כחול אדום דובון / עידן ברנדלר
רשימת ביקורת על ספרו של טום פרסיבל, "הים ראה"
פברואר 23, 2022
עיסוק במוות אינו שכיח בספרי ילדים. סביר להניח שהיעדר שיח סביב נושא זה לא נובע מחוסר עניין של הילדים, אלא קשור יותר לצד המבוגר שלא תמיד פנוי רגשית לילד הנמצא בקרבתו, וגם אם כן לא תמיד יש לו את הכלים הנכונים להתמודד עם כך. כאן נכנס לתמונה טום פרסיבל. לאחר תרגום הספר הראשון בישראל, “הכי הכי יותם”, מגיע עם ספר נוסף שלו, “הים ראה”, שתרגמה דנה טל (הוצאת “תכלת”), שמנסה לפרק את הפצצה הזו שנקראת התמודדות עם מוות ואובדן אצל ילדים.
כריכת הספר (יח”צ)
פרסיבל עובד בצורה של שני קווי עלילה לסיפור, האחד עלילת רקע המספרת את אובדן האם, דבר שנעשה בעיקר דרך האיורים של תמונות האם על הקירות, ובתמונת האם בתליון, אך גם מתרחש בעדינות בטקסט במשפטים כמו “הדובון של סופיה […] היה שייך פעם לסבא של סופיה ואחר כך לאמא שלה, ומהיום שסופיה נולדה הדובון אירח גם לה חברה”. קו העלילה השני והמרכזי הוא אובדן הדובון. החיבור בין אובדן האם לדובון משרת את מהלך הסיפור כיוון שהוא מאפשר ליצור כפל משמעויות לאבדת הדובון ובכך להתייחס להתמודדות עם מות האם, כמו במשפט המגיע לאחר שהדובון נאבד: היא “ניסתה להמשיך בחייה כמיטב יכולתה אבל זה היה ממש קשה.”
מתוך הספר
נראה שעל מנת להתמודד עם האובדן לפי פרסיבל יש להכיר קודם כל בקושי ולראותו, ולכן זהו גם שמו של הספר: “הים ראה”. בשונה מאבא ומסופיה שניסו למצוא פתרונות מעשיים להיעלמות הדובון, כמו הצעת הדובונים האחרים על ידי האב או החיפוש בכל הבית על ידי סופיה, הים פשוט ראה והכיר בתחושות. הצגת מציאות שגם המבוגר וגם הילד לא יודעים להתמודד עם המועקה הרגשית של האובדן ובורחים לפתרונות מעשיים היא חשובה, כיוון שהיא מציבה אותם באותו שלב בהתמודדות, ומאפשרת לשניהם להיות מתוסכלים.
אחת הטכניקות המעניינות שבהם עובד פרסיבל בספר מתקיימת בחלוקת צבעים בין העולם הילדי – אדום, שהינו גם צבע השמלה של סופיה, לעולם של המבוגרים – כחול, שהינו גם צבע העניבה של האב והשרשרת של נציגת הטלפון. צבעים אלו מסמלים משמעויות הפוכות בדרך כלל: כחול, למשל, מסמל רוגע ויציבות אך גם קור ומוות. לעומתו, האדום מסמל תשוקה, חיים וחום, אך גם במקרים מסוימים רגשיות שמצביעה על קיצוניות וחוסר יציבות.
בתחילה הדובון לבוש בצעיף שמסמל את המבוגר ובהקשר הזה הוא קושר את הדובי לעולם ההורי ואולי לאם, ובכך הוא משמש לה מעין חלופה. בבילוי בים סופיה חווה תחושת שחרור ושמחה גדולה עד שכדי שהיא כבר לא צריכה להיאחז באם, והיא משחררת מהדובון את תפקיד זה ופושטת מעליו את הצעיף. אפשר להבחין שבסצנה זו קיים ריבוי של אלמנטים אדומים: הכדור, העפיפון ואפילו התרמוס שהיה כחול עד לפני שתי כפולות הופך לאדום – כל אלו מסמלים את תחושת השחרור החום וים הרגשות שמציפים את סופיה.
מתוך הספר
אבל אז מגיעה הסופה והדובון נופל ונשכח על החוף. בהמשך אבא של סופיה מציע לה דובונים אחרים כאשר האחרון מהם לבוש סרבל אדום, נתון המקשר אותו לעולמות ילדיים ורגשיים ולכן הוא וחבריו לא יכולים לשמש לסופיה את אותו רוגע ויציבות שהיא מצאה בדובון שלה. כאשר סופיה מביטה בצעיף הכחול שלה באותו עמוד, מתחזקת ההבנה שהצעיף כרך את הדובון והאם יחד ועם היעלמו מתגלה שהכמיה האמיתית היא לא לדובון כי אם לאם שאיננה. לקיחת המזכרת מהצעיף הכחול מציגה באופן סופי את ההשלמה שהאובדן לא יחזור וסופיה תנסה “להמשיך בחייה כמיטב יכולתה”, למרות שזה לא יהיה קל.
תהליך החזרה חשוב גם הוא כיוון שהוא מציג את החזרה של הדובון רק כאשר סופיה כבר אישה מבוגרת מאוד. הבחירה של פרסיבל להחזיר את הדובון בשלב כה מאוחר מתרחקת מפתרון מעשי הרוצה ליצור “סוף טוב”, ומציג את ההמשכה בחיים כמיטב יכולתה של סופיה, ולמרות ש”זה היה ממש קשה” היא הצליחה.
אבל איך סופיה הצליחה למרות הקושי? ישאלו הקוראים את עצמם, ופה פרסיבל נופל קצת לדידקטיות: “אתם מבינים, שום דבר לא הולך אף פעם באמת לאיבוד, אם אתם שומרים אותו בלב.” אבל מה שנכון נכון.
“הים ראה” – כתב ואייר: טום פרסיבל, תרגום: דנה טל. הוצאת “תכלת”, 2022
עידן ברנדלר – כותב. סטודנט במכללת “ספיר”.
בעיניי הספר פחות מתאים לילדים, צר לי. ילד שצעצוע אהוב אבד לו, לא ממש מנחם אותו ש”הים ראה” את האובדן של גיבורת הספר והחזיר לה את הדובי כעבור שנים רבות מאוד, כשהפכה לסבתא. זה נראה לי מסוג הספרים שמכוונים יותר להורה מאשר לילד.
אינני יודעת אם זה מקרי או לא, אבל הספר הזה מזכיר לי
את עלילת “המסע המופלא של אדוארד טוליין” (קייט די- קמילו). גם שם ילדה קטנה מאבדת צעצוע יקר (ארנב פרווה), ומוצאת אותו לאחר שנים ארוכות, כשהיא כבר אם לילדה בעצמה.