חרדת ביצוע / לי עברון
ספטמבר 21, 2022
נער פוגש נער. לבֵּן כבר היה חבר, ואילו ארתור יצא לא מזמן מהארון. ההבדלים ביניהם גדולים, כביכול – ארתור יהודי, בן ממוצָא פורטוריקני; ארתור תלמיד טוב שכנראה ילמד ב”ייל” ובן נאלץ ללמוד בקיץ כדי שלא ייאלץ לחזור על כיתה י”א; ארתור אוהב מחזות זמר ואילו בן כותב ספר פנטזיה. שניהם מספרים לסירוגין, פרק־פרק, את סיפור היכרותם ואהבתם.
כריכת הספר (יח”צ)
למקרא דבריהם, חשתי שהדמיון ביניהם עולה על השוני, ולא רק ביניהם – גם דילן, החבר הכי טוב של בן, הדסון, החבר לשעבר של בן, ואיתן, החבר הכי טוב של ארתור, הם כולם כמעט אותו נער: חנון נוירוטי וחביב, חכם ושנון, מלא כוונות טובות וחרדה, שעסוק כל הזמן בַּשאלה מה נכון לעשות ומה מצופה ממנו. דילן, שמגיע לבית חולים בגלל התקף חרדה, אינו היוצא מן הכלל בחבורה הזאת אלא רק התגלמות מעט מוקצנת שלה.
הנה למשל מחשבותיו של בן בדייט הראשון עם ארתור:
אנחנו הולכים לבר. אני לוקח מים וארתור מזמין קולה. אני קצת רעב, אבל אני לא רוצה להפוך את הדייט הזה לארוחה כי אני מרגיש לא בנוח לאכול מול אנשים. […] זה הפחד המחניק הזה שנשב שם וייגמרו לנו הדברים להגיד ואני אהיה עֵד לרגע המדויק שבו מישהו מפסיק לאהוב אותי כי אין לנו מספיק מהות אמיתית כדי להחזיק שיחה בזמן ארוחה. למה שתרצה לדבר איתי עד סוף חייך?
ארתור לא רגוע יותר ממנו. כך הוא חושב לעצמו בדייט הבא:
פשוט אף פעם לא ידעתי שדייטים מחייבים כל כך הרבה החלטות קטנות. מתי לסמס, מתי להרגיע, מה לעשות עם הידיים שלי כשאני מחכה. כשהוא נכנס, אני אמור להרים אליו את המבט ולחייך? אני אמור לקרוא בנונשלנטיות בטלפון שלי? אני צריך תסריט לדברים האלה. אולי אני פשוט צריך להפסיק לחשוב על זה יותר מדי.
החרדה עצמה נוגעת ללב, אבל מינוניה הגבוהים בספר מייגעים, בייחוד בשילוב עם אמירות מלאכותיות שמנכיחות עד מאוד את כותבי הספר ואת כוונותיהם החינוכיות והטיפוליות. למשל, במחשבותיו של בן: “אני לא יכול להכריח את עצמי לנשק אותו לפני שאהיה מוכן”; ו”ארתור הוא אדם בפני עצמו. לא צעצוע. לא הסחת דעת. אני חייב לעשות את זה נכון.” מדוע נער בן שבע־עשרה מוכרח לעשות הכול נכון? אולי זהו בעצם הצורך של הכותבים?
ארתור אומר לבן, “זה פשוט כל כך חדש לי. ואתה כבר נישקת אנשים ובטח עשית סקס, ויש לך את כל הקשר הקודם הזה לפניי. אני לא יודע אם אני יכול לעמוד בסטנדרטים האלה.” ובן משיב, “אני זה שצריך לעמוד בסטנדרטים[…] ואם אני אקלקל לך? אני לא רוצה להיות הבחור שדפק את הנשיקה הראשונה שלך. […] זה פשוט הלחץ הזה, אתה יודע. אני רוצה לעשות את זה מושלם.”
הם נשמעים כמו שני אנשים שמשוחחים בחדרה של פסיכולוגית או בתוכנית ריאליטי שבה עורכים עם המשתתפים ראיונות כמו־טיפוליים (למשל, בן אומר: “אני יודע, אני יודע, אבל ארתור, אתה תותח בלימודים. אני יודע שיש לך הפרעת קשב וריכוז, ואני לא אומר שזה לא קשה לך, אבל תראה – אתה מנסה להתקבל לייל. כאילו, תעשה לי טובה. אתה נורא חכם, ארתור. זה מאיים.”) וכאמור, לא רק הם נשמעים כך, אלא גם חבריהם.
גיל שש־עשרה או שבע־עשרה מעולם לא היה באמת “כזה מין קצפת ודובדבנים”, אבל אולי הדור הנוכחי באמת מתאפיין במינונים גבוהים במיוחד של חרדה. ניתן לראות זאת למשל ב”אוון הנסן היקר” (אחד ממחזות הזמר האהובים על גיבורי “אם אלה אנחנו”, המרבים לצטט ממנו) וגם בספָרֶיה של אליס אוזמן, אבל בעוד ב”מישהו מקשיב לי?” של אוזמן, למשל, נוצר הרושם שהדוברת היא באמת נערה בת שבע־עשרה החולקת איתנו את רגשותיה האותנטיים, ב”אם אלה אנחנו” הגיבורים נוטים לנסח את רגשותיהם במודעוּת עצמית מופרזת ומלאכותית.
במילים אחרות – לא רק הגיבורים המתאהבים סובלים מחרדת ביצוע, מרצון לרַצות את האחר ומפַּחד לאכזב אותו או להזיק לו, אלא גם כותבי הספר כנראה מרגישים כך כלפי הקוראים, והדבר משַׁווה לספר כולו נופך מלאכותי ונוטל ממנו כל סב־טקסט אפשרי – הגיבורים עצמם מפרשים את רגשותיהם ואת מעשיהם בלי הרף, ולקוראות ולקוראים לא נותר מרחב לפרשנות משלהם.
הפעם הראשונה שבה בן וארתור מקיימים יחסי מין, למשל, נקראת כמו קטע מספר הדרכה לבני נוער, רק ללא הפירוט המעשי.
“ברצינות, אנחנו לא חייבים לעשות את זה,” אני אומר. “אנחנו לא יודעים מה יקרה איתנו בעתיד ו… זה רגע גדול. אי אפשר לקחת אותו בחזרה. זה בסדר אם אתה רוצה לחכות למישהו אחר ו…”
“אתה היחיד שאני רוצה לעשות את זה איתו, בן. אתה רוצה?”
“כל כך.”
“גם אני. אני פשוט… לא יודע איך…”
“אני יודע.”
“אני יודע שאתה יודע. פשוט תהיה סבלני איתי.”
“ברור.” אם ארתור יאבד ביטחון כמו בפעם הקודמת, זה יהיה בסדר מצידי. אני רק לא רוצה שהוא ירגיש לא בנוח, אף פעם. אני מנשק את מפרקי האצבעות שלו. “אני אוהב אותך.”
“גם אני אוהב אותך.”
אנחנו מתחילים ומתקדמים לאט. אני רוצה שזו תהיה החוויה הבלתי נשכחת שארתור חלם עליה כבר מי יודע כמה זמן. וזה סוג אחר של פעם ראשונה בשבילי. ארתור הוא בחור אחר לגמרי, ואנחנו במיטה אחרת לגמרי. הדירה היא לא בית בשביל אף אחד מאיתנו, אבל אנחנו בית אחד של השני, וזה מפיל את כל הקירות אז אני מתרכז רק בו. אני ממש רוצה שזה יימשך כמה שאפשר בשבילו. אף אחד לא מתחיל סרט ורוצה מייד לראות את כתוביות הסיום, אז כשזה ייגמר, אני מקווה שהוא יסתכל על זה בדיעבד ויראה בזה הצלחה. […] ואנחנו עוברים את הכול בסבלנות ובחיוכים מרגיעים.”
כל זה נשמע כמו מטלה מייגעת ומלחיצה, מבחן שצריך לעבור בסבלנות, לא לשם ההנאה אלא כדי לסמן וי על הצלחה. אני לא דוגלת באידיאליזציה של אהבת נעורים ושל סקס ראשון, אבל הקליניוּת והמשימתיוּת כאן מצמיתות ממש.
ספרי נוער שמסופרים בגוף ראשון מפי נערות או נערים מציבים אתגר גדול בפני המתרגם או המתרגמת: מצד אחד עליהם לשמר את האותנטיות של השפה המדוברת הסלנגית, ומצד שני – להימנע מעברית עילגת שאינה נעימה לקריאה. במקרה הזה יש לציין לשבח את עבודתם של המתרגם גיא הרלינג ושל עורכת התרגום נאוה צלר. הטקסט העברי שוטף וקולח ומעז להשתמש באנגלוזים באופן אמין כפי שבני נוער אכן משתמשים בהם, למשל, “הבחור הכי חמוד אֶוֶור” ו”או מיי גוד”, ובכלל בתבניות דיבור עכשוויות אמינות, כמו “השיניים של ארתור היו לבנות ברמות”, “לזרום על אותו שיר”, “אני אמנם טובה, אבל בוא”, “נראה כמו מקום של הביוקר”, ועוד.
מצד שני, רק לעיתים רחוקות הוא נופל למלכודות של תרגום מילולי – למשל, “המילטון לא זורק את ההזדמנות שלו”, “היא בטוח רייבנקלו” [עדיף: היא בטוח שייכת לרייבנקלו; היא בטוח ברייבנקלו], אך אין בכך כדי להפריע כי זרימת הטקסט טובה וטבעית. ההקפדה להגיש לקוראות ולקוראים טקסט קריא, נגיש ועשוי במקצועיות ניכרת גם בהוספה של ניקוד מסייע במקומות שבהם הוא דרוש (למשל בשמות הכותבים על גבי הכריכה), וברשימת השירים שהוסיפו בסוף, כדי לאפשר לקוראות ולקוראים למצוא את השירים שהוזכרו בספר ולהאזין להם. אם כן, אולי בכל זאת יש ב”אם אלה אנחנו” מעט קצפת, ולפחות דובדבן אחד.
“אם אלה אנחנו” מאת בקי אלברטלי ואדם סילברה, מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת “כתר”, 2022
לי עברון – סופרת, משוררת ומתרגמת
