כשהקורבן נאחז בקללה / אריאלה בארכה בן-דב
על קללות, אמונות ופסיכולוגיית העצמי
פברואר 12, 2020
אם המטופלים לא מאמינים ביכולת הריפוי שלהם או באפשרותה של תרופה או שיטת טיפול זו או אחרת לעזור להם, הגוף שלהם באמת יתקשה להבריא. מי היה מאמין שתופעות פסיכולוגיות-מדעיות אלה מצאו את דרכן גם אל תוך ספרות הילדים והנוער.
מעניין, תודה! קשרת בין שני ספרים מאוד מעמיקים בדיוק בנקודות האלה ומאוד אהובים עליי – הטירה הנעה והקוסם מארץ עוץ (את הספר על אלה לא קראתי). וגם, תמיד משמח לקרוא אותך בפנקס 🙂
לעניות דעתי הקוסם מארץ עוץ והטירה הנעה דווקא שני ספרים שונים מאוד זה מזה, מבחינת נושא המאמר – בקוסם מארץ עוץ יש תחושה עמוקה של חוסר. זה מזכיר לי יותר מכל את הסיפור הידוע על אדם שנדד בעקבות חלומו לארץ רחוקה כדי למצוא אוצר רק כדי לגלות שם שהאוצר טמון בביתו.
בטירה הנעה, לעומת זאת, הקללה היא ברכה – היא הגשמה של צד שכבר קיים ממילא אצל סופי: צד זקן, מהורהר, שהוציא את עצמו מן המשחק ומשקיף על המאורעות מבחוץ ללא מעורבות רגשית, כביכול. למזלה היא חיה באגדה, ואיש לא אומר לה לצאת מאזור הנוחות שלה, אלא להיפך – הסיפור מאפשר לה לממש את הצד הזה ולחוות אותו במלואו, עד לרגע שבו הוא נושר מעצמו.
אחרי שכתבתי מאמר שמשווה בין הקוסם מארץ עוץ לטירה הנעה, ומדגים כיצד ג׳ונס לוקחת אלמנטים מבאום והופכת אותם, שוברת אותם או שוזרת אותם בספרה, הגיעו אלי גם ראיות חוץ-טקסטואליות שזאת היתה כוונתה. וחוץ מזה בעניין אפקט הפלצבו, יש בטירה הנעה תמונה נהדרת שבה סופי מחלקת ללקוחות של הקוסם תבלינים במקום אבקות קסם, וקלציפר אומר לה שזה הגיוני, כי בכל מקרה אמונה היא חלק חשוב בקסמים האלה. והפלפל שהיא נותנת לבחור שרוצה לנצח בדוהקרב על לב אהובתו באמת עוזר לו.
[…] המשותף לרוב הספרים האלו הוא העמדת החברה על דוכן הנאשמים: החברה אינה יודעת להכיל את השונה, בין אם השוני הוא חיצוני או פנימי, מולד או נרכש, ועל החברה להשתנות וללמוד לקבל את כולם. זהו ללא ספק מסר חשוב וראוי, ובכל זאת עולה התהייה: האם התביעה היחידה צריכה להיות מופנית כלפי החברה? האם אין מקום לבחון את הדחייה מהכיוון ההפוך, מכיוונו של הילד הדחוי? אין הכוונה כאן להאשמת הקרבן, חלילה. ישנם מאפיינים ייחודיים שאי אפשר או לא רצוי לשנותם לשם התקבלות חברתית, אך האם אין מצבים בהם הילד הדחוי עצמו יכול ליצור שינוי בעצמו ולשנות את מצבו? […]