשים של סופרים שהתבקשתי לאייר, לצורך בחירת המאייר. כאן גם אפשר לציין את העניין המוזר שבו המו"ל נוטה לשתף את הסופר בהחלטות הויזואליות של הספר. אני לא מצליח להבין את זה. שהסופר יכתוב ושהמאייר יצייר. אם שוב משווים לחו"ל – בעבודתי על ספרים שם לי לא יצא להתקל בעניין דומה. לכל היותר נותנים לסופר לבחור כמה מאיירים שמוצאים חן בעיניו ואז הארט דיירקטור של ההוצאה עובד ישירות מול המאייר, בלי התערבות נוספת של הסופר.
    לגבי "להשחיל" פנימה סגנון קצת פחות חמוד – אתה צודק שלאחר שכבר המאייר נבחר אפשר פה ושם להכניס "הפתעות".

    אני הוא זה שמבקש ממערכת "הפנקס" איורים ספציפיים לליווי הכתוב. אני משער שההוצאה תשלח כל מה שיבקשו ממנה. פשוט סוגי האיור האחרים שציינתי קצת פחות מעניינים ולכן לא היה טעם לדעתי לכלול אותם. אבל כן, חייבים לדפדף בספר הזה.

  16. מאת מאיירת:

    שחר – אני מדברת על ספר שגם אוייר ולא צריך לאייר עוד פעם
    תשלום חד פעמי למתרגם בטח יש או אוליי תמלוגים
    אבל מו"ל ישראלי, גדול בפרוש אמר לי שהרבה יותר זול ספר מחו"ל מאשר להפיק ספר בארץ. זה לא משהו שאני המצאתי
    בגלל זה וש בארץ גל של ספרים זרים

  17. מאת שחר קובר:

    גם אני מדבר על ספר שלא צריך לאייר מחדש. הרי שאת חותמת עם הוצאה על חוזה עבודה הרי שאת מאפשרת להם את זכות השימוש באיורים רק בארץ המקור בו הוא נכתב. ברגע שמתרגמים אותו לשפה זרה גם המאייר מקבל תשלום עבור זכות השימוש בטריטוריה אחרת. ואם מישהו לא משלם לו הוא כמובן זכאי לטרפד את מכירת הספר. כאמור, אני מנוסה בכך. לא יתכן שמ"ול ישראלי קונה זכויות על ספר ילדים בלי תשלום למאייר והסופר בשפת המקור, בין אם התשלום הוא ישירות להם ובין אם הוא למו"ל המקומי שמעביר אליהם תשלום.
    ייתכן שתרגום ספרים הוא זול יותר מאשר הפקת ספר מקור מסיבות אחרות.

  18. מאת מאיירת:

    זה לא תמיד קורה מה שאתה מספר
    גם לי יש ניסיון גם פה וגם בהוצאות זרות. ולצערי זה לא תמיד כך

  19. מאת שחר קובר:

    טוב, יכול להיות. מנסיוני שלי אני תמיד דואג להכניס סעיף בזמן חתימת חוזה שהמו"ל מקבל את זכות השימוש החד-פעמית באיורים בגבולות המדינה בה אני עובד בלבד, וכך מבטיח את זכויותיי במדינות אחרות.

  20. מאת חובבת ספרות ילדים:

    לי נדמה שבשנה-שנתיים האחרונות יש למו"לים נטייה לחפש את הייחודי, השונה והנועז באיור ספרות המקור לילדים. באופן אישי, אני אוהבת מאוד את הסגנון החמוד והמתקתק, אבל מתוודעת לאחרונה גם לספרים נפלאים שמאוירים על ידי אמנים בסגנונות אחרים ממה שאנו רגילים לראות בספרות הילדים, סגנונות אמנותיים מאוד שאינם ילדיים במובהק או נאיביים, לדוגמא הספר "חיבוק" של דויד גרוסמן שאויר על ידי מיכל רובינר, הספר "כוס התה שלי" שאויר על ידי מאיר אפלפלד, והספר "גברת מגזרת" שאויר במגזרות נייר על ידי נעמי שפירא, שזכתה בעיטור אנדרסן. האם יתכן שמדובר דווקא במגמה חדשה של חיפוש אחר חדשנות ונועזות באיור? אולי זהו תחילתו של עידן מבורך עבור מאיירים המשתוקקים לפרוץ גבולות חדשים ביצירתם?
    תודה לשחר קובר שהעלה דיון כל-כך חשוב, פורה ומעניין, ובהצלחה לכל המאיירים המוכשרים.

  21. מישהו כאן אולי קצת בקיא בהיסטוריה של האחים גרים?

    בכתבה שהופיעה ב"הארץ" בסופ"ש בנושא סדרות טלוויזיה חדשות בעקבותיהם, נכתב: "מעשיות האחים גרים זכו לפופולריות עצומה כבר בחייהם, בעיקר אחרי שאחיהם לודוויג אייר אותן". השאלה האם בכלל היה אח כזה, אח שלישי שאייר להם, כי לפי ויקיפדיה "לודוויג" הוא שמו השני של יעקוב קארל גרים מהצמד המקורי ולא שמו של אח נוסף..

  22. מאת מיכל פז-קלפ:

    גיא, אתה בהחלט צודק. לודוויג הוא אכן שמו השני של יעקב גרים ולא אח נוסף.

  23. [...] היטיב לכתוב שחר קובר ב"הפנקס", ואין לי אלא להסכים עם כל מלה. הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" – תריסר מעשיות [...]

  24. [...] של עמית לאסופת סיפורי האחים גרים כבר כתבתי רבות כאן. איוריה נועזים ויוצאי דופן בנוף איורי ספרי הילדים [...]

  25. [...] מאד להשגה, גם למי שמחפש אותו. לולא המאמר של שחר קובר בהפנקס לא הייתי יודעת על קיומו, [...]

כתיבת תגובה




ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.