רב-שיח של עורכות ועורכים – ספרות נוער
רב-שיח עם עורכות ועורכים לספרות נוער, על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול
יוני 20, 2012
בתקופה האחרונה דובר רבות על מצבו של ענף הספרים בישראל. אולם מקומם של העורכים הספרותיים נפקד כמעט לגמרי מהשיח, על אף תפקידם המשמעותי. מתוך כוונה לחשוף את הקהל גם ל”מאחורי הקלעים” של היצירה הספרותית והאמנותית לילדים בישראל, ביקשנו מעורכות ועורכי ספרות הילדים והנוער במספר בתי הוצאה לאור, להשתתף ברב-שיח בלעדי וייחודי, שמטרתו להעמיק את ההיכרות עם פועלם ומשנתם של העוסקים במלאכה.
רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך
זיכרון מתנגן - ראיון עם שלומית כהן-אסיף
שיר ערש נועד לערסל את התינוק (או הילד) ולהבטיח לו איזה נועם ומתק בשינה. לעומת...
שני החלקים מרתקים ממש – תודה רבה!
באופן אישי, נחמד לי שחלק מהשמות אני מחברת לפרצוף בעקבות שבוע הספר האחרון. אתם עושים מלאכת קודש, ואני נהנית כהוגן מהבחירות, ההמלצות, העבודה הקשה וההשקעה.
הדיון על תפיסת תפקידו של העורך הספרותי מעניין מאוד. בעיקר מרשים ניתוחו של יחיעם פדן, המציג את עבודתו הזהירה, המורכבת ורבת הכישורים של האדם העומד בצל ועם זאת תפקידו חשוב לאין שיעור.
שימו-לב מה הנוער נאלץ לקרוא בשל שיקולים מסחריים של בעלי ההוצאות והעורכים: (גילוי הלב של העורכים ראוי להערכה)
“פעם…למלכת ספרי הנוער קראו דבורה עומר. למלכות ספרי הנוער בישראל 2012 קוראים ג’יי. קיי., סטפני וסוזן.”
“המול”ים גילו את…סדרת הרי פוטר…מול”ים רבים רצים אחרי חיקויים של להיטים ומוציאים ספרים בינוניים ומטה.”
“מצבה של ספרות הנוער בכי רע…ספרות זנוחה שסובלת ממעמד מחפיר.”
“אחת המגמות הבולטות היא העובדה שמי שמחליט היום מה תקראו הם פחות אנשי ספרות ויותר אנשי שיווק.”
זה ממש זועק ‘הצילו!’ ספרי המקור כמעט נעלמים והצימאון לכסף הוא שמכתיב ומניע את בחירת הספרים שילדינו קוראים!
אני לא חושבת שהתמונה שאת מציירת מדוייקת. אין ספק שהרבה שיקולים מסחריים נכנסים לעסק, אבל בסופו של דבר השנים האחרונות הן שנים של פריחה לספרות הנוער בעולם כולו וגם בישראל. עד לא מזמן היו בעיקר ספרים בינוניים ותרגומים מיושנים, וכל העוסקים בדבר הקימו קול צעקה על כך ש”הנוער לא קורא!”. בשנים האחרונות ספרות הנוער מתעוררת. יוצאים ספרי מקור איכותיים שבעבר איש לא היה מסתכל עליהם, וגם בין הספרים המתורגמים שמגיעים לכאן יש ספרים מצוינים. כפי שציינו כמה עורכים (ואני ביניהם) ספרות הנוער מעוררת כיום עניין גם בקרב המבוגרים בשל האיכויות שהיא מציגה, והמצב הזה לא היה עולה על הדעת לפני קצת יותר מעשור.
הדברים הם ציטטות של העורכים כפי שנאמרו ברב-שיח.
מעניין גם שכול הספרים שהעורכים ציינו כשנשאלו על הספר האהוב עליהם שערכו ושיצא לאור, כולם הינם ספרים מתורגמים. (מלבד יחיעם פדן שאחרי המתורגמים הזכיר גם שניים מקוריים)
[…] ב"הפנקס" פרסמו רב-שיח של עורכי ספרי נוער: גילי בר-הלל סמו, רינת פרימו, יחיעם פדן, מיכל פז-קלפ, […]
בעיני, התמונה שמיכל פז-קלפ משרטטת בתגובתה אופטימית מדי. נכון, פה ושם מתורגמים ספרי נוער טובים, פה ושם יש אפילו ספרי נוער ישראליים טובים. אבל הרוב הם ספרים בינוניים במקרה הטוב, ובהם כמובן כל אותם ספרים סכמטיים שנכתבים על פי תבנית נמכרת, אופנתית לרגע, כמו “משחקי הרעב”, “דמדומים”, מלאכים כאלה ואחרים.
ודפנה, נדמה לי שזו אינה הפעם הראשונה שדברים דומים לשלך נאמרים או נרמזים בתגובות בפנקס, אולי גם על ידיך, אבל אני חושבת שכל עורכת בכל הוצאה יכולה להבטיח לך שאם יגיע אליה כתב יד מקורי טוב לנוער – יש הרבה מאוד סיכויים שיפורסם. רוב כתבי היד באמת אינם מוצלחים דיים. וזה בסדר, כך זה אמור להיות.
אני מציעה עוד אפשרות בהמשך לפסקה הראשונה בתגובתה של רוקאס: או שהם מאתגרים מדי (סלש לא מסחריים מספיק), בעיני המו”לים ו/או עורכיהם, וצריך למחוק חלקים נכבדים מהם — כולל “רבדים [שלמים] של משמעות”. סליחה, לא הצלחתי להתאפק.
חבל שהמשתתפים לא הגיבו על הרעיון של המנחה לפתוח את ה”קאנון” הקאלסי.
האמת, קצת נמאס מתרגומים של “מכרות המלך שלמה” ו”מסביב לעולם ב-80 יום”.
דווקא מעניין מה עוד נכתב לפני יותר ממאה שנה.
לגדרון שדה – דווקא יש ניסיונות לפרוץ, למשל עם “הרפתקאות סמוק בליו” של ג’ק לונדון, בתרגומו המצוין של אייל טלמון. נדרש לי מאמץ לא קל (ולא מעט דולרים) להשיג את הספר במקור בתקופה שלפני פרויקט גוטנברג; שני מו”לים דחו את הרעיון – “גם אם זה הטוב בספרי ההרפתקאות של ג’ק לונדון, כמו שאתה אומר” – והשלישי הסיק מסקנות מהמכירה הדלה לגבי פתיחת ה”קאנון” בעתיד. למה להתאמץ, כשכותבי הביקורות עטים על כל ספר מיושן שתורגם מחדש, וכשהקונים נוהים אחריהם?
אם לסכם את הדברים כהווייתם, אנו (קוראים, כותבים, מאיירים ואף עורכים) יודעים שרוב המו”לים מתייחסים לספר כאל מוצר מסחרי-שיווקי (כמו מוצר הנעלה, ביגוד, מזון) והוצאתו לאור נקבעת על-ידם דרך ‘החור שבגרוש’.
ההשלכות הן כמובן לרעתנו וכולנו נפגעים מהן. מי יודע כמה יצירות נפלאות נדחות בשל כך. הן מתורגמות והן מקוריות.
בנוגע לתגובות העוסקות בחידוש קלאסיקות, אני חושבת שנעשה כאן עוול לשוק הספרים הישראלי. לאורך השנים כן מנסים לתרגם יצירות קלאסיות פחות מוכרות. כל הזמן רואים פרוייקטים כאלה. למרבה הצער, הקוראים הישראלים לא מראים פתיחות ליוזמות מעין אלה. לפני כמה שנים, למשל, הוצאנו לאור ספר ראשית קריאה מופלא מאת מירה לובה, “רוח הרפאים הקטנה” שמו. הספר נכשל כישלון חרוץ! יצירה מופלאה נוספת שנעלמה כלא היתה היא “אדונם של חיילי הצעצוע”. קראתם? אסופת האחים גרים בתרגום נאמן למקור שראתה אור בסוף 2012 זכתה לא מזמן בתואר המצער “הספר המפוספס של השנה”. אני לא זוכרת התנפלות גם על הספר “עלילות הברון מינכאוזן” שראה אור לפני שנה-שנתיים עם איורים של דוד פולונסקי. וגם את “בת מונטסומה” לא ראיתי ברשימות רבי המכר. אפילו לא את “במבי”! לאחרונה יצא סוף-סוף לאור הספר “סיפורים מממלכת הסכנה” ובו תרגומים נדירים ליצירות פחות מוכרות של טולקין. מישהו מכם קרא אותו? ויש עוד המון דוגמאות…
ובכל זאת מו”לים ממשיכים להוציא קלאסיקות – מקצתן בתרגומים מחודשים, מקצתן בתרגומים חדשים. אני חושבת שנורא קל להאשים את המו”לים בזילות הספרות ולזרוק אמירות בסגנון “הם מסתכלים רק על הפן המסחרי ושות'” אבל זה פשוט לא נכון! אין הוצאה גדולה בארץ שלא מקדישה משאבים להוצאה לאור של יצירות ספרות חשובות ומרכזיות. זה קורה כל הזמן. מניסיון, החלק הקשה והמתסכל ביותר הוא להסביר לקהל הקוראים שכדאי להם לנסות, גם אם הם לא קראו את הספר בילדותם. אז תשאלו מה קדם למה? אין לי מושג. מה שבטוח הוא שבריקוד הזה יש שני רקדנים.
בעניין חידוש קלאסיקות – אני נוטה להסכים עם מיכל פז-קלפ. בעוד בארצות המערב, כל הוצאה שמכבדת את עצמה מפרסמת את גרסתה שלה (בתרגום או במקור) ליצירות ספרות קלסיות (לרוב כזו שפגו הזכויות עליה), ענף הספרים בישראל קטן מדי בכדי להכיל כמות עצומה כזאת של עותקים לאותו הספר. לפיכך, תרגום מחודש או הוצאה מחודשת לקלאסיקה זוכים להתייחסות מצד הביקורת והקהל. אמנם קיימים ניסיונות של הוצאות הספרים לפרסם קלאסיקות שאינן מוכרות לקוראי העברית (“במבי” ו”רוח הרפאים הקטנה” הן דוגמאות מצוינות ליצירות מעולות), אך הקהל מוכיח לא פעם שהוא נאמן כמעט לגמרי רק למה שהוא מכיר. לטעמי, הקלאסיקות המוכרות שזוכות להצלחה אינן זוכות לה משום שהן יצירות איכותיות, אלא כיוון שהן מעוררות את הנקודה הרגישה ביותר – הנוסטלגיה. כאשר אותה נקודה נעדרת מ”המשוואה”, הסיכויים של אותה קלאסיקה להיכנס למחזור הדם הספרותי של הקוראים הם אותם סיכויים כמו של כל ספר אחר. העובדה שמדובר ביצירה שלה מקום של כבוד בספרות הילדים והנוער העולמית אינה משחקת תפקיד, וחבל. אולם בתי ההוצאה מחויבים, לדעתי, מבחינה תרבותית, להמשיך ולנסות; להוסיף למדף ספרי הקלאסיקה גם ספרים שאינם מוכרים, בתחום ספרי הילדים והנוער כמו גם בפרוזה לקוראים בוגרים יותר. אנו מדינה שנשענת (שלא לומר נאחזת בכוח) על העבר, על המוכר והידוע, ומתעקשת שלא לסטות מהגבולות שהציבה לעצמה. הדבר נכון בכל אספקט שהוא, ובהחלט ניכר גם בקלאסיקות.
מאחר שרשימה זו עוסקת בספרי נוער ובקלאסיקות – אני מוכרחה להתערב. הוצאת טל-מאי, כפי שהוזכר ברשימה, פירסמה קלאסיקה שנכתבה בשנות השישים, ספר חשוב ביותר שנכלל ברשימות קריאות החובה בבתי ספר תיכוניים בארה”ב: נערי הכרך. חמישים שנה לא רצו הוצאות הספרים בארץ לפרסם ספר זה והוא פורסם לראשונה בעברית בטל-מאי. עכשיו אני מבינה למה ההוצאות לא השקיעו בתרגומו. לצערי, אני לא חושבת שמעודדים את הנוער בארץ לקרוא קריאה “רחבה”. כולם מאושרים שהנוער קורא משהו, אז אם זה דמדומים וערפדים בלבד – מה רע? הוא קורא. זאת הסיבה שלטעמי ספרות ילדים היא תחום חשוב ממדרגה ראשונה. אם ילדים, שעדיין מכוונים על ידי ההורים, יקראו כל מיני דברים – כמו שהדור שלי קרא את פוליאנה ואת אן שרלי וגם חסמ”בה ואחרים – הם יהיו פתוחים למנעד רחב יותר כמבוגרים. כשהבת שלי (בת 10) לא רוצה לקרוא את פנג הלבן, אני מעודדת אותה בקריאה משותפת וקוצרת פירות של זהב. אנחנו סוללים את הדרך. ההורים, העורכים, המו”לים, מבקרי הספרות והמורים. ויש לנו תפקיד מכריע בבחירה של הילדים והנוער. אל תזלזלו בזה.
למיכל פז-קלפ: סליחה, אבל ב”סיפורים ממלכת הסכנה” נדפסו יצירות שכולנו מכירים בעברית מזמן,
ורק אחת מהן היה ממש קשה להשיג, “האיכר ג’יילס” שתירגמה בעבר דליה טסלר.
“במבי” ו”הברון מינכהויזן” הם בדיוק הדוגמאות המוכיחות כמה מסוכן לחדש קלסיקות
בלי אבחנה, ובייחוד בלי להבחין שמדובר בספרים שכבר אין בהם עניין.
שנית, המאמץ להגן על המו”לים אינו משכנע. מי המציא את ה-4 במאה, אם לא כנרת-זמורה-ביתן?
אני מסכים איתך רק בעניין הספר המקסים – בזכות האיורים – שבו כמה ממעשיות האחים גרים. אבל
גם הסיפורים האלה, על שפתם העילגת של האחים, שלא היו סופרים,
נמאסו לגמרי לנוכח האגדות האמנותיות הנהדרות הנכתבות היום!
הגיע הזמן שהעורכים והמו”לים יתנו יותר הזדמנויות לכותבים ישראליים חדשים מוכשרים ומקוריים (תרתי משמע) בתחום ספרות הילדים והנוער! הנהייה אחרי ספרים מתורגמים כי ”מבחינת המו”ל אין צורך לשלם בעד זכויות יוצרים…ולהשקיע בתמלוגים” וכך “מו”לים רבים רצים אחרי חיקויים של להיטים…והתוצאה היא ספרים שאינם מכבדים את הקוראים”, זו מגמה חמורה!
יוּמ שלום,
האסופה “סיפורים ממלכת הסכנה” כוללת ארבע יצירות, וכולן לא זמינות לרכישה. את “האיכר” תרגמה יעל ענבר מחדש וגם “טום מומבדיל”, “עלה מאת קטנוני” ו”הנפח” עברו עריכה מחודשת. זה מה שנקרא חידוש קלאסיקה…
אם קראת את מה שאמרתי בנוגע להוצאת קלאסיקות, ודאי ראית שאני מסכימה בכל לבי עם הקביעה שיש לבחון היטב מה מוציאים לאור ולא להציף את השוק ביצירות לא רלוונטיות. הבעיה היא שפעמים רבות רואות אור יצירות שלא תורגמו בעבר או שתורגמו לפני כמה עשורים, ואיש אינו טורח להעיף בהן מבט כי הוא לא מכיר אותן.
באשר למבצעי ארבעה במאה, חוששני שבסוגייה הזאת תיאלץ לפנות לאנשי השיווק והמכירות. אני עורכת ספרים ומשתדלת לבחור ספרים טובים ולהעניק להם טיפול ספרותי טוב. אני לא קובעת מדיניות של רשתות שיווק. ובכלל, כשדיברתי על מו”לים, דיברתי על כולם, לא רק על כנרת-זמורה. אנחנו הרי מנהלים כאן דיון על ספרות הנוער בישראל ולא על חנויות הספרים. זהו דיון אחר, וחשוב מאוד גם הוא, אך כדברי המשורר, “הוא מסיפור אחר”. בכל מקרה, תאמין לי שגם כנרת-זמורה מסתכנת בפרוייקטים שנראים לחברי המערכת חשובים מבחינה תרבותית וספרותית, אך הסיכויים שיחזירו את ההשקעה העצומה בהם היא אפסית.