אומללות נוראה, אושר אין-קץ / תמר הוכשטטר
רשימת ביקורת על ספרה של רוסה לגרקרנץ, "החיים המאושרים שלי"
מאי 25, 2015
פרק אחר פרק, איור אחר איור, נחשפים בפנינו חייה של דוני. חיים רגילים למדי וייחודיים לחלוטין. כמו חייה של כל ילדה בת שש. כך למשל רק בעמוד 23 אנחנו קוראים לראשונה שהמשפחה של דוני כוללת את “דוני עצמה, אבא והחתול”. בעמוד 92 אנחנו למדים מהו האוכל האהוב עליה (מקרוני ברוטב קטשופ) ורק בעמוד 104 מתברר שקפיצה בחבל היא המומחיות שלה שבה היא גוברת על כל הילדים בכיתה.
החיים הרגילים של דוני מכילים אומללות נוראה ואושר אין-קץ, כמו כל חיים רגילים וייחודיים של ילדה בת שש שמתנסה בהליכה לבית הספר, ברכישת חברים (איזה ביטוי מצער. ממתי הפכו חברים למשהו שרוכשים?) ובהיותה חלק מקבוצה. החברות של דוני עם אלה-פרידה היא התאהבות של ממש וכך היא מתחילה:
“בהפסקה השניה הבחינה בעוד ילדה שעמדה לבדה ורק הסתכלה.
ושתיהן הביטו זו בזו בדיוק באותו הרגע.
דוני אזרה אומת, ניגשה אל הילדה ושאלה:
“רוצה להתנדנד?”
ואלה פרידה, זה היה שמה, הנהנה בראשה.
הן התנדנדו ביחד על הצלצול.
וגם בכל שאר ההפסקות.”
האפיזודה הקצרה הזאת מתמשכת על פני ארבעה עמודים ושלושה איורים. זהו מינון יוצא דופן בספר ראשית קריאה אך נדמה שהוא הולם לא רק את הסוגה – שמבקשת לפתות ילדים אל הקריאה, משפט אחרי משפט ולא ברצף מלים מתמשך על פני העמוד – אלא גם את הסנטימנט שבהתקרבות שתי ילדות זו אל זו.
תוכלו לזהות את דוני ואלה-פרידה?
אורך הרוח שבו נפרש הסיפור יוצר ספר עב כרס (138 עמודים), ושמנמנוּת הפורמט, בתוספת הכריכה הקשה, מעניקה לילדים שרק מתחילים לקרוא חוויית ספר אמתית ומשמחת. מצד שני, שפעת האיורים מזכירה יותר פיקצ’רבוק ומאפשרת למתקשים לקרוא כניסה קלה לעולם המלים הכתובות. כך, גם כאשר קשה להשלים את הסיפור רק בעזרת המלים, באים האיורים המדויקים לסייע וחושפים דקויות של הבעה אצל כל אחת מהדמויות הרבות בסיפור.
עובדת היותה של דוני יתומה מאם אינה מקבלת יחס מיוחד (היא מוזכרת לראשונה בעמוד 112!). אומללותה של דוני נגרמת מאירוע מוחשי יותר בחייה – עזיבתה של אלה-פרידה לעיר אחרת. אם יש מבוגרים שחושבים שילדים הם יצורים קלי דעת שמתגברים חיש מהר על פרידות מסוג אלו, או שוכחים את חבריהם רק בגלל שהם צעירים בשנים, ראוי שיקראו את “החיים המאושרים שלי” ויזכרו באמת שמאחורי הפתגם הצרפתי “בכל פרידה יש מוות קטן”. אני אישית מכירה ילדה בת שש שנאלצה להיפרד מחברתה שעברה לעיר אחרת כשהיו בנות ארבע ומאז אין אחרת על פניה והן מתגעגעות ועורגות זו לזו ופגישותיהן נתונות לחלוטין בחסדי ההורים.
העצמאות מתגנבת לאט-לאט לחיי הילדים. אם לא דרך חופש התנועה אז לפחות בעזרת לימוד הקריאה והכתיבה. רוב הספר עובר, ואתו גם רוב שנת הלימודים, עד אשר מסוגלות הילדות לכתוב זו לזו ואלה-פרידה שולחת מכתב לדוני בזו הלשון:
“הי דוני!
אני לא יכולה לחיות בלעדייך.
חיבוקים ונשיקות מאלה-פרידה.”
אלה-פרידה למדה את התבנית הרשמית של מכתב: משפט פתיחה, תוכן משפט סיום וחתימה. היא משחקת לפי חוקי החברה ובה בעת מביעה רגש עז וכנה. אין סתירה בין הפורמלי לאישי ושניהם מביעים את פנייתה הכנה לחברתה. זוהי תמצית אופיו של הספר (ואולי יש בה משהו מספרות הילדים השוודית בכלל) – עוצמת רגש לצד יום-יומיות העלילה, דרמה נוגעת ללב בתוך קו החיים האוניברסלי.
“החיים המאושרים שלי” מאת רוסה לגרקרנץ, איורים: אוה אריקסון. משוודית: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות, טל-מאי, 2015
תמר הוכשטטר – מאיירת וחוקרת תרבות לילדים.
