הזמן השבור – אל העיר האפלה / אריאלה בנקיר
בלעדי - פרסום שני הפרקים הראשונים מהספר החדש בסדרת "הזמן השבור"
נובמבר 8, 2016
לאחר שנשאבה מיקי (מיכאלה) גונן בוקר אחד לתוך ספר מסתורי, ומצאה את עצמה בממלכה עתיקה בימי הביניים, התהפכו חייה לחלוטין. במהרה התברר לה הסוד שעד לאותו רגע הוסתר מפניה – אביה האהוב לא נהרג אלא נמלט מפני מעסיקיו לשעבר, אנשי המעבדה רבי-העוצמה, המאיימים לחסלו לאחר שהצליח לבנות פורטלים המאפשרים מסע בזמן.
כעת גם חייה של מיקי נמצאים בסכנה נוראית. על מנת לשרוד, ולמצוא את אביה, חייבת מיקי לצאת שוב לדרך, והפעם ברחובותיה האפלים ושורצי התככים של שיקגו במאה התשע-עשרה. יחד עם פייטרו, מאלף בזי הציד המקסים, ויעל, חברתה מישראל, ממשיכה מיקי את מסעה המסחרר בין נשפים מפוארים לקרבות עם נערי רחוב חסרי-כול, הרפתקאות סוערות בלב הערבות האינדיאניות ומרדפים עוצרי נשימה.
צעד אחר צעד מתקרבת מיקי אל האמת, אך עד מהרה היא מגלה ששום דבר איננו כפי שנראה בתחילה. גם האנשים הקרובים אליה ביותר מסתירים סודות אפלים, ומתחת לפני השטח אויבים מסוכנים מתכננים את המהלך הבא. על מנת להציל את עצמה ואת האנשים שהיא אוהבת, יהיה על מיקי ללכת רחוק יותר מכפי שהאמינה אי פעם שתהיה מסוגלת.
אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הפותחים את הספר “הזמן השבור – אל העיר האפלה”, השני בסדרה שכתבה אריאלה בנקיר.
פרק 1
ירושלים, 2010
הגשם שירד בתחילה טיפות־טיפות הפך במהירות למטר אלים וסוחף, אך ד”ר יאיר גונן לא הפסיק לרוץ. אם יעצור — ימות, הוא ידע היטב. גופו העייף משך את עצמו בכוח קדימה, אך רגליו כשלו שוב ושוב, מוֹעדות על העלים החלקלקים שריפדו את קרקעית היער הספוגה מים.
כשיצא לדרך עוד ניסה ד”ר גונן להגן על ראשו ולהתכסות במעיל, אך עד מהרה התייאש והשליך את המעיל הכבד מגשם על האדמה. ענפים דקים וחדים נשברו על גופו ושרטו בחדות את פניו, אך הוא התעלם מהם. איפה הבקבוק? חלפה בו לפתע מחשבה מעוררת אימה. הוא שלח יד רועדת לתוך הכיס. עדיין שם. כן. הוא התנשף בכבדות ותחב את הבקבוק יקר הערך עמוק עוד יותר לתוך כיס מכנסיו והמשיך לרוץ לאורך הדרך הבוצית והמשובשת הלאה, לעומק היער. שרק לא יחליק. שרק לא ייפול.
היכן הם? האם הם מאחוריו? בעלטה הנוראית שסביבו הוא לא היה בטוח היכן הוא נמצא. הוא לא היה בטוח בדבר. הוא רק ידע שעליו להסתלק משם, ומהר ככל האפשר. נדמה היה לו שהוא רואה במרחק כמה אורות מהבהבים, אולי מהמעבדה. אם כן, חשב, עליו לרוץ לכיוון ההפוך. הוא קילל את הגשם. אלמלא הגשם יכול היה לשמוע את צעדיהם, לדעת אם הם כבר שם, נושפים בעורפו. אבל במזג האוויר הארור הזה הדבר היחיד שיכול היה לשמוע היה את יללותיהן ונהמותיהן של חיות הלילה, שהסתתרו
בין העצים, אורבות לו גם הן.
ציפור צרחה בשמים ומיד לאחר הצווחה מחרישת האוזניים נשמע שוב רעם מתגלגל, שהתנפץ באלימות בשמים השחורים שמעליו. ד”ר יאיר גונן שלח מבט מהיר לעבר זרועו, שנחתכה בזמן שהשתחל החוצה דרך פיר האוורור והתחמק מרודפיו. כשהם הדליקו את צ’יפ האיתור, זרם חשמלי זעיר חלף בזרועו, והוא ידע שזמנו קצוב. הוא הצליח לחמוק מהם שנייה לפני שפרצו לחדר שדרכו נמלט. הוא הספיק לבצע את השיחה שרצה, והספיק לארוז את הציוד החשוב, אך הוא נפצע במנוסתו, וכעת דקר בגופו הכאב ובגדיו היו ספוגים מי גשם ודם. ציפור הטרף צווחה שוב, והקפיצה את לבו. ד”ר יאיר גונן הסתובב אחורה מבוהל. מהיכן הגיעו הצלילים? ברק רב עוצמה קרע את השמים והאיר את היער שסביבו באור כחול מפחיד. האם המערה קרובה? עליו רק להגיע לנקודת המפגש. קדימה. הוא חייב להגיע. הוא חייב.
נדמה היה לו שהעולם נעשה אטי יותר. הוא לא הרגיש יותר את גופו, ולרגע לא הצליח להחליט האם הוא עדיין רץ, או שקרס כבר לפני כמה מטרים, וכעת הוא שוכב על האדמה הבוצית ומתפלל שרודפיו אבודים ביער, כמוהו. הוא התנשם בכבדות נוראית. כמה דם איבד? הוא התפלל שלא יאבד גם את הכרתו ויתמוטט חסר אונים, באמצע היער. הם ימצאו אותו בקלות, וזה יהיה הסוף. הכאב שפילח את רגליו היה משתק. הוא לא הצליח לראות את החתכים מבעד לשכבות הטינופת והבד, אולם הכאבים החדים שדקרו בצלעותיו ובזרועותיו הבהירו לו בדיוק היכן הוא נפצע.
לפחות כמה מצלעותיו נשברו, בכך היה בטוח. זרועו נחתכה חתך שהוא היה חייב לחטא, אם הוא רוצה לשרוד ולא למות מאלח דם. תנשום, ציווה על עצמו יאיר. תנשום. הוא הרים את מבטו לסופה. נדמה היה לו שהיא החלה להתרחק, והרעמים התנפצו כעת ברעש עמום יותר ונעו צפונה. הוא לפת בכוח את הבקבוק שבכיסו וניסה להסדיר את נשימותיו ומחשבותיו. הנוזל הארור שבבקבוק הקטן היה שווה הרבה יותר מחייו. הוא ניסה לנשום נשימה עמוקה, אך זעקת כאב נמלטה מבין שפתיו, והוא מיד חסם את פיו בידו המלוכלכת. בתנועה עדינה הפשיל ד”ר גונן את שולי חולצתו ומשך אותה כלפי מעלה. פניו החווירו כאשר ראה את עומק הפציעה. הגשם נחלש כעת, ותחת אורו הכסוף של הירח, שחדר מבעד לעלוות העצים, פצעיו זהרו בנוגה משונה וחולני. הוא תהה אם גופו יעמוד במסע הצפוי. האם יצליח להמשיך הלאה? ולפתע מחשבה אחרת, מכאיבה יותר מכל פצע, הלמה בראשו. בתו האהובה, מיכאלה. מיקי שלו. היא לא יודעת דבר. ואיך תדע? בפעם האחרונה שדיברו הוא אמר לה שלא יגיע בזמן לארוחת הערב, שעליו להישאר במעבדה ושיתראו למחרת בצהריים, כשתחזור מבית הספר. היא אפילו לא ידעה מה הניסויים שהוא ערך. ועכשיו? נדמה היה לו שחיים שלמים עברו מאז השיחה ההיא.
אתה. חייב. לקום. קום עכשיו. קום למענה, ציווה על עצמו יאיר ללא קול. בכוחות אחרונים הוא הצליח להתגלגל על צדו ולעבור למצב ישיבה, משך את התרמיל מגבו ופתח אותו בידיים רועדות. בהבזק של גאונות הוא ארז כמה חפצים לפני שנמלט מהמעבדה, ולשמחתו ראה גם את תיבת העזרה הראשונה שדחס לתא הקדמי. הוא פתח את התיבה ושלף ממנה יוד וכמה גזות סטריליות והחל לחטא את החתך הגדול ביותר, בזרועו. הסכין שבה דקר אותו המאבטח הראשון, לפני שנמלט ממנו וזינק לתוך פיר האוורור, הצליחה לגרום נזק גדול. האומץ שבלבו עמד לאזול, והוא ידע שעליו להילחם בעייפות שהלכה והתפשטה במהירות באיבריו. “איבדת דם, לכן אתה עייף,” דיבר אל עצמו בקול רצוץ, ואז המשיך לחטא את הפצע בזהירות ובשפתיים חשוקות, ולבסוף עטף את הזרוע היטב. זה יספיק בינתיים, חשב, והתעלם משאר החתכים, שהיו חמורים פחות.
הוא ניסה לבודד את קולותיהם של רודפיו מתוך הרעשים הרבים שמילאו את היער. האם הם עדיין בעקבותיו, או שחזרו אחורה כדי להצטייד? הוא תיאר לעצמו שזוהי תוכניתו של הפרופסור. לחזור אחורה, לאסוף אנשים נוספים, ולצאת שוב לדרך, והפעם חמושים בציוד משוכלל. הפרופסור לא ירוץ אחריו בלילה כמו חיה אבודה. לא. הרי חדר האבטחה של המעבדה מכיל נשק ומשקפות ראיית לילה מהסוג המתקדם ביותר. וכמובן, היה גם הצ’יפ. כמו כל אנשי המעבדה, גם בגופו של ד”ר יאיר גונן הותקן צ’יפ איתור זעיר ביום שבו החל לעבוד במעבדה הסודית על הניסוי שבאופן רשמי כלל לא היה קיים. מספיק שהם יפעילו את ציוד המעקב, ולא משנה באיזו נקודה על פני כדור הארץ הוא יתחבא, הלוויינים של המעבדה ימצאו אותו. הוא ניסה לעקור את הצ’יפ מזרועו, אך המכשיר הזעיר כבר מזמן לא היה בנקודה שבה הזריקו אותו. כעת הוא נמצא איפשהו בתוך מחזור הדם שלו, נע לאורך ורידיו כמו פצצה מתקתקת שאין שום דרך להוציאה. לא, ידע יאיר גונן, לא היה לו כל סיכוי מול כל אלה. אם הוא רוצה להסתלק, להיעלם כדי לשרוד, עליו לעשות זאת עכשיו, ובדרך היחידה שהצליח להעלות על דעתו. רק דרך אחת תבטיח שיראה אור יום. ורק דרך אחת תרחיק את החומר רב־העוצמה שבבקבוק מידיו של פרופסור שטראוס המסוכן.
הוא הציץ במכשיר הקשר המאובטח שבאמצעותו שלח הודעה לחברו הטוב ביותר, ד”ר יובל מנדל, החוקר שעמו יצר את הנוזל המסתורי. הוא לא ידע אם הוא יבוא לנקודת המפגש. יובל הרי לא יודע דבר. אך אם היה לו סיכוי כלשהו להציל את עצמו, הוא היה זקוק לעזרתו. המסך היה שחור. אין תשובה. לעזאזל, הוא קילל. הגשם החל לטפטף שוב, מתחזק משנייה לשנייה, ושוב נשמעה הצרחה המחרידה של הציפור השחורה שחגה מעליו. עורו סמר.
הוא שב והניף את התיק על גבו, והכריח את עצמו לקום. “הצעדים הראשונים הם תמיד הקשים ביותר,” מלמל בניסיון נואש לעודד את עצמו, ואז המשיך וגרר את גופו השבור לעבר נקודת המפגש. האם חברו יגיע בזמן ויציל אותו, או שזו מלכודת, והוא הולך אל מותו? אין לו ברירה, ידע ד”ר גונן היטב. והתפלל שלא טעה.
פרק 2
עם אור ראשון פקחה מיקי את עיניה והתמתחה, ולפתע ראתה אותו. פניו המוכרות והאהובות הביטו בה כמו פעם, ופיה נפער בתדהמה. “אבא!” קראה בשמחה וזינקה ממקומה, “אבא!” היא רצה אליו וזינקה אל בין זרועותיו, מתחפרת בחיבוק שאליו התגעגעה מיום שעזב.
הוא לא השתנה כלל, אולי רק עיניו נראו עייפות וכבּוּיוֹת מעט מהרגיל.
“אבא, איפה היית כל הזמן הזה?” שאלה והניחה את פניה על גופו הקר. “חיפשתי אותך, ומצאתי את שני הרמזים שהשארת! קרו כל כך הרבה דברים מאז שעזבת,” המילים ניתזו מפיה במהירות ובהתלהבות, והיא אספה את ידיו הקפואות בין ידיה, מחממת אותן באהבה. “הייתי באַרְבּוֹרֵאָה, ופגשתי את פְּיֶיטרוֹ, אתה חייב להכיר את פייטרו! הוא הצטרף אלי למסע הזה, אבל עכשיו הכול נגמר,” דמעות חנקו את גרונה, “כי אתה כאן! אתה כאן, והכול בסדר, והסיוט הזה נגמר. זה לא משנה אם נמצא עוד רמזים, כי עכשיו הכול בסדר,” היא המשיכה,”ואנחנו נלך לגור בבית הישן שלנו, ו…”
“אבל אנחנו לא יכולים ללכת לגור בבית הישן שלנו, מיקי,” אמר לפתע אביה בקול שקט.
מיקי הרימה אליו את מבטה, מופתעת, והרפתה לרגע את חיבוקה. “אבל למה לא אבא?” שאלה, מאוכזבת מעט. “למה אנחנו לא יכולים לחזור לגור ביחד בבית הישן?”
“כי עכשיו אני צריך למות,” אמר אביה, ונעלם כלעומת שבא.
מיקי התעוררה מבוהלת ומיוזעת במיטה הזרה והביטה סביבה.
היכן היא? מה המקום הזה? החלום טלטל אותה, וכעת גוש של דמעות עמד בגרונה, חמוץ ומכאיב. החדר היה חשוך לגמרי ונדרשו לה כמה רגעים עד שנזכרה היכן היא נמצאת. שיקגו. בית הָאל. היא נשמה במהירות, גופה עדיין רעד. “זה היה חלום. רק חלום…” מלמלה לעצמה. “אני בשיקגו. השנה היא 1896 . אני חיה. גם הוא חי.”
היא שפשפה בכוח את זרועותיה, מנסה להניס את הקור שצינן את איבריה, והתבוננה סביבה בעיניים עייפות. החדר הפשוט והמלא רהיטי עץ אגוז כבדים היה דומם לגמרי. לבסוף קמה, עטופה בשמיכת הצמר העבה, ניגשה בשקט אל החלון והסיטה מעט את הווילון, מניחה לאור הלבן המסמא לחדור אל החדר האפל. פתיתי שלג ירדו מהשמים באטיות ונחו על אדן החלון, ומיקי ניגבה בשולי שרוול כותונת הלילה שלה את גבישי הקרח מהזגוגית והביטה החוצה. רק אנשים ספורים התהלכו ברחוב בשעה כה מוקדמת. ללא צלצול פעמוני הכנסיות המוכר כל כך מאַרבְּוֹרֵאָה, היא לא ידעה מה השעה. השנה 1896, חשבה מיקי, השעון כבר הומצא. עליה לקנות לעצמה שעון בשוק, ובהקדם.
מיקי ניגשה לפינת החדר והניחה את קומקום הנחושת הגדול על גזרי העץ הבוערים שבאח, כדי שהמים יתחממו מעט והיא תוכל להתרחץ. בזמן שהלהבות התפתלו סביב כלי הנחושת המבריק, שב מבטה ונדד החוצה. היא התיישבה מהורהרת על אדן החלון והידקה את השמיכה סביבה. פתיתי השלג המשיכו לנשור בקצב אטי, והיא שרטטה באצבעותיה כמה קווים בכפור שכיסה את הזגוגית הקפואה והצטמררה. היא נרגעה מעט מהחלום המחריד, אך הקור לא הרפה ממנה. נדמה היה לה שהוא בא מתוכה.
היא הביטה ביעל שעדיין ישנה במיטה שלצִדה, ולא היתה בטוחה מה לחשוב. כשהגיעו אתמול בערב לשיקגו הניחה שההתחלה תהיה קשה הרבה יותר, אך להפתעתה הם מצאו את הבית בקלות. הספר שהשאיר לה אביה עסק בבית הָאל, בית היתומים הידוע שהקימה ג’יין אדמס, וכשנפלטו מתוך הספר הם ראו אותו כמעט מיד. הכול קרה מהר כל כך, נזכרה בפליאה. מרגע שנכנסה עם פייטרו ויעל אל הבית עטו עליהם אנשי הצוות, משוכנעים שהשלישייה המשונה שהופיעה פתאום היא בסך הכול חלק מעשרות המתנדבים שזרמו למקום על מנת לקחת חלק בפרויקט החברתי המהפכני ששינה את פני העיר, והיא לא טרחה לתקן אותם. מהר מאוד ניסחו מיקי, יעל ופייטרו סיפור כיסוי שנשמע, למרבה התדהמה, סביר מאוד בעיניהם של כל השאר — היא ויעל הן מתנדבות יהודיות ממוצא פולני, שברחו עם משפחותיהן מפני הרדיפות האנטישמיות, מצאו מחסה בארצות הברית ובנו לעצמן חיים חדשים. פייטרו, כך הוחלט, הוא פליט איטלקי, שכמו מאות אלפים עשה את דרכו לארצות הברית בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. לשמחתם הרבה הם שוכנו כמעט מיד במגורי הצוות, וחולקו להם תפקידים. יעל ומיקי שובצו לעבודה בחוגי הילדים והנוער ולתורנויות מטבח לצד המבשלת, מרת ג’ונסטון, ואילו פייטרו נשלח לעבוד כסייס באורוות בית הָאל, והוקצה לו חדר זעיר במגורי הסייסים.
“מממ… מה זה הקור הזה?” הקפיץ אותה קולה של יעל ממקומה. היא הסתובבה במהירות, וראתה את פניה של חברתה החדשה מציצות מתחת לשמיכה העבה, שנמשכה עד לסנטר ממש. שערה היה סתור ועיניה מכוסות קורי שינה.
“קר לי!” היא נשפה, והתחפרה עמוק עוד יותר במיטה הגדולה.
“ברוכים הבאים לשיקגו,” חייכה מיקי. “כשלא קר פה, קפוא.”
יעל נאנחה והסתובבה במיטה. “תגידי, אנחנו חייבים להתחיל את המסע הזה בזמן עכשיו, או שאני יכולה לישון עוד חמש דקות?” היא שאלה, “כי אני פשוט…” החלה לומר, אך דפיקה רמה בדלת השתיקה את שתיהן.
לפני שהספיקה מיקי לענות, נפתחה הדלת בתנופה גדולה.
“בוקר טוב, בוקר טוב!” הכריזה הנערה שהסתערה פנימה בעליצות בהחלט בלתי סבירה, בהתחשב בשעה המוקדמת. מבלי להמתין לתשובה היא פנתה לעבר החלון ומשכה בתנועה רחבה את כל הווילונות, והחדר הוצף באור שמש בהיר. “התעוררתן כבר? יופי, מצוין, אני שמחה לראות!” צחקקה, ועם כל טלטול של פניה היטלטלו גם עשרות התלתלים המסודרים לכדי בקבוקונים בצבע זהב שעיטרו את ראשה. “אני אמילי, נעים להכיר!” היא הכריזה.
יעל ומיקי בחנו בתדהמה את הנערה. פניה היו קטנות ונעימות ודמו לציור — עיניה התכולות הגדולות מוסגרו בשורה של ריסים זהובים, אפה היה קטן וסולד, פיה דמה לניצן ורוד, ולחייה היו סמוקות בשל הקור. היא היתה לבושה כמו נערות רבות באותה התקופה, אך בגדיה היקרים והתפורים היטב העידו על מעמדה החברתי — שמלתה היתה עשויה מבד משובח ושרווליה התפוחים, גולת הכותרת של כל שמלה ראויה באותם הימים, היו תפורים במלאכת מחשבת של קפלים מפוארים. מעל לשמלה לבשה הנערה אדרת עשויה צמר קשמיר, ששוליה עוטרו בפרוות צוֹבֶּל, והמגבעת הקטנה שלראשה קושטה בפרחים מלאכותיים עשויים ממשי פראי, אך תחת אור העששיות שמילא את החדר הם נראו אמיתיים לגמרי.
“אני מיקי,” אמרה מיקי, שלפתע חשה לא בנוח בכותונת הלילה הפשוטה שלבשה.
“יעל,” מלמלה יעל, והעבירה במהירות את אצבעותיה בשערה, בניסיון לשוות לו צורה כלשהי.
“הבאתי לכן בגדים לימים הקרובים,” המשיכה אמילי, “ג’יין אדמס ביקשה שאעלה לחדרכן כמה חפצים. אם אתן זקוקות למשהו נוסף תוכלו לבקש כל פריט ממרת וֶוסְלי. היא האחראית על מחסן הציוד הגדול של בית הָאל. ואם משהו ייקרע, דעו לכן שמועדון התפירה שלנו מתקן להפליא את כל הבגדים שמתבלים.”
מיקי התבוננה בבגדים ונזכרה מיד ביום הראשון שלה בארבוראה, כיצד ניסתה ללבוש בכוחות עצמה את השמלות המסובכות וכמעט שברה את המפרקת, וכיצד ויולה חילצה אותה מבין שכבות הבד הכבדות והלבישה אותה בסבלנות אינסופית. היא התגעגעה לוויולה. היכן היא עכשיו, תהתה, אולם כשחשבה על כך, הבינה לפתע שוויולה היתה קיימת בזמן אחר, בימי הביניים. היא נפטרה לפני מאות שנים, כמו גם המלכה אלאונורה וברטה וכל שאר האנשים שהכירה ואהבה בממלכה. עווית של צער וכאב חלפה בה. עד לאותו הרגע המחשבה כלל לא עלתה בדעתה.
“יש לכן כאן את כל מה שאתן צריכות — שמלות, מחוכים, נעליים ובגדים תחתונים כמובן,” קטע קולה העליז של אמילי את מחשבותיה. מיקי התנערה וחזרה להביט בנערה הפטפטנית.
“רגע, אני לא מבינה איך אנחנו אמורות להיכנס לדבר הזה?” נשמע לפתע קולה של יעל, שהתיישבה במיטה והתבוננה, המומה, בבגדים שהביאה אמילי. היא אחזה במחוך והפכה אותו בין ידיה.
“מה היקף המותניים של המחוך הזה? שישים סנטימטר? מה זה?!” מלמלה.
אמילי הביטה בהן מבולבלת. “בוודאי, זהו מחוך רגיל,” היא אמרה באטיות, כמי שאיננה מבינה את הבעיה.
“מה שיעל מתכוונת לומר זה שאנחנו פשוט לא רגילות למחוכים,” הזדרזה מיקי לומר, בטרם תפלוט יעל בשוגג משפט שיסגיר את זהותן האמיתית. “במקום שממנו באנו כמעט לא לבשו מחוכים.”
“חשבתי שאתן מתנדבות מניו יורק,” הופתעה אמילי.
“בוודאי, כן, כן,” הכריזה מיקי, שכבר אתמול בערב תרגלה כמה פעמים את סיפור הכיסוי שלהן, כך שייצא מפיה באופן טבעי ככל האפשר. “אבל במקור המשפחות שלנו הן משפחות מהגרים יהודיות שברחו מפולין. לכן הגענו להתנדב כאן, בבית הָאל, משום ששמענו על העבודה הנפלאה שאתם עושים עם המהגרים והיתומים.”
“מפולין?” תהתה אמילי.
“בהחלט, פולניות לגמרי!” הצטרפה יעל לשיחה. “באנו אחרי שהמשפחה שלנו שרדה את ה…” היא ניסתה להיזכר מה למדה בבית הספר על תלאות היהודים שגרו בעיירות בפולין. “אחרי ששרדנו את הפוגרומים!” הכריזה לבסוף בטון מנצח, ואז מחקה את החיוך מפניה ועטתה מבט עצוב, כיאה לשורדת פוגרום.
מיקי הבליעה חיוך קטן.
“הגענו לפני זמן קצר יחסית,” המשיכה מיקי. “אנחנו עדיין מנסות להסתגל לחיים באמריקה. הכול כל כך שונה מישרא.. אהה… מפולין אני מתכוונת…”
“וישר חשבתן לבוא לשיקגו ולהצטרף למתנדבים שלנו כאן בבית הָאל? כמה מקסים מצדכן! ועוד אחרי כל מה שהמשפחות שלכן עברו,” נאנחה אמילי.
“כן, היה קשה מאוד, אבל מה שחשוב זה שעכשיו אנחנו כאן,” סיכמה מיקי, מקווה להחליף נושא לפני שאמילי תשאל אותה שאלה נוספת שעליה לא תדע לענות. “ולצערי, בכפר בפולין שממנו באנו פשוט לא לבשו מחוכים,” הסבירה.
“לא היה צורך במחוכים, את יודעת, כי רוב הזמן עבדנו בכפר. חלבנו פרות, חבצנו חמאה, ועשינו דברים כפריים פולניים טיפוסיים,” המשיכה יעל בהתלהבות, אך מיקי נעצה בה מבט מתרה והיא השתתקה.
“אל תגזימי,” לחשה לה ללא קול, ופנתה שוב אל אמילי.
“בקיצור, אנחנו נשמח לקצת עזרה עם הבגדים האלה,” חייכה חיוך מתוח. האם האמינה אמילי להצגה הקטנה והמשונה שהעלו?
“בוודאי!” קראה אמילי, ומיקי ויעל נאנחו בהקלה. לא נראָה שהיא חשדה במשהו.
אמילי אחזה במחוך הראשון, שהיה עשוי בד עבה ולתוכו נתפרו עשרות עצמות לווייתן שהעניקו לו את צורתו. היא פרמה בסבלנות את השרוכים המוצלבים, ואז כרכה את המחוך סביב מותניה של מיקי. “תרימי ידיים, יופי, בדיוק כך,” אמרה והידקה את הבד הנוקשה סביב גופה.
מיקי כחכחה בגרונה. “ומה עכשיו?” שאלה.
“עכשיו מושכים!” קראה אמילי, והידקה את השרוכים והחלה למשוך.
“אחחחחח!” קראה מיקי.
“כן, זה כואב, אני יודעת,” צחקה אמילי.
“איך את נושמת בדבר הזה?” שאלה מיקי, שהרגישה שצלעותיה עומדות להתפוקק ואיבריה הפנימיים עומדים לזנק החוצה דרך הגרון. “הו, אני כבר רגילה, אני לובשת מחוכים מאז שהייתי בת שש,” ענתה אמילי כלאחר יד, והידקה שרוך נוסף סביב גופה הדווי של מיקי.
“שש???” קראה יעל בתדהמה.
“בוודאי. נערות טובות מבתים טובים לובשות מחוכים מגיל צעיר,” הסבירה אמילי, “כדי שהעצמות שלהן יתעצבו בצורה הנכונה. כך, כשהן יגדלו, אפשר יהיה להקיף את המותניים שלהן בקלות בשתי כפות ידיים,” הסבירה כאילו מדובר בדבר המובן ביותר בעולם, ואז משכה בכוח רב שרוך נוסף, מתעלמת מקולות המחאה החלושים שהשמיעה מיקי האומללה. “ללא המחוך, איזו צורה תהיה לנו? הרי ניראה מגושמות ובלתי אלגנטיות בעליל!” היא הודיעה.
“ולא שנאת את זה?” שאלה מיקי, שהספיקה לפתח מיד תיעוב עמוק כלפי המחוך המכאיב.
“כמובן,” ענתה אמילי, והמשיכה בעבודה. “כשהייתי קטנה גזרתי לילה אחד את השרוכים של המחוך כדי שאצליח לנשום, אבל אמי גילתה זאת בבוקר והענישה אותי בחומרה. אמא תמיד אומרת, ‘אין יופי בלי כאב’!” היא צחקה והידקה את החלקים האחרונים של המחוך, שעטף כעת את גופה של מיקי באחיזת ברזל מושלמת. “אני זוכרת גם היום את דבריה. היא אמרה, ‘את בוכה עכשיו, אבל את תבכי הרבה יותר כאשר כל חברותייך בעלות הגזרה הנאה, שלא מורידות אף פעם את המחוך, יוצפו מחזרים, ואת תשבי בצד, בודדה כמו ברווזה מגושמת!'” היא הסירה את ידיה וקמה ממקומה, כדי לבחון את יצירתה.
“אמילי, אני מודה לך על העזרה, אבל אני לא מצליחה לנשום. בניגוד אלייך אני לא לובשת מחוך מגיל שש, אז אולי נשחרר אותו מעט?” ביקשה מיקי.
“הממ… את באמת נראית קצת כחוּלה,” הסכימה אמילי, בעוד יעל מתגלגלת מצחוק במיטה. “בסדר, אשחרר לך את המחוך. יש לנו זמן. לאט לאט את תתרגלי!” שוכנעה אמילי, והרפתה מעט את לפיתת הברזל.
אנחה עמוקה השתחררה מפיה של מיקי, והיא פנתה ליעל. “אני לא יודעת מה את צוחקת כל כך, תכף אמילי תרד למטה ואני זו שאעזור לך להתלבש, יעל היקרה מפולין…”
יעל נבהלה והשתתקה מיד.
“אמילי, אני חושבת שאנחנו נצליח להסתדר בעצמנו עם שאר הדברים, השעה כבר מאוחרת ולא היינו רוצות לעכב אותך,” אמרה מיקי וניסתה להשתחרר מידיה, אך אמילי סירבה להבין את הרמז, ואחזה בה בתקיפות. “רק רגע אחד. אל תזוזי. השיער שלך פרוע לגמרי, ולפני שאני הולכת צריך לטפל בעניין הזה. כמו שאמא שלי תמיד אומרת, ‘שיער פרוע הוא כמו מיטה פרועה’,” היא צחקקה ואחזה במברשת שער הסוס הגדולה שנחה על השידה, והחלה להבריש בתנועות נמרצות במיוחד את שערה של מיקי, עד שנדמה היה לה שהוא עומד להיתלש מראשה. “יופי, עכשיו רק נסדר פה,” מלמלה אמילי לעצמה תוך שהיא אוספת את השיער ומפתלת אותו במיומנות לתסרוקת אופנתית. לסיום קיבעה את התסרוקת כולה בכמה סיכות ברזל שננעצו היישר בקרקפתה של מיקי. “נהדר!” קראה אמילי ובחנה מרוצה את יצירת הפאר שנחה כמו קן של ציפור על ראשה של מיקי האומללה. “איך את מרגישה?”
“הכול כואב לי,” מלמלה מיקי.
“הו, זה יעבור!” צחקקה אמילי וטפחה בחיבה על כתפה. “כמו שאמא שלי תמיד אומרת, ‘הכאב הוא זמני, היופי הוא נצחי’. אגב, התסרוקת הזאת תיראה נהדר עם אחד מהכובעים הצבעוניים שלי. אם תרצי, אשמח להשאיל לך כובע או שניים. וכעת, אני באמת חייבת לרוץ למטה. עוד מעט יתחיל שיעור האנגלית של מועדון הנערות, ואני העוזרת למדריכה. אתן חושבות שתצליחו להסתדר לבד עם שאר הבגדים?”
“בוודאי,” אמרה מיקי, וחייכה מבעד לשיניה החשוקות.
“מצוין. אז נתראה למטה בחדר האוכל. ארוחת הבוקר של הצוות מתחילה בעוד עשר דקות בדיוק,” הזכירה להן.
מיד כשנסגרה הדלת, פרצה יעל בצחוק רם.
“מה את צוחקת? שחררי אותי מהגיהינום הזה!” קראה מיקי, וניסתה לפרום את המחוך בעצמה.
“הו, אבל ‘לאט לאט מתרגלים’,” חיקתה יעל את קולה העולץ של אמילי. “כמו שאמא שלי תמיד אומרת, ‘נדרסת? נשר לך האף? התפוצץ לך הטחול? אל דאגה, מחר נקנה לך מחוך חדש!'”
מיקי גיחכה והניחה ליעל לפרום מעט את שרוכי המחוך כך ששוב הצליחה לנשום, ואז התפנו השתיים לסקור את שלל השמלות והבגדים שהביאה להן אמילי. על המיטה נחו זו לצד זו תחתוניות כותנה לבנות, חצאיות תפוחות ומרופדות שנלבשו מתחת לשמלות, עליוניות דקיקות ממשי, וכמובן גם חולצות צמודות, נוקשות ומעומלנות. בצד אחר של המיטה המתינו להן שלל שמלות לפי מיטב האופנה בשיקגו באותם הימים — שמלה ארוכה בצבע ירוק־בקבוק, עשויה צמר דק, שצווארונה הגבוה הגיע עד הסנטר ממש ונרכס באמצעות כפתורי פנינה קטנים ונוצצים, חצאית קטיפה רקומה בצבעי שלכת שמעליה נלבש סינר לבן מבהיק, ואפילו כמה שמלות ערב עשויות משי, עדינות ככנפי פרפר, האחת בצבע צהוב־לימון והשנייה בצבע לילך. מיקי הביטה בהתפעלות בשרווליהן העצומים של שתי השמלות, שהיו תפוחים ומפוארים לכל אורכם והתהדקו רק סביב הזרוע. אִמְרת תחרה עדינה עיטרה כל שרוול, והוא נרכס סביב פרק כף היד באמצעות חפתים יקרים עשויים שריון צב ומשובצים בכסף.
“מיקי… מה זה?” שאלה יעל במבט משתאה והרימה בידה פריט לבוש משונה, ספק מכנסיים ספק תחתונים, עשוי כותנה לבנה, עם כפתורים.
“אלה תחתונים,” הסבירה מיקי. “תחתונים ויקטוריאניים.”
“הם קרועים, יש פה חור,” אמרה יעל והצביעה על המפשעה.
“זה לא חור,” צחקה מיקי, “זה בכוונה.”
“בכוונה?” פערה יעל את עיניה.
מיקי הנהנה. “איך חשבת שתעשי פיפי?” שאלה.
“יש חור בתחתונים בשביל להשתין?!” קראה יעל.
“תכף תאלצי ללבוש את המחוך ואת כל החצאיות והבגדים התחתונים, ואז תביני. אי אפשר בכל פעם להוריד את כל השכבות האלה רק בשביל ללכת לשירותים, אז בעבר, כלומר בהווה שאנחנו נמצאות בו כרגע, היו מייצרים תחתונים עם חור,” אמרה מיקי.
“את לא רצינית,” קראה יעל והביטה מבוהלת בבגדים.
“אני לא יודעת למה זה מה שמדאיג אותך. אם אני הייתי את, הייתי דואגת מהעובדה שברוב הבתים עדיין לא התקינו שירותים, ובמקום זה צריך לצאת בכל פעם לבית כיסא קטן מחוץ לבניין. כך שאם תצטרכי לעשות פיפי בלילה, כדאי לך להיזהר מחולדות ומעכברים משוטטים, שעלולים לנשוך לך את ה…” החלה מיקי להסביר, אך כשראתה את פניה המזועזעות של יעל, היא פרצה בצחוק.
“את לא רצינית. בבקשה תגידי לי שאת לא רצינית,” קראה שוב יעל, אך צחוקה של מיקי רק התגבר.
“מה מצחיק?” קראה יעל, אך גם על פניה החל לעלות חיוך. “מה מצחיק בזה שאנחנו לבושות כמו נקניקייה, עטופות בשכבות של בדים, משתינות דרך חור בתחתונים, ובורחות מחולדות באמצע הלילה?” שאלה והחלה לצחוק גם היא, צחוק מתגלגל ומדבק.
“אני אפילו לא מצליחה לצחוק כמו שצריך עם המחוך הזה,” צחקה מיקי עוד יותר והשליכה את עצמה על המיטה. נוצות האווז שמילאו את הכרים התרוממו והתעופפו באוויר סביבה כשנחתה על המיטה, ואלו רק הגבירו את צחוקה.
יעל נשכבה לצדה וניגבה מעיניה כמה דמעות של צחוק. “זה הולך להיות יום ארוך מאוד, נכון?”
מיקי חייכה. “אין לך מושג עד כמה,” הכריזה.
לבסוף התאוששו השתיים והתפנו לחזור למלאכת ההתלבשות. לאחר שהביטה במשך דקה ארוכה בשמלות המרהיבות הושיטה יעל את ידה לעבר הבגדים היפים ביותר, אך מיקי נענעה בראשה.
“לא כדאי. אלה שמלות־ערב מושלמות למסיבה, אם אי פעם נוזמן לאירוע שכזה, אבל אנחנו לא יכולות להסתובב איתן בשעות היום,” היא אמרה.
“למה לא?” התמרמרה יעל.
“משום שבשכונה הזאת, ברובע העני והאלים ביותר בשיקגו, אם נסתובב לבושות כמו בנות עשירים נהפוך למטרה מהלכת,” הסבירה מיקי. “אנחנו מנסות להשתלב, לא לבלוט,” היא הזכירה לה.
יעל נאנחה באכזבה, אך קיבלה את הדין. היא ידעה שמיקי צודקת. במקום השמלה המפוארת שמצאה חן בעיניה בחרה יעל בשמלה פשוטה אך מחויטת, מבד ג’רסי בצבע סגול עמוק, ומיקי בחרה בשמלה דומה בגוון כחול רך.
לבסוף הן ניגשו אל שולחן העץ הגבוה שבקצה החדר ומילאו את קערת החרסינה הגדולה שעליו במים חמים מקומקום הנחושת. בעזרת ספוג קטן הן שפשפו היטב את הפנים והצוואר, ולבסוף גם צחצחו את השיניים במברשת נוקשה, עם משחת שיניים ביתית שהיתה עשויה מסודה לשתייה וממלח.
עד שסיימו להתלבש כבר הספיק בית הָאל להתעורר לחיים, ומכל פינה עלו קולות רמים, שברי שיחה וטפיפות רגליים של ילדים שרצו הנה והנה בין החדרים ובמדרגות.
“היום הזה עוד לא התחיל, ואני כבר עייפה,” נאנחה יעל כשהשתיים ירדו סוף סוף למטה אל חדר האוכל של בית הָאל.
אבל מיקי לא הקשיבה לה. לאחר אותה תקופה ראשונית בארבוראה, המעבר בין הזמנים הפתיע אותה פחות מאשר את יעל. וממילא לבה היה נתון לעניין אחר לגמרי.
“יעל, אני אצטרף אלייך בעוד דקה בחדר האוכל,” הכריזה ברגע שירדו למטה, ופנתה החוצה לעבר האורוות עוד לפני שיעל הספיקה לענות.
***
פייטרו הביט בעצמו במראה, והתמתח. האיש שבמראה התמתח יחד איתו, וזו היתה תחושה משונה ביותר. זכוכית היתה מצרך נדיר ביותר בארבוראה, ומראות לא היו קיימות כמעט בשום מקום. אם רצה לראות את בבואתו, היה עליו להביט באגם. כעת, הבין פייטרו, הכול שונה לגמרי.
הוא התבונן סביבו וניסה לקלוט לתוכו את המידע הרב החדש שהציף אותו. הבגדים שלעורו גירדו לו — המכנסיים המשונים וחולצת הרכיבה שנתן לו הסייס הראשי היו שונים מאוד ממדי הבַּזיָירים העשויים עור רך וצמר ארוג שלבש כל חייו. אני בעתיד, חשב פייטרו, ושב וחזר על המשפט כמה פעמים, בתקווה שבמוקדם או במאוחר יַפְנים אותו. אני בעתיד.
כשהגיעו בליל אמש לבית הָאל הציעו המתנדבים לפייטרו לישון במגורי הגברים, אך ברגע שגילה שקיימים גם מגורים מיוחדים לצוות הסייסים של האורווה הזדרז לבקש לישון דווקא שם. בעולם שאליו נקלע, עולם שהיה בעבורו כה אחר ומשונה, מעוות אפילו, רֵיחם המוּכר והאהוב של הסוסים והחציר היה לו לנחמה. כשהציץ החוצה מילאה את לבו תחושה בלתי מוכרת: פחד. את בתיה הנמוכים של ארבוראה, העשויים בוץ ועץ ואבן, החליפו בניינים גבוהים ומנוכרים. הרחובות היו רחבים, ובני האדם שהסתובבו בהם לא נראו כלל וכלל כמו האנשים שהכיר בסרדיניה — בגדיהם היו שונים לגמרי ומנהגיהם שונים אף יותר. אמנם הוא דיבר את שפתם, במעשה קסם שגם מיקי לא ידעה להסביר, בדיוק כפי שמיקי הצליחה לדבר איטלקית עתיקה כאשר נחתה לפתע בארבוראה, אך למרות שהבין את המילים, הוא לא הבין שום דבר אחר, ותחושה שנואה של חוסר אונים מילאה אותו. הוא היה לוחם וצייד, אחד הבזיירים הטובים בממלכת ארבוראה. אך כאן הוא הרגיש לפתע אבוד.
הוא היה כאן רק יום, וכבר חסרו לו דברים רבים. צעקות הבזים המתעוררים עם קרני השמש הראשונות וצלצול פעמוני הכנסיות, המולת סוחרי השוק והרֵיח החריף של בשר הציד הנצלה במדורה בחצר ביתו, קולותיהם של הוריו ואפילו שירת הנזירים, שחצו בתהלוכה ארוכה את כיכרות אוֹריסטנוֹ בדרכם למיסה. הכול נראה רחוק כל כך, וחסר עד כאב. אפילו האור כאן היה שונה, נוכח פייטרו לגלות, ואת קרני השמש החמות של ארבוראה החליף קור משונה ואפור שחדר לעצמותיו, חורף טיפוסי ליבשת שעד אתמול כלל לא ידע על קיומה. אנחנו ביבשת בשם אמריקה, הסבירה לו מיקי, כשניסה להבין היכן הם. בימי הביניים עדיין לא גילו אותה, לכן אתה לא יודע על מה מדובר, היא חייכה, והוא הנהן והעמיד פנים שהבין על מה היא מדברת. פייטרו ניגש אל הסוסים. הסוס החום והגבוה שהסייס הראשי הניח לטיפולו, צנף לקראתו בחיבה. ארבוראה או שיקגו, הסוסים ואני מבינים זה את זה, הוא חשב מרוצה. בטנו קרקרה, וגם ללא שעון הוא ידע שהשעה מאוחרת ועליו לגשת למבנה הראשי של בית הָאל. שם בוודאי הוא ימצא את מיקי. וכשחשב על שמה, חיוך עלה על פניו. בגללה הוא כאן, למענה, ומשהו בתוכו התרכך. הוא בחר בה. ואת העובדה הפשוטה הזאת כל הקור והשלג באמריקה לא יוכלו למחוק.
פייטרו סיים להתלבש בבגדי המקום המשונים, וליתר ביטחון לבש מתחתיהם כמה פריטים ממדי הבזייר שלו, שהיו נוחים לו פי כמה, ויצא מהאורווה לכיוון המתחם המרכזי. הוא היה שקוע לגמרי במחשבות, כאשר לפתע הרגיש יד תופסת את כתפו בכוח
ומושכת אותו הצדה.
בלי לחשוב פעמיים התכופף פייטרו קדימה ושלף את הסכין שהיתה נעוצה תמיד במגפו הימני והסתובב אחורה, מוכן לתקוף.
“אפשר נשיקה לפני שאתה דוקר אותי?” חייכה מיקי.
“משוגעת!” קרא פייטרו, ותחב בחזרה את הסכין למגף. “כמעט הרגתי אותך!”
במקום לענות כרכה מיקי את זרועותיה סביב מותניו של פייטרו, ונישקה אותו ארוכות. הוא נענה למגע שפתיה והצמיד אותה לקיר האורווה ונישק אותה בחזרה בעוצמה.
“כל הלילה חשבתי עליך,” היא אמרה, והעבירה יד שובבה בשערו הסמיך, שערם הפרוע והמפורסם של בני סרדיניה.
פייטרו השעין את מצחו על ראשה של מיקי, ולרגע ארוך הם נותרו כך, חבוקים ודוממים. הוא שאף לקרבו את ריחה המוכר והמתוק.
“קדימה,” התנתקה לבסוף מיקי. “אני מתה מרעב, ולפי הקולות שמשמיעה הקיבה שלך, נראה לי שגם אתה…”
פייטרו צחק. “אני יכול לטרוף עכשיו אַיִל ושני חזירי בר,” הוא הכריז, והם פנו לעבר חדר האוכל הגדול. עכשיו שהם היו יחד המועקה נעלמה כמעט לגמרי, וחיוך אחר עלה מתוכו.
“תגידי, מה זה הבגדים האלה?” שאל תוך כדי הליכה, והצביע על הווסט המשונה שהסייס הורה לו ללבוש מעל לחולצה הלבנה המעומלנת, ולמכנסיים הנוקשים.
“ברוכים הבאים לחיים שלי,” חייכה מיקי. “אתה חושב שהבגדים בארבוראה היו דומים לבגדים שלבשתי בישראל? וחוץ מזה, אתה נראה בהם מעולה,” היא חייכה.
“את חושבת?” בחן פייטרו שוב את זרועותיו, מרוצה מעט יותר.
“טוב, אל תתלהב יותר מדי!” צחקה מיקי, ומשכה אותו לעבר בית הָאל.
