1 כללי

• פתוח לציבור

פרופיל אמנית – לי קורצווייל

לי קורצווייל היא מאיירת, סופרת, מעצבת וקומיקסאית. איירה טקסטים מאת ש”י עגנון, רינת פרימו, יעל פדר, ועוד. ספרה הראשון אותו גם כתבה, “רפאל שואל”, ראה אור בהוצאת “אוריון”. בשנת 2022 ראה אור ספר נוסף שכתבה ואיירה, “היום הכי נהדר” (הוצאת “טל-מאי”). קורצווייל היא המאיירת השישים בפרויקט “פרופיל אמן“, שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים והמאיירות המוכשרות של ספרי הילדים בארץ.

שלום לי! ספרי לנו על דרכך כמאיירת ספרי ילדים – האם זה היה מסלול טבעי עבורך כיוצרת?

ציירתי ופיסלת מגיל צעיר: פסלים ציוריים, וציורים סיפוריים, ולמרות זאת אף פעם לא חשבתי לעסוק באיור. בדיעבד, היה זה מסלול ברור, אך לא הבחנתי בו. עשיתי תואר בעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, מתוך מחשבה פרקטית – שחשוב שיהיה לי מקצוע “אמיתי”, שאוכל להתפרנס, אבל נטיית הלב שלי תמיד בכיוון איור וכתיבה. זה כאילו שלא העזתי בכלל לחלום על איור. מוזר, כי הייתי ועודני טיפוס חולמני, רוב הזמן אני מבלה בראש שלי.

בשיעורי עיצוב הייתי שקועה בלשרבט במחברת סקיצות, ובקורס איור בהנחייתו של צחי פרבר הנהדר, פרחתי. חבל שבמקצועות הליבה לא מלמדים לחלום. לא רק בהקיץ, אלא חלימה מעשית, או אולי מסלול משולב: שיעורי חלימה, ובמקביל לימוד התנהלות עם כסף והתמודדות עם גופים בירוקרטים. מגמת החלום ושברו. אבל קודם כל שיהיה חלום!

לפרויקט הגמר בעיצוב למעשה הגשתי פרוייקט באיור: קומיקס לשני סיפורים של ש”י עגנון. זכיתי לקבל כמנחה את המאייר האגדי יזהר כהן. הוא היה מאוד אדיב, ונדיב. זו היתה פעם ראשונה שאיירתי סיפור, והתעורר בי רצון עז להמשיך.

בעקבות פרויקט הגמר איירתי לראשונה ספר ילדים לשלושה סיפורים מאת ש”י עגנון, עבור הוצאת שוקן.

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עלייך? האם חל שינוי במקורות ההשפעה שלך לאורך השנים?

בצעירותי, כשהאינטרנט עוד היה “מהיר” ולא היה אינסטגרם ופינטרסט, הושפעתי בעיקר מאמני קומיקס מקומיים, ומספרים שאספתי בשיטוטי בחנויות ספרים בחו”ל. במיוחד משכו אותי איורים מוזרים, מטרידים וציניים שיש בהם הומור שחור – אפלה מצחקת, כמו אדוארד גורי:

כשגיליתי את David Shrigley חשבתי לעצמי: איך הוא מעz? עם הקו הגולמי וההומור הבוטה -איך לעזאזל מרשים לו?  והתשובה היא כמובן שקודם כל הוא זה שמרשה לעצמו.

מאייר נוסף הוא Joan Cornellà. בחרתי שתי דוגמאות מתונות. בדרך כלל העבודות שלו מאוד בוטות ומטרידות. אני אוהבת את הניקיון הגרפי שלהן, ואת חיוך הבלהות של הדמויות.

Olivier Schrauwen – מתוך “My Son”, קומיקס גרוטסקי של אמן בלגי נהדר.

כשנולדו ילדי התפנה בי מקום לרוך, ויש לזה כמובן השפעה גדולה על מה שאני צורכת ומציירת.

Sabine Timm תמיד מצליחה להפתיע ולחייך אותי:

Miroco Machiko – הציורים שלה שובים את לבי:

Olivier Tallec – מתוך “זאב גדול, זאב קטן”. אני מתמוגגת מהקו החופשי והעושר הצבעוני. זה ספר נהדר, הלב שלי מתרחב מהנאה כשאני קוראת אותו:

Yen Jui-Lin – אני די בטוחה שהוא מכוכב אחר. צעצועי העץ הנהדרים שהוא יוצר עבור ילדיו כל כך מיוחדים ומשמחים, שאני רק יכולה להצטער שאני לא הבת שלו:

יש הרבה מאיירות ומאיירים שאני אוהבת, והההשפעות לא בהכרח באות לידי ביטוי באיורים שלי, אבל מאוד מעשירות את עולמי ומספקות לי השראה גדולה.

שתפי אותנו בכמה מספרי הילדות האהובים עלייך. האם בתור ילדה הפן הוויזואלי של הסיפור היה חשוב לך במיוחד, משך את תשומת לבך?

בילדותי היו לי בעיקר ספרים באנגלית, או צרפתית, שכנראה קיבלתי מחברים של הוריי. בהם, “אליס בארץ הפלאות”, שאהבתי כל כך. השילוב של יופי, דמיון, אכזריות והומור קנה אותי לגמרי – זה הרי ממש החיים עצמם! היה גם “פו הדוב”, מאוד אהבתי את האיורים בשחור-לבן, בקו עדין ורגיש שמתכתב עם הטון האוהב של המספר, ובכלל את הרעיון של בובות שקמות לתחיה והן כל כך אנושיות ונוגעות ללב. כמה מהספרים שהיו לי הצלחתי לשמור – מצהיבים ומתפרקים – אתן מתוכם כמה דוגמאות:

“מסעות לובנגולו מלך זולו” של נחום גוטמן הצחיק וריגש אותי בו זמנית. העניין שגילה בחיות, והעין החומלת באו לידי ביטוי הן בכתוב הן באיורים. הרגשתי שאני חווה את הגילוי יחד איתו. יצירה אותנטית ומלאת הומור ורגישות, שסחפה אותי לגמרי:

ספר של אנתוני בראון שתורגם לצרפתית: הוריי לא דוברים צרפתית, כך שעד היום את הספר הזה אני יודעת לספר רק מהתבוננות באיורים. אני ממש זוכרת שהגילוי של הפרטים באיור היה מסעיר עבורי. בנוסף, מאוד נהניתי מההגחכה של המבוגרים באיור:

אהבתי דברים מצחיקים, ומפתיעים, ומה יותר נפלא מכלב ענק אדום, שאפשר לרכב עליו לבית הספר?

ספרים עם חלונות נפתחים הם פלא עבורי, ובדידותו של למונט נגעה לליבי. אל דאגה, בסוף הוא מוצא חבר-מפלץ נהדר! אני אוהבת מפלצות חמודות, אבל לא כשהן חמודות מדי.

בסיפור הזה על משפחת פוסומים, הבן הקטן מפחד מהחושך ואחותו הגדולה עוזרת לו להתגבר על הפחד. התענגתי על הכפולה עם המפלצות, זה היה מצמרר ומלהיב, וקינאתי ביוג’ין שיש לו אחות גדולה וקולית:

בילדותי עברתי כמה בתים וערים, לכן הזדהיתי עם גיבורת הספר – ילדה בודדה שמתחברת עם ילדה חדשה שמגיעה לכיתתה. הצבעוניות המינימליסטית ושילוב הצבעים הלא שגרתי מצא חן בעיניי:

כשאני חושבת על זה, הספרים שהיו לי הם ראי לילדה שהייתי. אולי גם למבוגרת שאני.

אנא פרטי על העבודה על ספרך האחרון, “היום הכי נהדר”.

הרעיון לספר עלה בהשראת בתי, נעמי, שבסביבות גיל שנתיים היתה הוגה שמות של חיות בשיבושי לשון באופן ששבה את לבי, והתחשק לי לצייר אותן.

ציירתי את ווין-ווין ובדע בגואש, בקו מאוד משוחרר ולא מחייב.

ואז משום מקום (ואולי זה בדיוק המקום שממנו באים סיפורים? אני לא יודעת), עלה בי רצון לכתוב להן סיפור.

תחילה נכתב סיפור יום ההולדת של ווין-ווין. במהלך הכתיבה גיליתי שהדמות שונה לגמרי מזו שציירתי בגואש, ולמעשה מדובר בפינגווין צעיר מאוד. גם בדע התפתח ליצור מורכב יותר.

הסיפור הראשון נכתב בהשראת זיכרון ילדות לא כל כך מוצלח מיום הולדת שבע שלי: היה עלי לחלק הזמנות לילדי הכיתה למסיבה שעתידה היתה להתרחש בביתי, אבל הייתי ילדה מאוד מופנמת וביישנית, ובמשך שבוע לא מצאתי בי אומץ להוציא את ההזמנות מהילקוט ולחלקן לילדים. ידעתי שכדאי מאוד שאעשה זאת, כי מועד המסיבה קרב, אבל כמו ווין-ווין, לא ידעתי מתי זה הרגע הנכון, והתביישתי.

כך קרה שליום הולדתי הגיעו רק שתי בנות, וכאילו שזה לא מספיק נורא, אז אחת מהן – משלא קיבלה את ההפתעה שרצתה, איימה עלי שתספר לכל הכיתה שאף אחד לא הגיע ליום ההולדת שלי. הזיכרון נצרב בי חזק מאוד, לכן כתבתי לווין-ווין מעין תיקון לחווית הילדות שלי: סיפור יום הולדת מוצלח, שיהיה מוקף בחבריו הטובים, שיעזרו לו להתמודד עם הקונפליקט שמלווה אותו – סיפור שיוכל לגדול בו.

לאחר שהסיפור נכתב כבר הכרתי את הקווים המאפיינים של כל הדמויות, וכתבתי ארבעה סיפורים נוספים, כשכל סיפור מתמקד בדמות אחרת, כך שאף דמות לא קופחה, ואז ניגשתי שוב לצייר את הדמויות. לא רציתי לצייר פינגווין, היפופוטם, צפרדע וארנב, אלא ווין-ווין, פיפוטם בדע ומר-נב, שזה משהו אחר לגמרי! רציתי קו ילדי, כמו צליל השמות שלהן, ובתור תרגיל שירבטתי את הדמויות ביד שמאל, היד החלשה שלי:

כיוון שהדמויות שלי הן בובות מואנשות, רציתי להלביש אותן כמו בבות מפעם ועברתי על הרבה תמונות של בובות ישנות, וקיבלתי השראה מהבגדים שלהן:

לאחר מכן התיישבתי לאפיין את חמשת הדמויות במצבי רוח שונים.

ווין-ווין התלונן שהוא נראה ילדותי עם המכנסיים התפוחים, אז הוספתי לו פפיון.

כיוון שפיפוטם מחבב מאוד קינוחים, לקחתי מהם השראה לבגדים שלו.

את בדע הלבשתי בצווארון מהודר כיאה ליצור המפואר שהוא חושב שהוא.

שאלתי את מר-נב אם הוא מוכן להיות בובת נייר, והוא מיד הסכים.

קצת התלבטתי לגבי הלבוש של נעמי, הילדה היחידה בספר:

ולבסוף ניגשתי לצייר בצבע, וניסיתי לשמור על הראשוניות של הסקיצות בעיפרון:

“היום הכי נהדר” הוא אוסף של סיפורים. כיצד פורמט סיפורי זה השפיע על העבודה שלך כמאיירת, בשונה מפיקצ’רבוק, דווקא משום שמדובר בדמויות קבועות שמתקיימות בסיפורים שונים?

כיוון שלא ציירתי סצנות עם רקעים יכולתי להתמקד יותר בהבעות הפנים של הדמויות ובמחוות הגוף שלהן. הדמויות שכתבתי מאוד מאופיינות, וכיוון שיש חמישה סיפורים, התאפשר לי לבלות אתן הרבה זמן ולהכיר אותן היטב. ובחיי שנהניתי מכל רגע.

כל סיפור נסוב סביב דמות אחרת, כך שהייתה לי אפשרות לצייר את הדמויות בקשת רגשות רחבה. אם בסיפור הראשון ווין-ווין הוא בעיקר חסר ביטחון, ביישן ומהוסס, בסיפורים האחרים הוא כבר יותר נועז (ביחס לאופיו, כן?) ובדע שבסיפור הראשון בעיקר מתרברב ומשתחצן, בסיפור שלו כבר ממש נעלב ואפילו מתרתח מכעס! (ועדיין מתרברב ומשתחצן, כי בכל זאת, בדע), כלומר, יכולתי למתוח את מנעד הרגשות של הדמויות.

כיוון שאת מאיירת וגם סופרת, איך את מתחילה לעבוד על ספר? האם, למשל, את מתחילה מרעיון ויזואלי או מסקיצה של דמות ורק אחר כך מגיע הסיפור?

זה מאוד משתנה. “היום הכי נהדר” התחיל מציורים שהפכו לדמויות. גם בהשראת ציור הצמד הזה של האווז והחתול  התחלתי לכתוב סיפור:

סיפור נוסף שאני עובדת עליו נכתב בהשראת החיפושית והציפור, וכבר עכשיו אני יודעת שכשאגש לאייר אותן בספר הן ייראו שונה.

זה נחמד לגלות עניין בדמות שציירתי, וכדי להכיר אותה יותר טוב לנהל איתה שיחות. אלה רגעי גילוי נהדרים עבורי. ברוב המקרים אחרי הכתיבה גם האפיון הסופי של הדמות המצוירת משתנה.

ולפעמים עולה בי רעיון שמתחשק לי לבדוק אותו – שיח פנימי שאני מנהלת עם עצמי: זה יכול להיות נושא שמטריד אותי או צורך להביט על סיטואציה בעיניים אחרות, אולי אפילו לתקן, או לפחות לנסות. תוך כדי כתיבה הדמות מצטיירת בראשי, כלומר אני מיד רואה את מה שאני כותבת. שוב, לא בהכרח האפיון הסופי, אבל הלך הרוח, שפת הגוף, והסביבה כבר מתהוים ומצטיירים כשהדמות נכתבת.

מה הדבר החשוב לך ביותר כאשר את יוצרת לילדים/ות?

בעבודת איור עבור סופרים אחרים תמיד אנסה לספר סיפור נוסף דרך האיור ולהכניס רובד מצויר שאינו מצוי בטקסט, ולתת ביטוי לקול שלי. לכן חשוב לי להכניס הומור, הפתעה ושעשוע – כל עוד זה מתאים כמובן. וחיות! חייבת להיות חיה לרפואה. קשה לי לדמיין עולם ללא חיות.

כשאני המאיירת וגם הכותבת זה תמיד עבור הילדה שהייתי, וזו שעדיין איתי. חשוב לי להיות אותנטית עבורה. אני רוצה שהיא תרגיש בטוחה, מבלי שאייפה את הדברים, אבל ריכוך כן חשוב לי. אופטימיות – אם לא בטקסט, אז באיור. אני אוהבת סופים פתוחים, קצוות לא סגורים, דרך שמתפצלת לכמה כיוונים, ואם מתאפשר לי לשלב הומור, זו בכלל חגיגה.

אנא בחרי איור אהוב עלייך במיוחד מספר כלשהו שלך, וספרי לנו מדוע.

בספר “ההרפתקה הגדולה של אמא” מאת נירה אגמון, אמא יחידנית מספרת לבתה על הדרך שעברה כדי להביא אותה לעולם. כך שיש את זמן ההווה בדינמיקה בין האמא והילדה ואת הסיפור שהאם מספרת לבתה דרך ציור על דפים. שני הזמנים מאופיינים בקו שונה, ובכפולה הזו מתרחש המעבר. השימוש בשתי טכניקות ציור אפשר לי גיוון יצירתי ועניין רב.

באופן כללי נהניתי מאוד לעבוד על הספר. עבורי, לתקשורת והדינמיקה עם הסופרת יש השפעה רבה על רמת ההנאה שלי בעבודת איור הספר, ונירה נתנה לי חופש יצירתי מוחלט ושמחה מאוד ברעיונות שהצעתי. איירתי אותו ממש לפני “היום הכי נהדר”, ואני מרגישה שהוא פתח לי דרך חדשה, בקו קצת יותר חופשי.

האם יש פרויקטים נוספים שאת עובדת עליהם ותרצי לשתף אותנו?

אני עובדת על כמה סיפורים לילדים במקביל. היכולת הזו היא מיתרונות הפרעת הקשב שלי, ומאפשרת לי כל הזמן להיות בתנועה וליצור, וכשמתעוררת חסימה/תקיעות בפרויקט אחד, אני מיד יכולה לעבור לאחרים, ואז לשוב אליו וחוזר חלילה. כמובן שיש בזה גם חיסרון – למשל, ההתקדמות הרוחבית הרבה יותר איטית כשאני לא ממוקדת במטרה אחת. אבל זה מה שיש, וככה הכי מעניין לי, ואתם לא מחליטים עלי!

על החיפושית והציפור שהזכרתי קודם התחלתי לכתוב בסדנת הכתיבה של תמי שם טוב המצוינת, וסיפור נוסף אני כותבת למר-נב, שמפתיע בסיפור האחרון בספר “היום הכי נהדר”. כשנסתיימה עבודת הכתיבה על הספר נותרתי עם תחושה שלא ביליתי איתו מספיק, ומתחשק לי להכיר אותו יותר טוב ולהבין מאין הגיע.

מהו פרויקט החלומות שלך?

פרויקט החלומות שלי הוא שילוב בין איור, כתיבה, נגינה ושירה – אני רוצה להקליט שירים ישנים שכתבתי והלחנתי, למוזיקה הנהדרת שכתב בן זוגי המוכשר, ולאייר להם שערים בשחור-לבן:

זה בעצם שילוב של כל הדברים שאני אוהבת בעולם הזה. חוץ מעוגיות, חיות, והילדים שלי – ולא בהכרח בסדר הזה. זה פרויקט מאוד אישי, אז אני קצת מהססת לספר עליו, אבל טוב שאומר אותו בקול. וזה קצת מתקשר עם התשובה לשאלה הראשונה: אולי אם אומר את החלום בקול, יש יותר סיכוי שהוא יתגשם.